סיפורי המקרא הם לא רק היסטוריה עבורי, אלא גם וקודם כול סיפורים. אוסף של נרטיבים אישיים ולאומיים. חלקם מעידים על אירועים שהתקיימו ממש וחלקם בודים אירועים שיכולים היו להתקיים, אשר נרקמו בתודעתם היוצרת של יחידים ושל קבוצות, עד שהפכו למה שהינם. טקסט קנוני, המכונן את זהותו הדתית והלאומית של עם, ומציע זהות למי שמרכיבים אותו וכלולים בו.

סיפורי המקרא הם לא רק היסטוריה עבורי, אלא גם וקודם כול סיפורים. אוסף של נרטיבים אישיים ולאומיים. חלקם מעידים על אירועים שהתקיימו ממש וחלקם בודים אירועים שיכולים היו להתקיים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אופן קריאתי זה את התנ"ך אינו אופייני רק לי. למעשה, הוא מאפיין רבים מפרשניו, בעיקר מן החסידות והקבלה. סיפורי המקרא נתפסים כמכילים בתוכם סודות, סודות הבריאה וסודות קיומו של אדם בעולמו של הקדוש ברוך הוא. ולכן, גם סיפור הגלות במצריים, העבדות בה, ההיחלצות ממנה והעלייה לארץ ישראל נתפס כמטפורה גדולה ליציאה משעבוד לחירות.

כך אני תופס גם את המעבר ממגורי הארעי בתקופת הנדודים במדבר, מן הסוכה, אל מגורי הקבע בארץ, הבית. בעבורי הסוכה היא מטפורה למגורי הארעי של אדם בתוך נפשו, בזמן צאתו מילדות אל התבגרות, וממנה אל הילדות המוקדמת.

כול אדם יוצא מן המרחב המוגן של הוריו ובני משפחתו, בדרך לתהליך התייחדותו כאדם. דרך הנדודים הזאת מטלטלת, אורכת לעתים עשורי חיים שלמים, עד שלבסוף מגיע האדם אל הכרת עצמו, אל קבלת עצמו והכלת עצמו, אל המנוחה והנחלה היחסיים שמזמן שלב זה בחייו. על פי רוב הוא שלב הבשלות של בגרות מאוחרת.

גם הקבלה תופסת את הסוכה כמגורים מטפוריים, שבבניינם מטה המקים סוכה מתקן את מעשיו מעלה. בספר "חמדת ימים", שיש האומרים שמקורו שבתאי, נכתב:

"יכוין על ידי עשיית הסוכה כי בהיותו בונה סוכתו הוא מתקן על כמה בניינים רעים אשר בנה בשמים ממעל ממעלליו אשר לא טובים ואת ה' לא דרש ואת מעשה ידיו יהרסם ולא יבנם, ועתה נשוב ונבנה חורבות על ידי סגולת עשיית הסוכה בקדושה ובטהרה, ועל ידי מעשה הסוכה הגשמית זוכה לעשות לו סוכה רוחנית בגן עדן כמו שאמרו חז"ל, עתיד קודשא בריך הוא לעשות צל וחופה לבעלי מצוות אצל בעלי תורה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף, וכן אמרו עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן ומן עורו עושה לכל אחד סוכה שנאמר התמלא בסוכות עורו, וכל זה זוכה על ידי מעשה הסוכה הגשמית בקדושה ובטהרה".

כך אני תופס את המעבר ממגורי הארעי בתקופת הנדודים במדבר, מן הסוכה, אל מגורי הקבע בארץ, הבית. עבורי הסוכה היא מטפורה למגורי הארעי של אדם בתוך נפשו, בצאתו מילדות להתבגרות, וממנה לילדות המוקדמת

את סוכות חיי-שלי הקמתי בדרך נדודיי. שתי התגליות החשובות של נעוריי, בגיל ארבע עשרה, היו שאני רוצה לכתוב, להיות סופר, ושאני נמשך אל שני המינים. התגליות האלה הוציאו אותי למסע מטלטל, שנמשך עשורי חיים שלמים, וידעתי בו עליות ומורדות.

אחרי שפרסמתי את שיריי בעתון בית הספר שלמדתי בו, ביקשו לשלוח אותי לאבחון פסיכולוגי, וחבריי לשכבה ניתקו ממני. אבל המשכתי לכתוב, גיליתי את חברת המשוררים, ואט אט מצאתי את מקומי בעולם הספרות.

