כמה מחשבות על המשותף לפרדוקס התנועה (מסלול המרוץ) וההתנגדות לחיסונים: ‏פרדוקס מסלול המרוץ (פרדוקס הדיכוטומיה ופרדוקס אכילס והצב של הפילוסוף היווני זנון) הולך כך: נניח שאני רוצה לרוץ לאורך מסלול באורך קילומטר אחד. ראשית אני צריך לעבור חצי מסלול – 500 מטר ואז לעבור חצי ממה שנשאר – 250 מטר ואז חצי של החצי – 125 מטר וכך הלאה באופן אינסופי.

על פי הפרדוקס, לעולם לא נגיע לנקודת הסיום כי תמיד יישאר עוד לעבור את חצי המרחק של החצי גם כשהוא ילך ויקטן באופן אינפינטיסימלי. הפתרון לפרדוקס מגיע מההבנה שהתנועה במציאות לא עובדת כך ושאפשר פשוט לקחת את המרחק, לחלק במהירות ולהגיע לזמן שייקח לנו לסיים את המסלול.

איתי אלמוג-בר הוא אדריכל, חבר מועצת העיר במודיעין-מכבים-רעות, מנכ"ל ומייסד פורטל Archijob.co.il - הפורטל הישראלי לאדריכלות ועיצוב, פעיל חברתי נגד שחיתות ולמען הדמוקרטיה.

זאת כנראה תופעה רווחת בקרב פוליטיקאים: הם נוטים להסתמך על נטייתם של המוני אנשים להיאחז בעמדה קיצונית, בינארית, בתפיסה של שחור-לבן שאין בה מקום לאמצע, לגוונים אפורים.

כל דעה פסקנית ונחרצת מתבססת על הכללות גורפות. לתפיסה מעין זאת נלווים בדרך כלל קושי להכיל אמביוולנטיות. פסקנות הדוחה כל ספקנות.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

השבוע ציינה מירית שם אור את יום הולדתה, וזו הזדמנות להיזכר בכמה משיריה ולעמוד על ייחודם.

מירית שם אור ­­- עיתונאית וסופרת מוערכת – נודעה גם כמי שכתבה עשרות להיטים לאורך השנים. מירית מעולם לא שאפה להציג עצמה כמשוררת, אלא כתמלילנית שבעצם "נקלעה לסיטואציה".

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.

בזמן שמהדורות החדשות של 2026 ממשיכות להזין אותנו בסיסמאות על "ניצחון מוחלט", "הסרת האיום לצמיתות" ו"שינוי פני המזרח התיכון", כדאי שנבין את המנגנון התודעתי שמאפשר למשטרים לבצע פשעים מחרידים מבלי שהם יוגדרו ככאלה.

ההיסטוריון וחוקר הג'נוסייד א. דירק מוזס מציע בספרו "The Problems of Genocide" מראה שחורה ומפכחת: המושג "ביטחון קבוע" (Permanent Security) הוא המנוע המרכזי שמאחורי האלימות המודרנית. זוהי המלכודת שבה כולנו כלואים.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.