דרישתה של משפחת שמואלי, אשר בנה בראל ז"ל נהרג בגבול עזה לפני כשבועיים, להקים ועדת חקירה חיצונית לצבא לבדיקת נסיבות נפילתו, היא עוד חוליה בשרשרת דרישות דומות להוצאת החקירות של אירועים מבצעיים כושלים ותאונות אימונים מידי הצבא.

הפעם הדרישה נראית לכאורה כנקמה בצמרת הפיקוד של צה"ל, כשהיא מוזנת בידי גורמים פוליטיים ויצרים פוליטיים נגד רה"מ נפתלי בנט ואף הסתה קשה נגדו מטעמם של מתנגדיו הפוליטיים.

הדרישה להקמת ועדת חקירה חיצונית לבדיקת נסיבות נפילת בראל שמואלי נראית כנקמה בצמרת הפיקוד של צה"ל, המוזנת בידי גורמים ויצרים פוליטיים נגד רה"מ בנט

ננסה להתרכז בדרישה עצמה – הקמת ועדת חקירה לחקירת אירוע צבאי כושל ביד גורמים מחוץ לצבא. כותב שורות אלה יחד עם חבריו לפורום המג"דים, מח"טים וטייסים במילואים (וחבריו לצוות המשפטי סא"ל במיל' משה פישר ורס"ן במיל' שאול בצר) עסקו בנושא במשך שנים ואף המליצו לצה"ל להקים גוף חקירות מקצועי שיתפקד לאורך שנים ויצבור מקצועיות ובעיקר אמון.

הצבענו על הפתולוגיה של הכישלון שאותה הציבור מרגיש, אבל לא מבין ולא מקבל. מתוך תחושות התסכול והכאב נולדת בכל פעם מחדש הדרישה להוציא את החקירות מידי הצבא. דרישה שאין בה היגיון מבצעי ולא ציבורי.

שופט בית המשפט העליון לשעבר יעקב טירקל, נשיא הטכניון לשעבר עמוס חורב והפרופסור למשפט בינלאומי, שבתאי רוזן, מונו בזמנו לחקור את המשט לעזה. לראשונה בהיסטוריית החקירות של אירועים מבצעיים בצה"ל ישבו בוועדה שני משקיפים זרים: וויליאם דיוויד טרימבל, המדינאי שהוביל להסכם שלום בצפון-אירלנד וקן ווטקין, הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר בקנדה. גם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס הודיע שיחקור היבטים מסוימים של קבלת ההחלטות בעת ההחלטה על ההשתלטות על הספינה מרמרה.

שאלה: מהיכן יודע השופט טירקל לחקור היבטים מבצעיים של פעילות השייטת? או בכלל השתלטות על כלי שיט עוינים בים?

הצבענו על הפתולוגיה של הכישלון שאותה הציבור מרגיש, אך לא מקבל. מהתסכול והכאב נולדת שוב ושוב הדרישה להוציא את החקירות מידי הצבא, שאין בה היגיון מבצעי וציבורי

הנה היסטוריה קצרה של חקירת אירועים מבצעיים, כישלונות ומחדלים במדינת ישראל:

בשנת 2006 עמדה מלחמת לבנון השנייה במרכז סערה ציבורית ולחקירתה מונתה ועדת וינוגרד.

המלחמה בלבנון ניצבה על קו שבר האמון שבין צה"ל לאזרחי המדינה, בין הנהגת המדינה להורים השכולים ולחיילי המילואים והסדיר.

חקירת המלחמה ההיא הייתה חיונית לביטחון המדינה ולמניעת מחדל נוסף בעתיד. גם צה"ל חקר אותה באינטנסיביות בידי חמישה צוותי תחקיר שמינה רמטכ"ל המלחמה ההיא דן חלוץ (שהגיע מתרבות התחקירים של חיל האוויר), וצוותים אלה התפזרו לאחר פרסום הדו"חות.

מחדלי המלחמה בלבנון, על היבטיהם השונים, המערכתיים, המדיניים והצבאיים הונחו לעיני הציבור: היעדר תכניות מגובשות למלחמה בחיזבאללה, היעדר ציוד ואימונים ליחידות המילואים הלוחמות ואף לחלק מהסדירים, השקעות עתק בחיל האויר וקיפוח ההשקעות הנדרשות בצבא היבשה, ניהול קרבות הססני שסבל מתופעות שאינן תואמות את ערכי צה"ל ועוד.