אחרי שטעמתי אהבת גבר עם בן כיתתי, חוויתי אותה עם אחד ממוריי ואז עם גבר מבוגר ממני בשנים רבות. אחרי כן פגשתי בבן זוגי, שהיה חולה במחלת שיתוק נדירה. חיינו יחד שנתיים עד שבגד בי עם אישה, עזבני ומת, בהתקף נדיר של שיתוק. הייתי אז רק בן עשרים ושש. מאז היה עלי לעבור עוד הרבה בחורים, עד שפגשתי את בעלי לשעבר, עמו נישאתי כדין אך לא כדת, ואתו חייתי במשך עשור עד שנפרדנו.

אחרי כן באו עוד שתי מערכות יחסים משמעותיות, ובתוכן, וביניהן, גם התרחבות עסקית ומפולת עסקית, ואבדן אם ואבדן הבריאות, ועוד, עד שמצאתי את עצמי בגיל ארבעים וחמש בלי כלום, מלבד דירה בדמי מפתח בנווה צדק.

החלטתי שאני רוצה להמשיך לחיות, ואז קרו כמה דברים: למדתי מחזאות ותסריטאות, כתבתי את רב-המכר שלי, "מעשה בטבעת", ששינה כליל את עולמי – והבאתי לעולם תאומים בפונדקאות בהודו.

את סוכות חיי-שלי הקמתי בדרך נדודיי. שתי התגליות החשובות של נעוריי, בגיל ארבע עשרה, היו שאני רוצה לכתוב, להיות סופר, ושאני נמשך אל שני המינים. התגליות האלה הוציאו אותי למסע מטלטל

זה היה לפני עשור. במעבר שלי משירה לסיפורת ובהחלטתי להפוך להורה, בשלה ויתרתי על מערכת יחסים ממושכת – הקמתי לי בית. קודם כול בתוכי. מסופר ומשורר והומוסקסואל המיטלטל בין מערכות יחסים דינמיות, הפכתי לסופר של רומנים היסטוריים, למורה לכתיבה יוצרת – ולהורה במשרה מלאה.

אז הגיע גם הביטוי הממשי של הבית שבניתי בתוכי – מכירתה של הסוכה שלי, דירת דמי המפתח בתל אביב, והמעבר אחרי שלושים וארבע שנות מגורים בנווה צדק – אל בית קבע בישוב תובל בגליל המערבי.

לו הייתם שואלים אותי לפני חמש-עשרה שנה אם אעזוב אי פעם את נווה צדק או את תל אביב, ואתנתק מכול חיי התרבות והחברה בעיר, הייתי חושב שדעתכם נטרפה עליכם. אבל ההורות הביאה עמה את השינוי המבורך הזה. אני גר עם בניי בישוב קהילתי קטן וחם, על פסגת הר מבודדת, בבית גדול ומרווח, כותב את ספריי, מלמד כתיבה ועובד עבודת אדמה בחצרי. הבית שיצרתי בתוכי, דרך הכתיבה וההורות לבניי, בא לידי ביטוי במתחם פיסי. בבית, בחצר, בגן ירק.

*  *  *

ברוח פרשנות המקרא, אעתיק את השינוי המבורך הזה, המעבר מסוכה אל בית, מן המישור האישי למישור הלאומי, כלומר אשיב אותו מן המקום הפרטי שלי כמספר סיפורים, אל המקום הלאומי. יש מתאם גבוה ביניהם.

לפני אלפיים שנה נולדנו כעם. העם הזה הוגלה מעל אדמתו פעמיים, ניסה להיקלט בכול תפוצות ישראל וברובן נרדף ועונה והושמד, עד שהצמיח מתוכו את הציונות, כתנועה לאומית מגשימה. זו חגרה בה את הכמיהה הלאומית לגאולה ואת הדבקות בציון – והקימה מכוחן מדינה.

