השופט שרק את שריקת הסיום. משחק חצי גמר היורו הסתיים. אנגליה ניצחה את דנמרק 2:1 אחרי הארכה ועלתה בפעם הראשונה מאז 1966 לגמר של טורניר בינלאומי גדול – שבנוסף לכל גם ייערך ביום ראשון באצטדיון וומבלי. הממלכה הלא מאוחדת בטירוף, כמובן.
האוהדים האנגלים המשולהבים ביציעים התחילו לשיר את "סוויט קרוליין" של ניל דיאמונד, שהסתנן לפסקול של היורו הזה אחרי שהדי-ג'יי באצטדיון בחר להשמיע אותו בסוף אחד הניצחונות המוקדמים של נבחרת אנגליה.
"סוויט קרוליין" הוא שיר קצת מעפן, לטעמי. קיטש אמריקאי שטובע באבקת סוכר. לא ממש ברור לי מה סוד הקסם שלו על אוהדי ספורט, אבל אני כנראה מחמיץ משהו, כי כבר שנים הוא מככב בפסקולי אצטדיונים ברחבי העולם – ממועדון ההוקי של אונטריו בקנדה, לקבוצת הכדורגל של סידני באוסטרליה, ועד אצטדיוני הפוטבול והבייסבול בכל רחבי ארצות הברית.
"סוויט קרוליין" הוא שיר קצת מעפן, לטעמי. קיטש אמריקאי שטובע באבקת סוכר. לא ממש ברור לי מה סוד הקסם שלו על אוהדי ספורט, אבל אני כנראה מחמיץ משהו, כי כבר שנים הוא מככב באצטדיונים ברחבי העולם
כולם מתרפקים על קרוליין המתוקה (ככל הנראה קרוליין קנדי, שהייתה בת 11 כשאביה ג'ון קנדי נרצח), רוצים לגעת בה ולחבק אותה ולשיר לה שהזמנים מעולם לא היו טובים יותר. שיהיה.
קרוליין המתוקה אמנם עושה סיבוב יפה ביורו הזה, אבל היא לא הצליחה להאפיל על "שלושת האריות" של "הלייטנינג סידס" שמוכר יותר כ"הכדורגל חוזר הביתה" וכבר 25 שנה הוא ההמנון הלא רשמי של אוהדי נבחרת אנגליה.
קרוליין המתוקה אמנם עושה סיבוב יפה ביורו הזה, אבל היא לא הצליחה להאפיל על "שלושת האריות" של "הלייטנינג סידס" שמוכר יותר כ"הכדורגל חוזר הביתה" וכבר 25 שנה הוא ההמנון הלא רשמי של אוהדי אנגליה
הסיפור שלו מוכר, וכבר סופר פעמים רבות. השיר נכתב והוקלט לקראת משחקי יורו 96' על ידי הקומיקאים דיוויד בדיאל ופרנק סקינר, וסולן ה"לייטנינג סידס" ראיאן ברודי. בדיאל וסקינר ישבו יחד ביציע במשחק חצי הגמר של אנגליה-דנמרק, וכשהבמאי התעכב עליהם לכמה רגעים, הקהל באצטדיון ובתל אביב הגיב ב"אההה" של חיבה.
השניים הצליחו לתאר בהומור של לוזרים בנוסח אריק איינשטיין, את חווית ה"נבחרת אנגליה שוב הפסידה ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם את הלב" וארזו את הכול באווירת בריט-פופ חמוצה-מתוקה של אמצע הניינטיז וכך לכדו גם את רוח התקופה וגם את אהבתם הנצחית של האוהדים הבריטיים.
אבל אוזניי שלי היו קשובות לצלילים אחרים שעלו מהיציעים בלונדון רגע אחרי שקפטן אנגליה הארי קיין הבקיע את שער הניצחון ברביעי בלילה. כמו על פי פקודה מלמעלה התחילו עשרות אלפי האוהדים ביציעים לשיר-לנהום שבעה צלילים.
צליל ארוך, פאוזה קצרצרה, שלושה צלילים מהירים, נשימה, צליל קצר וצליל ארוך, פאוזה – ועוד צליל ארוך לסיום. טההה, טה טה טה, טה טהההה, טהההה. שבעת הצלילים של ריף הגיטרה המפורסם מתוך "Seven Nation Army" של ה-"White Stripes".