חלפו שנתיים וישראל הועמדה תחת לחץ בין לאומי כבד לחקור את מבצע עופרת יצוקה. ועדת זכויות האדם של האו"ם מינתה את השופט ריצ'ארד גולדסטון לחקור "פשעי מלחמה" שביצעה ישראל  לכאורה, והסערה סביב מבצעים בעזה ו"פשעי מלחמה" של בכירי צה"ל המפקדים על המבצעים, נמשכת למעשה עד היום, מלווה באיומים לעצור את בכירי צה"ל בחו"ל.

חקירת מלחמת לבנון ה-2 הייתה חיונית לביטחון המדינה ולמניעת מחדל עתידי. גם צה"ל חקר אותה עם 5 צוותי תחקיר, שמינה רמטכ"ל המלחמה ההיא דן חלוץ

מלחמת לבנון הראשונה לא נחקרה למעשה עד היום. לא מהלכי המלחמה ב-'82 ולא השהות של 18 שנה בלבנון עד הנסיגה.

מלחמת יום הכיפורים נחקרה רק אחרי 30 שנה.

החל מ-2009, עת מונה לרה"מ בנימין נתניהו, לא הוקמו כלל ועדות חקירה. גם לא בנושאים אזרחיים.

בישראל אין תרבות תחקירים

בישראל אין למעשה תרבות של תחקירים. ההיסטוריה הארוכה של חקירת כישלונות, תאונות אימונים ומבצעים מעידה על התהליך הבא – ממנים אלוף כלשהו, אד הוק לחקירת מקרה מסוים. האלוף מרכז עבודה למשך פרק זמן קצר ולאחר השלמת הדו"ח, הצוות מתפזר והאלוף פונה לעיסוקיו. במקרה הבא כבר עוסקים בחקירה אנשים אחרים:

האלוף (מיל.) יוסי פלד חקר את אירוע חטיפת החיילים בהר דב בשנת 2000. גם אלוף פיקוד הצפון וראש אמ"ן חקרו את האירוע באותם ימים.

האלוף (מיל.) יורם יאיר חקר את כישלון החילוץ בקבר יוסף בשכם ואת הסתבכות חילוץ הטיול בהר עיבל.

האלוף שי אביטל חקר את כישלון יחידת דובדבן במבצע ללכידת אבו הנוד בו הרגו כוחותינו שלשה מחיילינו.

האלוף גבי אופיר חקר את כשלון פעולת השייטת בלבנון. האלוף (מיל) דוד עברי חקר את אסון המסוקים.

מלחמת יום הכיפורים נחקרה רק אחרי 30 שנה. החל מ-2009, עת מונה נתניהו לרה"מ, לא הוקמו כלל ועדות חקירה. גם לא בנושאים אזרחיים. בישראל אין למעשה תרבות של תחקירים

 מי יחקור אם כן, למשל, את אסון המסוקים הבא, חלילה? איתן בן אליהו (שבתקופתו כמח"א אירע אסון המסוקים)? והאם כל האלופים הללו יודעים היום את מה שלמדו קודמיהם? כיצד מתחבר הידע של כל הוועדות והאלופים הנ"ל לידי מקצוענות של חקירת אסונות וכישלונות, תוך שמירה על אמון הציבור במערכת הצבאית וביחד עם הפקת הלקחים הנדרשת למניעת כישלונות בעתיד?

ובכלל, מאין יודע אלוף לחקור? לא לתחקר כמפקד מה אירע, אלא לחקור, כדי להצביע על שרשרת שהובילה לכישלון? חקירה כזו מורכבת מגורמים רבים ומורכבים: טכנולוגיים, טקטיים, אסטרטגיים אולי, אנושיים, פסיכולוגיים, פיקודיים ועוד. הכישורים הנדרשים מחוקר מקרי מוות אינם דומים לכישורים הנדרשים מרופא רגיל, למרות ששניהם למדו רפואה.

ומהיכן יודע שופט או נשיא הטכניון לחקור?

