פרשת הנערים מקפריסין כמעט שככה. היא לא תהיה האחרונה למרבה הגועל. "הצדיקים" שוחררו וחזרו לישראל עטויי כיפות לבנות בחגיגת "שבו בנים לגבולם". המסר ששלחו המשפחות: אלוהים היה לצידם.

לא חשוב שהם השחיתו זרעם לריק אל תוך קונדומים, חגגו על סטלה המגמרת גרסת איה-נאפה, צילמו אותה ושלחו לחבר'ה. אלוהים סולח לבניו השובבים וכנראה שגם ציבור גדול חושב שהם ממש בסדר.

קל לתייג אותם תחת "הם ואנחנו". אבל זה תמיד היה כאן. אין מה להתנחם שזה קורה רק אצל בריוני טיסת השוקולד או מצביעי ביבי. זה סופר בספרים של פוצ'ו כמו ב"יוסלה איך זה קרה", למשל.

האתוס הישראלי שזור בזו "הנותנת" שכל המשק עובר עליה, זו שהיא מזרון פלוגתי של החבר'ה הטובים. ישנן עדויות על אונס שביצעו חיילינו הטובים בנשים ערביות עוד בימי הפלמ"ח.

פרשנות בת ימינו של רבנים – כולל רב ראשי לשעבר, המדברים בבתי הכנסת ובפורומים דתיים ציבוריים אודות בעילת קטינות כדבר שולי ולא ראוי להתייחסות מיוחדת, כל עוד זה נעשה בגיל הנכון להשבת בתוליה.

על המחיר הרגשי והמפלצתיות במעשה זה – אין משיחין כנראה בפורום הקדוש והמכובד. רב צבאי בכיר מדבר משיב בשאלות ותשובות (שו"ת) באתר כיפה, כי "בעת מלחמה ניתן "לפרוץ" את גדרות הצניעות ו"לספק את יצר הרע באמצעות משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן, מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים ולמען הצלחת הכלל".

לאחר שהוגשה נגדו תביעה, כתב בתצהיר לבג"ץ, ש"טעה בכך שהשיב בתמציתיות או שלא דייק בניסוח דבריו והיה מי שנפגע מהם", ש"מעולם לא כתב או חשב שמותר לחיילים לאנוס נשים במלחמה". אבל כמו בפייק ניוז, הזיהום כבר נעשה ומה ששוחרר לאויר התודעה כנראה לא יוחזר.  לאזור השכחה.

אל יטפחו לעצמם על השכם שוכני המיינסטרים, השמאל, הקיבוצניקים, התל- אביבים של פעם וקציני צה"ל, כולל קציני הציונות הדתית. זה היה וישנו אצלנו ובגדול! זה הפך גם לנכס תרבותי ברמת קאלט. את המשמעויות החמורות האלו אנו אוכלים היום, ומה שהיה פעם נחלתם של האשכנזים ויפי הבלורית והתואר הוא נחלת כולם.

חבורת לול המיתולוגית הנחילה לנו המון נכסים תרבותייים מדהימים, שהם מקור להתרפקות בגעגועים על ישראל של פעם. בין נכסי התרבות גם סרטים שבהם ניצול נשים הוא חלק מהפולקלור והצחוקים המובנים מאליהם. הקורבנות של אותה תקופה אפילו לא ידעו שזכותן להתלונן. והאמת, מי היה מקשיב להן אז?

בסצינה המפורסמת מהסרט "מציצים", מביא אריק אינשטיין את מונה זילברשטיין היפה לצריף של גוטה בחוף כדי לשכב איתה. כל החבר'ה ניצבים מעברו השני של הקיר ומביטים דרך החורים הקבועים להצצה. זו החלוקה של החוויה עם החבר'ה, בתקופה בה לא חשבו על תיעוד בסלולרי וברשתות החברתיות .חלק מהמסורת של לרוץ ולספר לחבר'ה.

מוניקה סקס שרו על האונס בשמרת. האונס שזעזע את הציבור. מאז זה קרה שוב ושוב בגרסאות שונות.

"כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי

אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי

הם מהסוג שמרים את הדגל בטקסים בבית ספר ובתנועה

הם למדו בצופים איך לקשור את החבל

והרבה יותר קל לקשור בחורה" (מילים ולחן יהלי סובול)

מסנגרי אותה חבורה מקפריסין סיפרו שמדובר בילדים שקצת בילו רגע לפני גיוסם לצה"ל. משם ילכו ליחידות מובחרות וילחמו עבור שלום כולנו.

בקונצנזוס הישראלי יש שתי הכשרות המטהרות את הבריונות והעבריינות כלפי נשים ואולי גם בכלל: גיוס לצה"ל והתעטפות באביזרי דת. החבר'ה שהופיעו כבר בקפריסין עטויי כיפות ובליווי רב, הולכים מהטקס החגיגי בנתב"ג ללשכת גיוס.

גם אורי זוהר ישב עם הצינור, המתיז מים הישר מאיזור חלציו על גופה של מונה זילברשטיין הנבוכה, ואמר לה בכעס: "יבוא לך דינה יבוא לך". מדקלמים את זה מאז ועד היום. זה קאלט ישראלי. אחר כך חבש כיפה, עטה טלית ותפילין ונעלם אל עומק הצדיקות לעשות נפשות לאלוהים שסולח. ואם לא אלוהים, אז צה"ל.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.

לאחר ליל הסדר, שרה נתניהו העלתה לעמוד האינסטגרם שלה תמונה בה היא עומדת לצד בעלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, כששניהם אוחזים בתמונה לא גדולה עליה מוצגים פניהם של 133 החטופים בעזה.

את אותה תמונה העלה לעמוד הטוויטר ראש הממשלה נתניהו, מה שחשף את הפוטושופ חסר העכבות בו השתמשו בתמונה ש"כיכבה" בעמוד האינסטגרם של שרה. הצופה הממוצע ב"תצלום" שהעלתה "רעיית ראש הממשלה הגברת נתניהו", כפי שהיא רוצה שתקראו לה, עלול לחשוב ששרה נתניהו היא סטודנטית שנה א' באוניברסיטת רייכמן ולא אישה בעשור השביעי לחייה.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).

פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.

כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.

אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94