קנאה לא עושה טוב לעור הפנים, ולכן עיני אינה צרה בהצלחתם ובחייהם הטובים של דני נוה ואסף זמיר.

הראשון – פוליטיקאי ותיק, שקשה עד בלתי אפשרי להיזכר בהישג כלשהו שלו – מונה השבוע על ידי שר האוצר אביגדור ליברמן לנשיא ארגון הבונדס. השני – פוליטיקאי צעיר, שזוכה לשבחים ממכריו – מונה על ידי שר החוץ יאיר לפיד לקונסול הכללי של ישראל בניו יורק.

שניהם גברים מבוססים, שלא לומר עשירים מאוד, וצפויים להם חיי נוחות ופאר על חשבון המדינה, כולל משכורות נדיבות, דירות שרד, נהג צמוד וחשבון הוצאות כמעט בלתי מוגבל.

שניהם גברים מבוססים, שלא לומר עשירים מאוד, וצפויים להם חיי נוחות ופאר על חשבון המדינה, כולל משכורות נדיבות, דירות שרד, נהג צמוד וחשבון הוצאות כמעט בלתי מוגבל

שיהיה להם לבריאות. גם אם לא לגמרי ברור לי איך דני נוה מצליח כבר שנים לנחות תמיד במרכז בור השמנת הציבורי. אני מפרגן. שייהנו להם, עם המשרתים והנהגים והקייטרינג היוקרתי שלהם. אני אשמח להמשיך לרכב על אופניים בתל אביב בכפכפים בשיא הקיץ ולהידרש להלוואות בריבית נשך כדי לקנות כוס בירה.

רק פרט אחד בסיפור שלהם מוציא אותי מדעתי: הם עוברים לניו יורק. אנחנו תקועים בארץ.

מאיה ורטהיימר חוגגת כשאסף זמיר מונה לשר התיירות במאי 2020. אפשר רק לדמיין איך היא הגיבה כשמונה לקונסול ישראל בניו יורק (צילום: חשבון האינסטגרם של מאיה ורטהיימר)

עבורנו – שלא התחתנו עם משפחת ורטהיימר ולא השתחלנו לסבבי הפינוק היוקרתיים של השירות הציבורי – נסיעה לחו"ל הופכת בהדרגה לזיכרון רחוק.

בעקבות הדיווחים החדשים על התפשטותו המדאיגה של הווריאנט ההודי התוקפני של הקורונה, ראש הממשלה עצמו המליץ לנו השבוע להימנע ככל האפשר מנסיעות לחו"ל שאינן הכרחיות. וממילא – מי בכלל רוצה להיכנס עכשיו לכל התסבוכת הזו, שעלולה להסתיים בבידוד של שבועות.

די ברור שגם הקיץ, שנה שנייה ברציפות, פיד הפייסבוק שלנו יישאר נקי מצילומי שקיעות מרהיבות בתאילנד, תקריבי מזון פורנוגרפיים מפרובנס וקרחנות ליליות במועדוני ברלין.

די ברור שגם הקיץ, שנה שנייה ברציפות, פיד הפייסבוק שלנו יישאר נקי מצילומי שקיעות מרהיבות בתאילנד, תקריבי מזון פורנוגרפיים מפרובנס וקרחנות ליליות במועדוני ברלין

בנסיבות המדכדכות האלה, זו הזדמנות טובה להיזכר באבולוציה המסחררת – הכמעט בלתי נתפסת – של המושג חו"ל בחיינו.

טיסת אל על בשנות החמישים (צילום: אוסף קרן היסוד)

ילדינו, שגדלו אל תוך מציאות חיים נעימה שבה נסיעה לחו"ל היא עניין שיגרתי, שכל האופרציה שכרוכה בה מנוהלת בנוחות מהספה בסלון – כולל התכתבויות תיאום עם בעלי צימרים משפחתיים ביער השחור בגרמניה, וקביעת נקודות מפגש עם נהגי מוניות בגואה – לא מסוגלים לתפוס איזו מהפכה עצומה התחוללה בתוך תקופת חיינו ביחס שביננו, הישראלים, למדינות אשר מעבר לים.