האם סביר שרא"ל דן חלוץ יהיה החוקר של המלחמה הבאה בלבנון? סביר להניח שכן. אבסורדי ככל שזה יישמע. אמון הציבור – הוא שמוביל למנות אישים בעלי רקע צבאי לחקור מחוץ למערכת את מה שמתרחש באותה מערכת. כשהם בתוך המערכת  – איש לא מאמין להם, כשהם בחוץ –  הם זוכים לאמון מלא. אמון הציבור במערכת הצבאית ובחקירה הצבאית – הוא, אם כן, גורם משמעותי בכישורים הנדרשים מהגוף והאדם החוקרים, אבל אליה וקוץ בה – קוץ מקצועיות החקירה.

האם סביר שרא"ל דן חלוץ יהיה החוקר של המלחמה הבאה בלבנון? סביר להניח שכן. אבסורדי ככל שיישמע. אמון הציבור – הוא שמוביל למנות אישים בעלי רקע צבאי לחקור מחוץ למערכת את המתרחש בתוכה

קו המחשבה הציבורי תמיד מוביל בפשטנות בין כישלון לאשמים. גם כשהכישלון הוא מוסרי ולאו דווקא מבצעי, או פוליטי או מדיני או הסברתי, נחרץ הדין עוד לפני שהאירוע נחקר ותוחקר עד תום.

לריטואל הבלתי אפשרי הזה, יש פתרון

הפיתרון לריטואל הזה מונח לפתחם של ראשי המדינה, מערכת הביטחון והצבא, אבל האחריות מונחת גם על הציבור הרחב.

לפני כעשרים שנה הסתיימה עבודה בת שנתיים של פורום המג"דים מח"טים וטייסים במילואים בנושא זה בדיוק. ההמלצות הוגשו לרמטכ"ל דאז, משה יעלון ואף נדונו בשלוש ישיבות מטכ"ל – ונדחו.

עיקרן: הקמת גוף חקירה מקצועי וקבוע בראשות אלוף בתוך צה"ל ולצידו שופט בית המשפט העליון בדימוס, שילווה את הליכי החקירה, המסקנות והלקחים כגורם פיקוח אזרחי, משפטי וציבורי.

נסביר קודם כל את עניין החקירה. חקירת אסונות, תאונות וכישלונות מבצעיים – היא מקצוע בפני עצמו. מקצוע דורש התמקצעות וצבירת ניסיון, פיתוח ידע ואמצעי חקירה ותהליכי הטמעה של לקחים מבצעיים. כן, הוא גם דורש אמינות ואמון – אלו דברים נרכשים בזכות הקבלות של בעל המקצוע.

צה"ל ומערכת הביטחון צריכים יכולים וחייבים להקים גוף חקירות מקצועי וקבוע, אשר יעבוד לאורך זמן, יצבור ניסיון, ידע ואנשי מקצוע. גוף שיחקור את התאונות המבצעיות ואת תאונות האימונים, את הכישלונות המבצעיים, הנקודתיים והמערכתיים, מכל היבט אפשרי.

צה"ל ומערכת הביטחון צריכים יכולים וחייבים להקים גוף חקירות מקצועי וקבוע, שיעבוד לאורך זמן, יצבור ניסיון, ידע ואנשי מקצוע. גוף שיחקור את התאונות המבצעיות, תאונות האימונים והכישלונות המבצעיים

גוף כזה יכול לקום רק בתוך מערכת הביטחון, כי שם נמצאים האנשים שצברו ניסיון בתחומי העשייה הצבאית ואותם ניתן לגייס ולהכשיר לעניין הזה. כל גוף חיצוני ממילא יהיה מורכב מאנשים אחרים שפרשו מצה"ל, ורק מראית העין "הם מבחוץ", היא היתרון היחידי שלהם עבור האמון הציבורי.

כיום דרישתה של משפחת שמואלי עלולה לטפס גם לדרישות של זהות פוליטית מסוימת מצד אותם "חוקרים מבחוץ". מהלך שכמובן רק יפגע באמון הציבורי, בחוקרים ובחקירה.

כאשר יוקם גוף חקירה מקצועי, יעמדו בראשו אלוף בכיר וישרתו בו גם אנשי משפט (הפורום הציע, שלצד האלוף יכהן שופט בג"צ בדימוס לבדיקת הממצאים לפני שיועברו לרמטכ"ל ולציבור).

