כמה מחשבות על המשותף לפרדוקס התנועה (מסלול המרוץ) וההתנגדות לחיסונים: פרדוקס מסלול המרוץ (פרדוקס הדיכוטומיה ופרדוקס אכילס והצב של הפילוסוף היווני זנון) הולך כך: נניח שאני רוצה לרוץ לאורך מסלול באורך קילומטר אחד. ראשית אני צריך לעבור חצי מסלול – 500 מטר ואז לעבור חצי ממה שנשאר – 250 מטר ואז חצי של החצי – 125 מטר וכך הלאה באופן אינסופי.
על פי הפרדוקס, לעולם לא נגיע לנקודת הסיום כי תמיד יישאר עוד לעבור את חצי המרחק של החצי גם כשהוא ילך ויקטן באופן אינפינטיסימלי. הפתרון לפרדוקס מגיע מההבנה שהתנועה במציאות לא עובדת כך ושאפשר פשוט לקחת את המרחק, לחלק במהירות ולהגיע לזמן שייקח לנו לסיים את המסלול.
איתי אלמוג-בר הוא אדריכל, חבר מועצת העיר במודיעין-מכבים-רעות, מנכ"ל ומייסד פורטל Archijob.co.il - הפורטל הישראלי לאדריכלות ועיצוב, פעיל חברתי נגד שחיתות ולמען הדמוקרטיה.
לאחרונה פורסמו נתונים מטרידים, אם כי לא מפתיעים במיוחד, לפיהם רק שלושה אחוזים מהמתמחים בבית המשפט העליון למדו במכללות לעומת 97% שלמדו באוניברסיטאות. זאת, למרות שבישראל קיימות רק חמש פקולטות למשפטים באוניברסיטאות אל מול תשע במכללות.
כידוע, התמחות בבית המשפט העליון היא ההתמחות היוקרתית והנחשקת ביותר בקרב סטודנטים למשפטים. למרות שלא מדובר בנתון מפתיע, אקדמאים ביקרו את התנהלות בית המשפט העליון, בטענה שנתון זה מעיד על תת-ייצוג של אוכלוסיות מוחלשות בעליון.
אלעד בן-זקן הוא סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. חבר מערכת בכתב העת "משפט וממשל" ובקליניקה לזכויות אדם בהליך האזרחי באוניברסיטת חיפה. בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.
בשבוע שעבר, י' בטבת, 10 בינואר 2025, צמתי, כמדי שנה, כחלק מעם שזוכר דרך הגוף אובדן וחורבן מלפני 2,613 שנה וחיבר אליו את יום הקדיש הכללי.
טקסטים על האסון ההומניטרי בעיר ירושלים מלווים אותנו לאורך הדורות כמסר נגד השחתה חברתית ומוסרית. חכמים קבעו עבורנו ארבעה ימי צום בלוח השנה, כאשר כל אחד מהם מתייחס לנקודת ציון אחרת של החורבן, ובכך הזכירו לנו שהתפרקות היישוב היהודי בארץ ישראל לא אירעה ביום אחד.
יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תודה על הפוסט המאיר עיניים.
אני לא מסכים לצערי, כי זה נכון שכל טיפול חדש הוא ניסוי, אבל בגלל זה היה מינימום של 3 שנים של מחקר בטיחות רחב היקף בכל חיסון עד היום. לצערי, לא רק שנתנו את החיסון למי שלא בסיכון מהקורונה לפני השלמת מחקר של 3-5 שנים כמקובל (ומכיוון שמדובר בטכנולוגיה חדישה שהמאמצים עד כה לפתח בה חיסון כשלו, בין השאר בגלל בטיחות, היה ראוי ללכת על 5 שנים, אבל נזרום עם המינימום של 3..) אלא שלבקשת פייזר, עצרו את מחקר הבטיחות רחב ההיקף (פאזה 3) לאחר חודשים בודדים.
לכפות על האזרחים טיפול נסיוני תוך כדי עצירת המחקר על הבטיחות, בניגוד למקובל בכל החיסונים, מבלי לעשות מחקר משלים בארץ (מה הבעייה לבחור כמה אלפי אנשים שלא בסיכון, ולחלק אותם באופן אקראי לניסוי וביקורת? אין שום סכנה בכך שכמה אלפי אזרחים לא יחוסנו, בכל מקרה זה הרי המצב..) זו שערורייה.
גם לעצור כל ביקורת נופלת לפרדוקס שתיארת.
כיום יש ממש רדיפה והסתה נגד מדענים מהשורה הראשונה שלא מיישרים קו עם פרדיגמת הסגרים והחיסונים.
הנה למשל משהו שהקבוצה הגדולה והמקצועית ביותר בטחום (כוללים את מקימי הצט"מ, מערך רפואת החירום, מנהלי מיון קורונה, זוכה פרס נובל וראשי מערכת הבריאות לשעבר) פרסמו, שחשוב לכל אדם שוחר חברה חופשית לקרוא-
https://pecc.org.il/docs/no-rick-unvacc/