יצאתי בפעם הראשונה מגבולות ישראל בקיץ שאחרי בחינות הבגרות, בתפר שבין הפלישה ללבנון להקמת ממשלת האחדות הראשונה. הייתי כבר בן 17 וחצי – גיל שבו ילדיי וכל חבריהם לכיתה כבר ראו חצי עולם, ביקרו במקומות אקזוטיים, טיילו באתרי טבע מרוחקים והעלו לאינסטגרם תמונות מעוררות קנאה משלל ריזורטים ברחבי הים התיכון.

צאתי בפעם הראשונה מגבולות ישראל בקיץ שאחרי בחינות הבגרות, בתפר שבין הפלישה ללבנון להקמת ממשלת האחדות הראשונה. הייתי כבר בן 17 וחצי – גיל שבו ילדיי וכל חבריהם לכיתה כבר ראו חצי עולם

יחד עם חברי הטוב גילי, שגם עבורו זו הייתה הנסיעה הראשונה לחו"ל, חרשנו את מה שנקרא אז "אירופה הקלאסית" בטרמפים (אמאל'ה!) וברכבות, ישנו באכסניות נוער מעופשות.

עלילות אמיר וגילי באירופה הקלאסית – לא ברור איפה. אולי על האייפל (צילום: אלבום משפחת בן-דוד)

השגחנו כל הזמן בשבע עיניים על החגורות המיוחדות שהאימהות המודאגות שלנו תפרו לנו בתוך המכנסיים, כדי להגן על הדרכונים ועל המחאות הנוסעים שהוצאנו מהבנק מראש, בהתאם להגבלות על משיכת מטבע זר שהיו נהוגות אז. כמובן שלא היו לנו כרטיסי אשראי, תוכנות ניווט או טלפונים סלולריים. נס שהצלחנו לחזור בשלום.

דילגנו ממקום למקום כשבידינו ספר הקודש של הנוסעים הישראלים לחו"ל, שאף אחד כמעט לא יצא מהארץ בלעדיו בשנות השבעים והשמונים: מדריך לפיד לאירופה.

דילגנו ממקום למקום כשבידינו ספר הקודש של הנוסעים הישראלים לחו"ל, שאף אחד כמעט לא יצא מהארץ בלעדיו בשנות השבעים והשמונים: מדריך לפיד לאירופה

פעם אחר פעם נתקלנו במבטיהם המשתאים של בעלי דוכנים קטנים בקמדן מרקט בלונדון, או בטיילת של ניצה (ככה קראנו אז, משום מה, לניס), שלא הבינו איך ולמה מגיעים אליהם עוד ועוד אנשים מהצד השני של העולם, שמדברים בשפה גרונית משונה ומחזיקים בידיהם תמיד את אותו ספר שאותו הם מתעקשים לקרוא מימין לשמאל, ושהבטיח להם שבדיוק פה – בקצה המדרגות תספרו מאתיים צעדים ואז תפנו ימינה וקצת אחרי חנות האופניים שבחזיתה שלט אדום, תגיעו למחוז חפצכם – יחכה לכם הפיש-אנד-צ'יפס הכי טוב בלונדון או הבאגט קממבר המושלם של הריביירה הצרפתית.

אמיר וגילי אל מול פסגות האלפים המושלגות (צילום: אלבום משפחת בן-דוד)

היסטוריונים של העתיד שיבקשו לחקור את היחס של ישראלים לנסיעות לחו"ל, ימצאו במדריכים שכתב אביו של שר החוץ, אוצרות אינסופיים.

המהדורה הראשונה יצאה לאור ב-1970. זה היה ספר ההדרכה הראשון בעברית לתיירים ישראלים שנוסעים לחו"ל, ועד אמצע שנות התשעים יצאו עשרות מהדורות, שנמכרו במאות אלפי עותקים. הן לא רק עיצבו, שיקפו ומסגרו את היחס של דור הורינו ושל רבים מבני דורנו לנסיעה לחו"ל, אלא גם מזכירות עד כמה השתנינו ואיך השתנה העולם במעבר מטומי לפיד ליאיר לפיד.

"להיות ישראלי בחו"ל, זהו תפקיד – ותפקיד ייצוגי", פותח טומי לפיד את המדריך הראשון, בהמלצה חינוכית שתוקפה בהחלט יפה גם לדני נוה ואסף זמיר. "הישראלי אינו ככל האדם, מה עוד שבין הגויים אתה גם 'יהודי' – מצב שלא הורגלת אליו.