צליל ארוך, פאוזה קצרצרה, שלושה צלילים מהירים, נשימה, צליל קצר וצליל ארוך, פאוזה – ועוד צליל ארוך לסיום. טההה, טה טה טה, טה טהההה, טהההה
אם תתעוררו בארבע בבוקר של יום ראשון כדי לצפות בגמר הקופה-אמריקה בין ארגנטינה לברזיל, אני מבטיח לכם שהקהל ביציעי שתי הנבחרות ישיר את הצלילים האלה. אם תסתפקו רק בגמר היורו בין אנגליה לאיטליה שישודר בהמשך היום, אין ספק שתשמעו אותם גם שם, מיציעי שתי הנבחרות.
סביר להניח שלא היה אירוע ספורט המוני בעולם בעשור האחרון שהקהל לא שר בו את שבעת הצלילים האלה של "וויט סטרייפס". איך זה קרה?
התחלתי לשים לב לאפקט המאגי של הצלילים האלה לפני 12 שנים. עד אז השיר היה מבחינתי עוד אחד מלהיטי תחילת המילניום, של להקת אינדי אהובה וטיפה מסתורית. אבל ערב אחד גילה אותו דורי – כיום אוהד גרמניה מאוכזב בן 14, אז תינוק מתוק בן שנתיים.
באותם ימים הוא התחיל להתעניין באוסף הדיסקים הביתי (ככה שמענו אז מוזיקה), נהג לשלוף דיסקים באקראי ודרש לשמוע אותם בווליום גבוה. הקצביים הרקידו אותו, האיטיים שיעממו אותו, פה ושם הוא נדבק לשיר שמשך את תשומת לבו ודרש לשמוע אותו פעמיים-שלוש עד שמאס בו.
ואז הוא שלף במקרה את הדיסק של "וויט סטרייפס". ברגע שנשמעו בסלון הצלילים הראשונים של "Seven Nation Army" קרה דבר שכמותו לא ראינו קודם. דורי הזדקף מהופנט מול הרמקולים והחל להזיז את המותניים לפי הקצב, וברגע שהשיר הסתיים דרש לשמוע אותו שוב. ואחר כך שוב. ושוב.
במשך שבועות הוא הסתובב בבית ומלמל כמכושף "טום-טום-טום" למנגינת ריף הגיטרה הזה – אותם שבעה צלילים, שהם בעצם השיר כולו – ונראה כמו מאמין הינדי שחוזר בדבקות על מנטרה קדושה.
המוסיקולוג החובב שבי התעורר לברר את התעלומה. ואז התחלתי לשים לב שאני שומע את הצלילים האלה מכל עבר. בעיקר בהפגנות ובאצטדיונים, שבהם צירוף הצלילים הזה הוא כבר שנים ברירת המחדל המלודית לכל קריאה. של כעס, מחאה, התרגשות, או אהדה.
SNA הוא שיר מוזר מאוד. היו בתולדות הרוק שירים רבים שנשענו על ריף גיטרה מדבק – "סמוק און דה ווטר" של סגול כהה ו"קוקאין" של אריק קלפטון הם כנראה המוכרים ביותר – אבל הם תמיד היו בנויים כמו שיר רוק קלאסי, עם בתים שחוזרים על עצמם ופזמון המנוני באופיו, כשריף הגיטרה הוא הדבק שמחזיק את כל חלקי השיר יחד.
במקרה של SNA, ריף הגיטרה הוא לא הדבק. הוא השיר כולו. בעצם, אין שם כמעט שיר. לפחות לא במובן המקובל. נסו לפזם אותו לעצמכם ותבינו למה אני מתכוון. יש שם רק את ריף הגיטרה הזה, שחוזר שוב ושוב, וזמר אניגמטי שספק שר ספק מדקלם מלים על גבר צעיר שחוזר לעיר הולדתו וכולם מרכלים עליו ועל בת זוגו. מלים שחוץ מהמעריצים השרופים של הלהקה אף אחד כנראה לא מכיר.
במקרה של SNA, ריף הגיטרה הוא לא הדבק. הוא השיר כולו. בעצם, אין שם כמעט שיר. לפחות לא במובן המקובל. נסו לפזם אותו לעצמכם ותבינו למה אני מתכוון
ג'ק וויט עלה על ריף הגיטרה הזה במקרה במהלך באלאנס לפני הופעה במלון קורנר במלבורן. את המנגינה הרפטטיבית, שנשמעת כגיטרה באס, הוא ניגן על הגיטרה האקוסטית שלו, שחוברה לפדל שהוריד את הצלילים באוקטבה.