אז הגיע גם הביטוי הממשי של הבית שבניתי בתוכי – מכירתה של הסוכה שלי, דירת דמי המפתח בתל אביב, והמעבר אחרי שלושים וארבע שנות מגורים בנווה צדק – אל בית קבע בישוב תובל בגליל המערבי

המדינה הזאת נוסדה כבית יהודי על נחלה שהייתה נחלתו של העם היהודי מימי קדם, בטרם הוגלה מעליה. אבל בזמן היווסדה כבר ישב עליה עם צעיר אחר, העם הפלסטיני. הקמת המדינה הייתה כרוכה בדחיקת העם הפלסטיני מן האדמה הזאת, ואחרי כן גם בכיבוש. מאז אנו נאבקים עד זוב דם. הכיבוש והמאבק המתמיד משחיתים את שני העמים, הופכים כל עם לקורבן ולמקרבן של זולתו.

הדרך היחידה לפתרון סכסוך הדמים הזה עוברת דרך חלוקת הארץ וייסוד שני בתים לאומיים לשני עמים כאן, בית יהודי דמוקרטי ובית פלסטיני. והלוואי שמנהיגי שני העמים ידעו להתעלות מעל ההיסטוריה רווית הדמים, שבה הרווינו אלה את אלה, ולעשות את המעשה היחיד האפשרי לנו, שיביא לשלום ולשלווה. הקמת שתי מדינות לאום זו בצד זו על אותה חלקת ארץ.

זו תהיה יציאת מצרים האחרונה שלנו. יציאה מעבדות הכיבוש אל חירות לאומית. ובהיותי אופטימיסט מיסודי, ובעל תקווה, אני מאמין שכך גם יהיה.

אבל בדרך לזה, יהיה עלינו גם לנקות מן התודעה הלאומית היהודית כמה דברים שנקשרו בחג הסוכות. כך ההתייחסות ללולב ולאתרוג כסימני נצחונו של עם ישראל על הגויים. אמר ר' אבין:

"משל לשניים שנכנסו אצל הדיין, ואין אנו יודעין מי ניצח, אלא מי שנושא שרביט בידו (בצאתו מלפני הדיין) – אנו יודעים שהוא המנצח. כך ישראל ואומות העולם באים ומקטרגים לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ואין אנו יודעים מי ניצח; אלא במה שישראל יוצאים מלפני הקב"ה ולולביהם ואתרוגיהם בידם – אנו יודעים שישראל הם המנצחים".

כך גם אזכור העובדה, שכאשר בית המקדש היה קיים, היו מקריבים בסוכות שבעים פרים, רמז לשבעים אומות העולם. משמע, בעבור האדם הדתי המאמין חג הסוכות נותן את הכוח וההגנה לעם ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, כ"כבשה אחת בין שבעים זאבים".

הדרך היחידה לפתרון סכסוך הדמים הזה עוברת דרך חלוקת הארץ וייסוד שני בתים לאומיים לשני עמים כאן, בית יהודי דמוקרטי ובית פלסטיני. והלוואי שמנהיגי שני העמים ידעו להתעלות מעל ההיסטוריה רווית הדמים

מצווה עלינו בחג הסוכות להיות אך שמח. מצווה עלינו לראות בסוכתנו סוכת רחמים ושלום. לכן גם חשוב להתקינה במקום נקי וטהור.

"מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה? הלא חרוד יחרדו כי היא מושב ומשכן לשכינה עליונה, הבאה לפרוש עלינו סוכת שלום כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף, הכזה יהיה מושב יבחרהו במקום מגונה ומטונף ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, והשכינה מה הלשון אומרת אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי".

כדי שהשכינה תקרב אל סוכתנו עלינו להקימה במקום טהור, ואני מוסיף, לטהר ממנה כול סיגים של לאומנות, גזענות, נקמנות ושנאת חינם. או אז תהא סוכתנו שלמה, ובאמת תהיה סוכת רחמים ושלום. ואם כזו תהיה, גם יהיה לנו בית. בית של קבע, לא סוכת ארעי, סוכת דמים.

חג שמח, חג של תקווה.

אילן שיינפלד הוא סופר ומשורר, מראשי מחאת הסופרות/ים והמשוררות/ים. הוא בן למשפחה מנובוסליץ אוקראינה ומשדלץ פולין. סבו וסבתו מצד אמו חיו בשיכון ד' בבני ברק וקבורים בבית העלמין "חזון איש". עיקר יצירתו עוסקת בפרשות מן ההיסטוריה היהודית, עליה זכה בפרסים רבים ובהם פרס ברנר לספרות ופעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים. אילן הוא אב גאה יחידני לתאומים בני אחד עשר, ומתגורר בתובל בגליל המערבי.