מדריך לפיד לאירופה, מהדורה 12, 1986, "שקמונה" חברה להוצאה לאור (צילום: ויקיפדיה)

"ברוב ארצות אירופה המערבית קיימת נטייה טבעית להתייחס באהדה אל ישראלים. בייחוד מורגש הדבר בהולנד, בדניה וב… גרמניה המערבית. עם זאת, אין כמו נסיעה לאירופה כדי להמחיש לך כי בעיות המזרח התיכון מעסיקות את הבריות רק במידה שהן מסכנות את שלום העולם או את כלכלת המערב.

"ולנוסע הצעיר והשובב: אנא, לטובתך, אל 'תרים' מזכרות. אנא, לטובתנו, אל תהיה קולני. ואנא, לטובת האנושות, אל תרשום על קירותיהם של אתרים היסטוריים כי 'ציפי ויורם ביקרו כאן'".

לנשים ישראליות שנוסעות לחו"ל ממליץ לפיד האב לזכור ש"כתוצאה מפרסומים שטחיים למדי על הישראלית כקיבוצניקית ועל הישראלית הלוחמת, היא מתגלמת בדמיונם של אירופאים רבים בדמותה של בחורה גברית, חופשית. כאשר היא לא זורקת רימונים אז היא ניצבת, לבושה מכנסיים קצרים, על סולם וקוטפת אותם.

"מי שקרא את הספר 'מה מעיק על פורטנוי' של פיליפ רות, או מי שראה את הגיליון 'הישראלי' של פלייבוי, מבין למה הכוונה. אם צעיר אירופאי מזמין אותך לצאת איתו בערב, כדאי שתעמידי אותו בעוד-מועד על הטעות שבתדמית הזאת. אחרת צפויות לך הפתעות, ולו – אכזבות".

"אם צעיר אירופאי מזמין אותך לצאת איתו בערב, כדאי שתעמידי אותו בעוד-מועד על הטעות שבתדמית הזאת. אחרת צפויות לך הפתעות, ולו – אכזבות"

לפיד לא היה רק מוטרד רק מכך שנשות ישראל החסודות ייקלעו חלילה לסיטואציות אינטימיות בסגנון עדות הסטוץ עם גויים שטופי הורמונים, אלא גם ליקט למען הנוסעים מידע רב-ערך על אפשרויות לינה, נסיעה, אכילה, וצריכת תרבות, שהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיג לבד בימים הפרהיסטוריים שקדמו לאינטרנט.

יוסף (טומי) לפיד ב-1961 (צילום: לע"מ)

את הפרטים הטכניים – שעות פתיחה, טווח מחירים, טלפונים לבירורים, דרכי הגעה – הוא ליווה בשלל עצות עטופות בהומור בורגני הונגרי, ברוח ההומורסקות של גיבורו וחברו אפרים קישון.

"דניה, נורווגיה, שוודיה – עיצוב אומנותי של מוצרים תעשייתיים ובלונדיניות מעוצבות בלא פחות אמנות".

"בייחוד אל תשכח להצטייד בסיגריות אם אתה נוסע לצרפת, כי הסיגריות המקובלות על הצרפתים, ז'יטאן וגולואז', כמוהן כשדה סרפדים שנדלק ביום חמסין".

"ההיגיינה במסעדות הספרדיות העממיות אינה כפי שמלמדים אותה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מדריד. קורה, למשל, שאתה מוצא בתוך המרק זבוב. במקרה הזה, הזמן תחילה מנה אחרת של מרק ורק כאשר קיבלת אותה, החזר את הצלחת עם הזבוב. אחרת תקבל בחזרה את המרק הראשון – בלי הזבוב".

"זה היה זמן שבו יכולת לעשות באירופה דברים שאתה לא יכול לעשות בארץ": כתבה של עמית סגל מ-2010, במלאת 40 שנה ל"מדריך לפיד לאירופה"

ההוויה הפוסט-קיוסקאית הזו נדמית עכשיו רחוקה כמעט כמו נסיעתנו הבאה לאירופה, שבה – אנחנו מתחייבים מראש – לא 'נרים' מזכרות, נזכור שאנחנו לא ככל האדם אלא תמיד יהודים, לא נהיה קולניים, לא נשתרלל עם ויקינגים חשקניים ובטח שלא נכתוב על קירות הקולוסיאום "יעל ואמיר ביקרו כאן".