למרבה הפלא לצה"ל יש גוף מקצועי בתחום המשפט, מערכת פיקודית מקצועית ומערכת משטרתית מקצועית. אין לו מערכת מקצועית לחקירת כישלונות פעילותו המבצעית. למעט מבק"א בחיל האוויר.

מצ"ח, החוקרת כיום גם תאונות עם נפגעים, תחזור למשימת השיטור והחקירות הצבאיות בעניינים של פשיעה במערכת הצבאית (חשיפת גניבות, הטרדות מיניות, מעשי רצח וכו').

הגוף החוקר לעומת זאת, יעביר למצ"ח רק חקירה שהתברר כי התגלו בה כוונה פלילית, זדון או רשלנות פושעת.

כיום, דרישתה של משפחת שמואלי עלולה לטפס גם לדרישות של זהות פוליטית מסוימת מצד אותם "חוקרים מבחוץ". מהלך שכמובן רק יפגע באמון הציבורי, בחוקרים ובחקירה

אבל כל מה שקשור להיבטים מבצעיים, מערכתיים, טקטיים, טכנולוגיים, פיקודיים, אישיים ואחרים – ייחקרו בתוך הגוף המקצועי. לא יהיו יותר ועדות בדיקה וקצין חוקר, וקצין בודק ושאר גוונים בלתי ברורים של חקירות שאיש לא יודע מה הן סמכויותיהם החוקיות ומהן זכויות הנחקרים בפני הגופים הללו. צה"ל הרי הגיע היום למצב שעורכי דין מגיעים לחקר הגרסה של לקוחם לפני שמפקדים הגיעו לחקר האמת המבצעית. אמת שחקירתה יכול להציל חיי חיילים במלחמה הבאה.

יחד עם מערכות הביטחון וצה"ל, גם הציבור הרחב יצטרך לשנות את התייחסותו לכישלונות המבצעיים ולתאונות האימונים.

כשאין זדון באירוע מסוים, אין להתייחס אל המפקדים והמעורבים האחרים כאילו "הפקירו" ו"זלזלו". צריך להתחיל לבחון את המפקדים בכלים המכילים את המושגים "כישורים", ו"טעות אנוש סבירה" וגם "שיקול דעת בקרב". מיטב האנשים המסכנים את חייהם בפעילות מבצעית – מנסים לעשות את המיטב שהם יכולים ויודעים. ולאיש אין קבלן הצלחות עליון לפעילות המסוכנת הכרוכה בשירות צבאי. בפעילות הצבאית לפעמים עלול להיות כישלון ללא אשמים. לעיתים "האשמים" פשוט נהרגו בגלל כישלונם.

לציבור הרחב צריך שתהיה גם הפרספקטיבה ארוכת הטווח. האם במקום קצין שיודח יבוא קצין מקצועי יותר? או שהבא אחריו יזדקק לשנים של צבירת ניסיון? והאם העונש – ההדחה לבדה היא שתבטיח שכישלון דומה לא יתרחש בעתיד?

רק חקירה מקצועית, אמינה וחסרת פניות יכולה להשיב את אמון הציבור בהנהגתו הצבאית והאזרחית. אין להמתין ללחצים בין לאומיים לאחר כל אירוע בעל משמעות אסטרטגית בין לאומית, ואין להימלט ממנה אל מחוזות פופוליסטיים חסרי אחריות לאומית.

לאיש אין קבלן הצלחות עליון לפעילות המסוכנת הכרוכה בשירות צבאי. בפעילות הצבאית לפעמים עלול להיות כישלון ללא אשמים. לעיתים "האשמים" פשוט נהרגו בגלל כישלונם

הדרישות העולות בימים אלה מצד בני משפחת שמואלי, עמותות שקמו אד הוק "לשחרר את הידיים" לחיילי צה"ל וקריאות של פוליטיקאים חסרי אחריות וצבועים המטיחים האשמות כאילו שונו פקודות הפתיחה באש, ומטילים את האשמה לאירוע על רה"מ, כל אלה לא יפתרו את נושא חקירת תאונות אימונים וכישלונות מבצעיים. העניין חשוב מידי, רגיש מידי, מורכב מאוד ומשפיע על חיי אדם רבים. נדרשת כאן התייחסות מקצועית רצינית.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.