פרשת הנערים מקפריסין כמעט שככה. היא לא תהיה האחרונה למרבה הגועל. "הצדיקים" שוחררו וחזרו לישראל עטויי כיפות לבנות בחגיגת "שבו בנים לגבולם". המסר ששלחו המשפחות: אלוהים היה לצידם.

לא חשוב שהם השחיתו זרעם לריק אל תוך קונדומים, חגגו על סטלה המגמרת גרסת איה-נאפה, צילמו אותה ושלחו לחבר'ה. אלוהים סולח לבניו השובבים וכנראה שגם ציבור גדול חושב שהם ממש בסדר.

קל לתייג אותם תחת "הם ואנחנו". אבל זה תמיד היה כאן. אין מה להתנחם שזה קורה רק אצל בריוני טיסת השוקולד או מצביעי ביבי. זה סופר בספרים של פוצ'ו כמו ב"יוסלה איך זה קרה", למשל.

האתוס הישראלי שזור בזו "הנותנת" שכל המשק עובר עליה, זו שהיא מזרון פלוגתי של החבר'ה הטובים. ישנן עדויות על אונס שביצעו חיילינו הטובים בנשים ערביות עוד בימי הפלמ"ח.

פרשנות בת ימינו של רבנים – כולל רב ראשי לשעבר, המדברים בבתי הכנסת ובפורומים דתיים ציבוריים אודות בעילת קטינות כדבר שולי ולא ראוי להתייחסות מיוחדת, כל עוד זה נעשה בגיל הנכון להשבת בתוליה.

על המחיר הרגשי והמפלצתיות במעשה זה – אין משיחין כנראה בפורום הקדוש והמכובד. רב צבאי בכיר מדבר משיב בשאלות ותשובות (שו"ת) באתר כיפה, כי "בעת מלחמה ניתן "לפרוץ" את גדרות הצניעות ו"לספק את יצר הרע באמצעות משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן, מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים ולמען הצלחת הכלל".

לאחר שהוגשה נגדו תביעה, כתב בתצהיר לבג"ץ, ש"טעה בכך שהשיב בתמציתיות או שלא דייק בניסוח דבריו והיה מי שנפגע מהם", ש"מעולם לא כתב או חשב שמותר לחיילים לאנוס נשים במלחמה". אבל כמו בפייק ניוז, הזיהום כבר נעשה ומה ששוחרר לאויר התודעה כנראה לא יוחזר.  לאזור השכחה.

אל יטפחו לעצמם על השכם שוכני המיינסטרים, השמאל, הקיבוצניקים, התל- אביבים של פעם וקציני צה"ל, כולל קציני הציונות הדתית. זה היה וישנו אצלנו ובגדול! זה הפך גם לנכס תרבותי ברמת קאלט. את המשמעויות החמורות האלו אנו אוכלים היום, ומה שהיה פעם נחלתם של האשכנזים ויפי הבלורית והתואר הוא נחלת כולם.

חבורת לול המיתולוגית הנחילה לנו המון נכסים תרבותייים מדהימים, שהם מקור להתרפקות בגעגועים על ישראל של פעם. בין נכסי התרבות גם סרטים שבהם ניצול נשים הוא חלק מהפולקלור והצחוקים המובנים מאליהם. הקורבנות של אותה תקופה אפילו לא ידעו שזכותן להתלונן. והאמת, מי היה מקשיב להן אז?

בסצינה המפורסמת מהסרט "מציצים", מביא אריק אינשטיין את מונה זילברשטיין היפה לצריף של גוטה בחוף כדי לשכב איתה. כל החבר'ה ניצבים מעברו השני של הקיר ומביטים דרך החורים הקבועים להצצה. זו החלוקה של החוויה עם החבר'ה, בתקופה בה לא חשבו על תיעוד בסלולרי וברשתות החברתיות .חלק מהמסורת של לרוץ ולספר לחבר'ה.

מוניקה סקס שרו על האונס בשמרת. האונס שזעזע את הציבור. מאז זה קרה שוב ושוב בגרסאות שונות.

"כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי

אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי

הם מהסוג שמרים את הדגל בטקסים בבית ספר ובתנועה

הם למדו בצופים איך לקשור את החבל

והרבה יותר קל לקשור בחורה" (מילים ולחן יהלי סובול)

מסנגרי אותה חבורה מקפריסין סיפרו שמדובר בילדים שקצת בילו רגע לפני גיוסם לצה"ל. משם ילכו ליחידות מובחרות וילחמו עבור שלום כולנו.

בקונצנזוס הישראלי יש שתי הכשרות המטהרות את הבריונות והעבריינות כלפי נשים ואולי גם בכלל: גיוס לצה"ל והתעטפות באביזרי דת. החבר'ה שהופיעו כבר בקפריסין עטויי כיפות ובליווי רב, הולכים מהטקס החגיגי בנתב"ג ללשכת גיוס.

גם אורי זוהר ישב עם הצינור, המתיז מים הישר מאיזור חלציו על גופה של מונה זילברשטיין הנבוכה, ואמר לה בכעס: "יבוא לך דינה יבוא לך". מדקלמים את זה מאז ועד היום. זה קאלט ישראלי. אחר כך חבש כיפה, עטה טלית ותפילין ונעלם אל עומק הצדיקות לעשות נפשות לאלוהים שסולח. ואם לא אלוהים, אז צה"ל.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.

"כולם יודעים שהטובים הפסידו

כולם יודעים שהמשחק מכור
העני נשאר עני והעשיר מתעשר
ככה זה, כולם יודעים".  (לאונרד כהן)

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

במשך שנים הכוחות המצרים בסיני העלימו עין מהברחות נשק לחמאס בעזה. הסכם השלום עם מצרים מגביל את הפעילות של ישראל נגד הפעולות או חוסר הפעולות של קהיר, אבל בזמן האחרון יש רבים שמצביעים על הצורך לפקוח עין על ההתפתחויות בתחום כוחה הצבאי של מצרים.

בימים אלה מצרים החלה לקבל מצרפת את ראשוני מטוסי הקרב מדגם ראפאל. היא גם משקיעה סכומי עתק בתוכנית להשבחת צי הטנקים האמריקאים מדגם אברמס שמפעיל צבאה.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.

לאחר 15 חודשים של סכסוך אכזרי, נראה שהושג הסכם לסיום המלחמה בין ישראל וחמאס תמורת שחרור החטופים. אבל גם אם הכל – כלומר, השלב הראשון – נחתם וננעל, נותרו שאלות קשות, וייתכנו השלכות פוליטיות דרמטיות ביותר. ייתכן שאנו חוזים ברגע מפנה בתולדות ישראל.

להלן הסוגיות שתקבענה לאן פנינו, וגם לאן פניו של בנימין נתניהו – אם לשבט ואם לחסד (או שמא קללה) של המשך שלטונו האינסופי.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com