השיר יצא כסינגל ב-2003 והתקבל בהתלהבות. הוא זכה בגראמי של 2004 כ"שיר הרוק הטוב ביותר", והוכתר מאז בכתרים רבים. הוא הופיע ברשימת מאה שירי הגיטרה הגדולים של המגזין Q, במקומות גבוהים ברשימות סיכומי העשור הראשון של המאה ה-21 ב-NME הבריטי ו"רולינג סטון" האמריקאי, וגם זכה לעשרות גרסאות כיסוי (כולל של מטאליקה, ריהאנה, הפליימינג ליפס, וויזר וקלי קלרקסון). והוא כבש את כל מגרשי הספורט בעולם.
אוהדי הספורט הראשונים שאימצו את השיר היו ככל הנראה אוהדי קבוצת הכדורגל של ברוז', שהרכיבו על המנגינה הזו שיר תהילה לאנדרס מנדוסה, אחרי שכבש נגד מילאן במשחק ליגת האלופות, שבועות אחדים אחרי שה"וויט סטרייפס" הוציאו את השיר.
משם התפשטה המנגינה צפונה למגרשי הכדורגל בסקוטלנד ובאנגליה, מזרחה לאיטליה ומערבה עד ברזיל. ב-2006 זה כבר היה ההמנון הבלתי רשמי של אוהדי נבחרת איטליה שזכתה באותה שנה במונדיאל.
כעבור שנתיים השמיעו את ריף הגיטרה ברמקולים לפני כל משחק בטורניר היורו. בסוף אותו טורניר חגגו שחקני נבחרת ספרד את ניצחונם על הגרמנים, לבושים בתחתונים, רטובים משמפניה ושואגים "או-הו-הו-הו-הו-הו" על המנגינה ההיא של הלהקה מדטרויט, שרובם מן הסתם מעולם לא שמעו עליה.
כשג'ק וויט נשאל פעם מה הוא מרגיש ביחס לגורל יוצא הדופן הזה של שירו הוא אמר "הדבר הכי יפה שיכול לקרות למוזיקאי זה שאנשים יאמצו מלודיה שלו ויכניסו אותה לפנתיאון של שירי העם".
למוזיקאי המסוים הזה קרה עוד דבר אחד יפה בזכות השיר שלו. ב-2019 ג'ק וויט צורף כאחד המלחינים של השיר Toy זוכה האירוויזיון של נטע ברזילי, והוא מקבל חצי מהתמלוגים של המלחינים הישראלים דורון מדלי וסתיו בגר. יש ב-Toy מהלך מלודי קצר שמזכיר את זה של ג'ק וויט. זה הספיק. כמה כסף החליף ידיים כנראה לא נדע, כי ההסכם בין הצדדים נחתם מחוץ לבית המשפט וכולל סעיף סודיות.
אפשר לנסות ולהסביר למה ההרפתקאות האלו קרו דווקא למנגינה הפשוטה הזו. התנועה המלודית שנדמה כאילו היא נוסקת מעלה רגע לפני שהיא מתרסקת. המספר המאגי 7. ההשתהות הקצרה לקראת הסוף. ההסברים עשויים להיות מעניינים, מקוריים או משעשעים – אבל הם לא יועילו למי שיבקש למצוא מהלך מלודי שיצליח לחולל אפקט דומה. יש כאן חידה שאי אפשר באמת לפענח אותה.
אין מנוס אלא להסתפק בהסבר המתסכל הבא: כשג'ק וויט כיוון את הגיטרה שלו במלבורן וניגן לראשונה את שבעת הצלילים של SNA, הוא כנראה עלה בטעות על צופן מיסטי מסתורי, שפותח לאנשים את הלב.
אין מנוס אלא להסתפק בהסבר המתסכל הבא: כשג'ק וויט כיוון את הגיטרה שלו במלבורן וניגן לראשונה את שבעת הצלילים של SNA, הוא כנראה עלה בטעות על צופן מיסטי מסתורי, שפותח לאנשים את הלב
וכשמקישים את הצופן הסודי הזה של הלב, מטילים כישוף על תינוקות מתוקים בתל אביב שאין להם מושג מה הם שומעים, מפגינים כועסים בכיכרות, להיטי אירוויזיון שמתחילים עם קרקור של תרנגולת, ואוהדים אנגלים באקסטזה לקראת הגמר הגדול, שבו הכדורגל (אולי) יחזור הביתה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו