ממצאי משרד הבריאות על הברזיות בגוש דן:

טוב מאוד בבריאות, חלש מאוד בעירוניות

החדשות הטובות: דוח של משרד הבריאות קובע שהמים בברזיות הציבוריות בגוש דן טובים וראויים לשתייה ● החדשות הפחות טובות: עדיין מומלץ להצטייד בבקבוק כשיוצאים מהבית

מתקן שתייה ציבורי. אילוסטרציה (צילום: iStock)
iStock
מתקן שתייה ציבורי. אילוסטרציה
עוד 699 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // יום שני, 25 באוקטובר 2021
מה שחשוב ומעניין עכשיו

בית המשפט העליון הצטרף למסדר הקלון בפרשת אום אל-חיראן

משפחתו של יעקוב אל-קיעאן איבדה כל תקווה לקבל תשובות על נסיבות הריגתו בפרשת אום אל-חיראן ● אל מצעד הבושה - שהחל עם מפכ"ל המשטרה שהצהיר כי אל-קיעאן מחבל, נמשך בהחלטת מח"ש לקיים "בדיקה מקדימה" ובהחלטת פרקליט המדינה להימנע מניקוי שמו של אל-קיעאן - מצטרף עכשיו העליון בהחלטה המעידה כי אין למעשה בקרה שיפוטית אפקטיבית על רשויות החוק ● פרשנות

עוד 1,272 מילים

פסטירבין כן או לא? זה משנה?

גם השנה לא ברור איך תיראה העצרת (או העצרות) לכבוד יום השנה לרצח יצחק רבין. שורות אלה נכתבות לפני מוצ"ש. הויכוחים עליה נמשכים 26 שנים. הדבר הטוב ביותר לעשות הוא לקבור סופית את הדיון "האם העצרת השנתית צריך להיות פוליטית או לא". הרצח היה פוליטי וכל עצרת לזכרו תהיה פוליטית. השאלה אם היא תהיה מחנאית או מפלגתית, או לא. גם אירוע על-מפלגתי יהיה בהכרח פוליטי.

יש לקבור סופית את הדיון "האם העצרת השנתית צריך להיות פוליטית או לא". הרצח היה פוליטי וכל עצרת לזכרו תהיה פוליטית. השאלה אם היא תהיה מחנאית או מפלגתית

אני ממליץ בחום לכולם לצפות בפרק המופתי בסדרה "נקודת מפנה", שהנחו אפרת שפירא רוזנברג וישי שריד. הפרק עוסק בגלגוליה השונים של העצרת השנתית לזכר הרצח המתקיימת בכיכר רבין בתל אביב, בתפיסות המתנגשות (ערב גיבוש של המחנה או "צו פיוס"?), בשלל הגופים השונים שארגנו אותו (על פניו נראה שארגון העצרת הוא דווקא תפוח אדמה לוהט שמועבר מיד ליד, ולא פרס יוקרתי שהכל רוצים בו), והיחס של מחנה הימין הדתי לעצרת, מהזווית של העוסקים בחינוך. הכנות המפתיעה של הדוברים הימניים-דתיים ראויה לשבח, אגב.

אני רוצה לדבר על משהו אחר: רצח רבין, למעשה, מוכחש. הוא תמיד היה מוכחש. אני לא מדבר על תיאוריות הקשר ("קונספירציות"), גם לא על ההיפוך הלוגי-תעמולתי שהימין המפלגתי עשה כבר במהלך השבעה למותו – משהו בנוסח "אוי אוי אוי כל הימין מואשם ונרדף, תכף השמאל ירצח את כולנו".

האטרקטיביות של הטיעון הזה ירדה מאז השלטון הימני הארוך, והעובדה שלסיעות המוגדרות "ימין" יש מעל 70 מנדטים בכנסת. תיאוריות הקונספירציה פורחות בערוגות שלמעשה שמחו ושמחות על הרצח.

אני מדבר על כך שישראל כחברה לא התמודדה מעולם עם העובדה שאירע בה רצח פוליטי, ועוד של ראש ממשלה מכהן. היו ניסיונות להתמודד, בשנים הראשונות, אבל הם נחנקו מכמה כיוונים:

  1. האירועים הממלכתיים שניסו לאיין את הפוליטיות.
  2. הנרטיב השקרי של "אנחנו המסכנים" שטופח בחוגי הימין מייד, אבל מייד אחרי הרצח.
  3. חוסר היכולת של הממסדים השמאליים להתמודד, מה שבסופו של דבר חלחל למטה לציבור שלהם, לפחות חלקית.

ישראל כחברה לא התמודדה מעולם עם העובדה שאירע בה רצח פוליטי, ועוד של ראש ממשלה מכהן. היו ניסיונות להתמודד, בשנים הראשונות, אבל הם נחנקו מכמה כיוונים

משך שנים רבות נשמעו תלונות, בעיקר מימין, שהעצרות "פוליטיות מדי" וכי הן מדירות ציבורים רחבים. אין טעם להכחיש: בשלושת ימי השנה הראשונים (עד 1998), ימי הזיכרון לרצח היו מפגן כוח שנתי של השמאל. זה היה בסדר גמור. אירוע פוליטי לזכר דמות פוליטית והתנקשות פוליטית. לגיטימי היה לקיים גם אירועים שונים, שהם על-מפלגתיים, ואף משותפים במוצהר לימנים ושמאלנים, אבל כן, המפגן הזה היה מתבקש ונכון. האופי המחנאי של האירועים האלה היה מתבקש.

אירועי הזיכרון הממלכתיים – בשונה מהעצרות בכיכר, היו בעיקר נפוחים מפומפוזיות. השמאל התנכר להם בצדק, הימין זיהה בצדק שה"ממלכתיות" הזאת מזוייפת. הנורמות מחייבות אירועים ממלכתיים, אבל לי אין מה להגיד עליהם. זה אולי הטריטוריה של המרכז הרדיקלי. אבל היתה גם אינפלציה של הנצחה.

רבין הונצח בשמות רחובות ומוסדות במידה שלא מעידה (לדעתי) על כבוד או על הכאב הגדול על הרצח; גם לא על "פולחן אישיות" (הטענה האחרונה הוטחה פעמים רבות, מימין; נמצאו גם השרלטנים שמצאו קווי דימיון לפולחן לנין או סטאלין. נו באמת). זה היה סימפטום של פניקה: אנחנו לא יודעים מה לעשות עם הדבר הזה בכלל. זה גדול עלינו.

מה עושים? קוראים על שם הנרצח כמה שיותר דברים ובמהירות מסחררת (בהשוואה לקצב בו הונצחו אישים אחרים, כולל ראשי ממשלה). לא שמתי לב להבדל בין ממשלות שהתחלפו בתחום הזה.

שינוי שמה של הכיכר לכיכר רבין באופן מיידי היה מתבקש, ואולי גם היתה הצדקה לשינוי שמו של המחנה הצבאי בתל אביב. עם כל השאר – היה אפשר לחכות.

היתה גם אינפלציית הנצחה. רבין הונצח בשמות רחובות ומוסדות במידה שלא מעידה על כבוד או על הכאב. זה היה סימפטום של פניקה: אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה, אז קוראים על שם הנרצח כמה שיותר דברים

הפרשנות שלי אומרת שטשטוש הרצח עד כדי התכחשות לו – לא חדש, ולא בא רק מימין. אמנם הנרטיב של רדיפת ימין אחרי הרצח – שקרי לחלוטין מהרגע הראשון. גם הנרטיב על רדיפת דתיים בעקבות הרצח. לא ציד כיפות ולא נעליים. אבל אני לא מאשים את כל הימין ברצח ובהסתה.

לרצח רבין קדמה הסתה חמורה מאוד בקרב הימין, לא של הימין. אלא מאי? מי שלא הסיתו, לא העזו לעצור את הסחף בזמן אמת, ויותר מזה – לא העזו לפתוח את הפה אחרי הרצח.

שתי המטרות: עצירת הסכמי השלום והנסיגות (שהן תנאי הכרחי), והחלפת הממשלה – היו מעל הכל; משהושג יעד ההגעה לשלטון, השמירה עליו הפכה לחזות הכל, כפי שמגלם הליכוד היום, בפאזה הביביסטית שלו. המטרות האלה עמדו מעל כל שיקול מוסרי, אפילו מעל שיקולים פוליטיים ארוכי טווח כמו "איזו מדינה תהיה פה תחת שלטון הימין".

אבל אותי מעניין יותר השמאל. כיצד קרה שהמחנה הפך שותף להכחשה? בקרב השמאל הציוני, בעיקר, פשוט מפחדים להודות שזה קרה להם (אולי מפני שזו הודאה בחולשה מצד מי שחיו בתודעת "אנחנו הקמנו את המדינה"), וחוששים משסע עמוק מדי עם הימין. אבל השסע קיים ומעמיק, והימין מנצל את הפחד משסע.

השמאל הציוני מצידו, ממשיך להתקפל בתקווה שיזכה באישור, בתעודת כשרות ימנית. חלק ממנו עבר ל"מרכז" המעורפל כבר עם הקמת "קדימה" ב-2006, ואז בשידור חוזר ל"יש עתיד". ואז באה "כחול לבן" בגירסת 2019, וכולנו יודעים איך זה נגמר. התכחשות כמעט מוחלטת לעמדות אידיאולוגיות.

אבל אותי מעניין יותר השמאל. כיצד קרה שהמחנה הפך שותף להכחשה? השמאל הציוני ממשיך להתקפל כדי לזכות תעודת כשרות ימנית. חלק עבר ל"מרכז" המעורפל. התכחשות כמעט מוחלטת לעמדות אידיאולוגיות

השמאל הרדיקלי, מצידו, פשוט הוכה בהלם. רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים ושר הביטחון של האינתיפאדה הראשונה, החשדן כלפי הערבים, "מר ביטחון" – לא רק שעשה מהלך שלום (בעייתי ומלא חורים) והכיר באש"ף – אלא גם נרצח על השלום. לא נפצע, לא הסתכן – נרצח בפועל. החוגים לא היו מסוגלים להתמודד עם העובדה הזאת.

הרחוב הערבי, שהשמאל הרדילי פועל בו, זוכר את רבין בצורה מאוד קונקרטית, בלי תסביכים, בזכות הניסיון חסר התקדים לשנות את מצב האפלייה הקבוע של הפלסטינים אזרחי ישראל.

אבל לתחושתי, הממסד של השמאל הרדיקלי פשוט התקשה לבלוע את הפרדוקס הזה: מי שנחשב לסמן הימני של המחנה – עשה לפחות חלק ממה שהם הטיפו לו עשרות שנים: פתח במשא ומתן עם אש"ף והכיר בו ובפלסטינים, עשה כברת דרך – ונרצח על סדר היום הפוליטי הזה.

אני אומר "המחנה", כי בהרבה מובנים השמאל הרדיקלי והשמאל הציוני ואפילו המרכז (בהצלחה לכולנו להבין מה ההגדרה) משתייכים לאותו מחנה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניהם והם מקפידים להתנכר זה לזה לעתים מזומנות.

איני מאשים את חוגי השמאל הרדיקלי בהתנכרות יזומה ומכוונת לרבין ולהתנקשות. אבל אחרי כמה שנים, עשר למשל, היה מקום להתבגר ולהחליט על משהו, על התייחסות משלהם – לאירוע הרצח ולדמות עצמה. משהו שמבטא גם את האמביוולנטיות וגם את ההכרה בכברת הדרך שהאיש עשה ובקורבן שהקריב.

לתחושתי, ממסד השמאל הרדיקלי התקשה לבלוע את הפרדוקס: מי שנחשב לסמן הימני של המחנה – עשה מה שהם הטיפו לו עשרות שנים: פתח במו"מ עם אש"ף והכיר בו ובפלסטינים

אם אחרי כ-20 שנים היכולת לקיים את אירועי הזיכרון הרשמיים התערערה כמעט לאפס – זאת לא באמת הפתעה. וזה לא רק כי הרודן המודח, היושב ומתמרמר בגלות קיסריה, ממש לא רצה בקיומם (ומאז הדחתו גם מחרים אותם). יש לכך סיבות עמוקות שמתבשלות כבר 20 שנה. ישראל חוותה רצח פוליטי, והממסדים הפוליטיים שלה פשוט בורחים ממנו.

אז מה עושים? בתור התחלה, מפסיקים להיגרר אחרי מכונת התעמולה הביביסטית, מפסיקים להגיב בהצטדקות. אם הימין מטפח תודעה קורבנית של "אתם מאשימים את כולנו" – לא להיגרר. גם לא להתנצל על הדברים הלא-נכונים.

שנית, להתווכח, אבל מעמדה בטוחה בעצמנו. שוב: כשהימין צועק "אה כולכם ככה וככה" – להשתחרר מההתניות הפבלוביות: בצד הרדיקלי, להניח קצת לחותמות הכשרות "מי מספיק שמאלי ומי לא". בצד הציוני, שהוא הצד החזק ולכן יש לו יותר אחריות – להפסיק להתנער בבהלה כזאת מהשמאל הלא-ציוני; לא רק כי זה נכון מוסרית, אלא מפני שזה משדר "אני מרגיש אשם על העמדה הפוליטית שלי".

בהקשר של ארגון העצרות, היו פעמים שראשי "העבודה" כבר פחדו להיות מזוהים עם מרצ. זה היה מגוחך. לא כאן המקום להרחיב אבל במרחב הפוליטי שבין מפלגת העבודה ועד התנועות הקומוניסטיות לדורותיהן – תמיד היה דיאלוג והפריה הדדית, אפילו בתקופות האיומות ביותר.

הימין שמחוץ לקואליציה – לא מבדיל למעשה בין העבודה לבין מרצ, לפעמים לא גם לא ביניהן לבין חד"ש; וכמובן שהחוגים הפשיסטיים המובהקים לא מבדילים בינן לבין בל"ד. די להתנצל.

היום, כמובן, המצב הסתבך עוד יותר – השמאל והמרכז הציוניים נמצאים בממשלה עם חלק לא קטן מהימין (ומחאת בלפור חיברה קצוות רחוקים אפילו יותר). לקואליציה יש מערכת יחסים מורכבת ומוכחשת עם הרשימה המשותפת. לרשימה המשותפת יש מערכת יחסים מסובכת ומוכחשת עם הממשלה. את הפלונטר הזה חייבים לפתור.

אם אחרי כ-20 שנים היכולת לקיים את אירועי הזיכרון הרשמיים התערערה כך – יש לכך סיבות עמוקות שמתבשלות 20 שנה. ישראל חוותה רצח פוליטי, והממסדים הפוליטיים שלה פשוט בורחים ממנו

אבל אפשר לקרוא למחנה שכולל את סיעות הקואליציה ואת המשותפת – וזה גם המחנה שמסוגל לציין את רצח רבין בעצרת משותפת – בשם מאוד פשוט: המחנה הדמוקרטי. זה המכנה המשותף. גם במליאת הכנסת, גם על הבמה בכיכר רבין.

המחנה הדמוקרטי.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,397 מילים

הפרסום בזמן ישראל ביום שישי כי נתניהו נטש את אוחנה בסיעת הליכוד עורר סערה גדולה ושלח את השר לשעבר לסבב אינטנסיבי של ראיונות בכלי התקשורת כדי למזער נזקים ● למרות שהתעקש כי יחסיו עם נתניהו מצוינים, אוחנה רק העמיק את הקרע: סקר מפוברק שפורסם בערב שישי עורר עליו זעם במפלגה - וסירובו בראיונות למתוח ביקורת על אדלשטיין לא יקרב אותו בחזרה לנתניהו ● פרשנות

עוד 672 מילים

הורוביץ: החלטת גנץ בעייתית ויוצרת קשיים בינלאומיים

מוסי רז: הממשלה הזו לא סופרת את מרצ ● גולן: כמה מחברי הקואליציה עוסקים בגישוש אחר תמיכת הבייס ● כ״ץ על הדיווח לפיו בנט לא עודכן בהכרזה: בנט הוא לא באמת רה״מ גם לדעת שותפיו ● שגריר האמירויות לזנדברג: הסכם קצא"א לא נוגע ליחסים בין המדינות ● מרצ ורע״ם יתמכו בהצעה להכרה בטבח כפר קאסם ● ח״כים מהליכוד זועמים על טור שכתבה ראשת מרצ לשעבר זהבה גלאון

עוד 22 עדכונים

למקרה שפיספסת

מסכסוך על מדרגות בשער שכם להגנה על מסגד אל אקצא

עניין שער שכם התעורר מחדש, והפעם בלי סיבה מיידית נראית לעין, ונראה שאנו עומדים לפני בעיה כרונית שתלווה את העיר לפרק זמן נוסף.

יש לשים לב שמול דגל ישראל שהונף במצעדי הדגלים, הצעירים הערבים לא מניפים שום דגל, לא של אשף ולא של חמאס. כאילו הם רוצים להעביר שזה מאבק שלהם, כצעירים ירושלמים, ולא מאבק לאומי או דתי או מנוהל בידי גורמים אינטרסנטים כאלה או אחרים.

מול דגל ישראל שהונף במצעדי הדגלים, הצעירים הערבים לא מניפים דגל, לא של אשף ולא של חמאס. כאילו רוצים להעביר שזה מאבק שלהם, כצעירים ירושלמים, ולא מאבק לאומי, דתי או מנוהל ע"י גורמים אינטרסנטים

אז מה רוצים הצעירים הערבים? משיחות במזרח ירושלים מצטיירת התמונה הבאה: ראשית כל הם רוצים לשמור על המדרגות שמשמשות להם כספסלים, מהן הם חוששים שעומדים לסלק אותם בגלל תוכניות של ייהוד הסביבה.

זה התחיל עם המגנומטרים, שלפי תפיסתם עמדו לנגוס בסביבה הערבית האותנטית, נמשך ברמדאן, כאשר המשטרה סגרה את המקום כדי למנוע חיכוך עם היהודים שהולכים לכותל, וכעת ללא טריגר מיידי, מה שמביא אותנו לחשוב כי יש סיבות יותר קבועות ומהותיות מאשר סכסוך על עניין מסויים.

ומה הסיבות הקבועות יכולות להיות? משיחות במזרח העיר מתברר כי עיקר הדבר הוא ש"היהודים" – הם מעדיפים לנסח את הבעיה שלהם לא כנוגעת "בישראל" או ב"ישראלים" אלא ב"יהודים" או ב"מתנחלים" – כבר לקחו להם את שער יפו ואת שער האשפות, ומה שנשאר להם זה שער שכם, ושער הפרחים הצמוד אליו. שער שכם הוא המעוז האחרון שעליו הם לא יוותרו.

הבעיה היא שכעת הדברים כבר עוברים מן הבעיה הקונקרטית של הספסלים לבעיות יסוד של צביון העיר בכלל. הם יודעים לספר על תוכניות של "המתנחלים" לקנות את שרשרת בתי המלון הערביים שמול לשער יפו, כדי לשנות את הסביבה כולה מערבית ליהודית.

מכאן הדברים מתגלגלים למה שקורה במסגד אל-אקצא. כפי שיש תוכניות, לדבריהם, לקחת מהם את שער יפו, כך יש תוכניות לקחת מן המוסלמים את מסגד אל-אקצא. לדבריהם, היהודים מתפללים עם או בלי החלטות בתי משפט, וזה רק צעד ראשון בדרך להפוך גם את רחבת המסגדים לאתר בעל ציביון יהודי. מן הבחינה הזאת, ההגנה על שער שכם היא גם הגנה על מסגד אל-אקצא.

כעת, גם מתעוררת ההשוואה לחברון – מערת המכפלה כבר חולקה, רחוב שוהדא, הרחוב הראשי של חברון, נלקח, והם חוששים שאלה הם התוכניות לגבי רחוב הגיא שהוא הרחוב הראשי של העיר העתיקה הנמשך משער שכם למסגד אל-אקצא.

יש סכנה כי מסכסוך על ספסלים תתפתח בעיה גדולה יותר של הגנה על מסגד אל-אקצא, ועל העיר העתיקה בכלל.

אז מה עושים? קודם כל לדעת מה מניע את הצעירים, ולפעול כל עוד הבעיה היא הגנה על מקומם הצנוע ממה שנשאר להם – על פי הבנתם – בירושלים.

מכאן הדברים מתגלגלים למה שקורה במסגד אל-אקצא. כפי שיש תוכניות, לדבריהם, לקחת מהם את שער יפו, כך יש תוכניות לקחת מן המוסלמים את מסגד אל-אקצא

כל זאת בלי לעשות הנחה למתפרעים או למי שמציק ליהודים עוברי האורח. כל מתפרע ייעצר בלי חוכמות. אבל רק מקל לא יעזור. הייתי עושה מעשים שירגיעו את חשדותיהם לגבי הכוונה לקחת מהם את המקום, ומכיוון שהכיסאות יוצרים אמפיתיאטרון המתאים להצגות רחוב—הייתי הופך את המקום לאתר של תרבות ערבית בפיקוח עיריית ירושלים. יש בכך לא רק לשכך חששות לגבי אופי המקום אלא רק לגייס את המרץ של הצעירים מלהציק לעוברי אורח בעלי חזות יהודית לערוצים חיוביים.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 507 מילים

אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים

עודכן עכשיו
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

האח הגדול מגיע לשמיים

פרסום ראשון עוף או בשר? מזומן או אשראי? קונקשן בקייב או ברומא? ● במשרד המשפטים ובמל"ל מסיימים בימים אלה הכנת חקיקה שתאפשר בניית מאגר מידע מהגדולים בישראל שיכלול פרטים רבים על כל נוסע הנכנס או יוצא מישראל בטיסה ● זמן ישראל עיין בטיוטת החוק, ובין הפרטים שייאספו: כתובת, אימייל, כרטיס אשראי, פרטים על הכבודה של הנוסע, מידע על פעילות במהלך הטיסה, טיסות המשך ועוד

עוד 1,700 מילים

תגובות אחרונות

ארגון החזית העממית הרחיב בשנים האחרונות את פעילותו הפוליטית, וממקד את מאמציו במלחמה דיפלומטית-הסברתית נגד ישראל בזירה הבינלאומית ● ישראל לא התייחסה לכך עד כה כאיום אסטרטגי, וכעת היא מנסה "לתקן" ● לא בטוח שההחלטה להכריז על מוסדות אזרחיים כ"ארגוני טרור" היא התשובה ● פרשנות

עוד 1,003 מילים

דיווח: פרקליט המדינה אישר את ההכרזה על ששת הארגונים הפלסטיניים כארגוני טרור

גורם מדיני-ביטחוני אומר שלישראל מידע רב הקושר את הארגונים לפעילות טרור ● הממשלה אישרה תוכנית לאומית לטיפול בפשיעה ובאלימות ותוכנית לסגירת פערים בחברה הערבית; התקציב - יותר מ-30 מיליארד שקל ● לראשונה בעידן ביידן, פרסמה ישראל מכרזים לשיווק דירות בהתנחלויות ● לקראת ועידת האקלים של האו"ם אישרה הממשלה תוכנית להאצת מיזמים בתחום התשתיות

עוד 61 עדכונים

משפחתו של סלומון טקה והמשטרה מסרבות להתפשר

פרסום ראשון תביעות מהסוג הזה לרוב נגמרות בפשרה, אבל הצדדים בתביעה על סך כ-2.5 מיליון שקל שהגישה משפחתו של סלומון טקה נגד השוטר שירה בו למוות ממאנים להתפשר ● בעקבות הסירוב, ייפתחו בינואר דיוני ההוכחות בתיק ● עורך הדין אביתר קציר, המייצג את התובעים: "המשפחה עומדת על קבלת הפיצוי על הנזקים האדירים שנגרמו לה" ● המשטרה: "הודענו לביהמ"ש כי האפשרות לפשרה טרם הבשילה"

עוד 466 מילים

דיווח: במשרד הבריאות ממליצים שעד חודש דצמבר לא תתאפשר כניסת תיירים מרוסיה

תיירים משאר מדינות העולם יוכלו, ככל הנראה, להיכנס לארץ כבר בחודש הבא ● גורם ביטחוני: ישראל עדכנה מראש את ארצות הברית, שתכריז על שישה ארגונים פלסטיניים כארגוני טרור, אולם המידע לא הגיע למשרד החוץ האמריקאי ● אחרי צאת השבת - פוטין ובנט קיימו שיחה נוספת, שבה הזמין נשיא רוסיה את ראש הממשלה לביקור בסנט פטרבורג; הלילה ישוב בנט ארצה מביקורו בסוצ'י

עוד 24 עדכונים

הטורבינה בקנטו סול'אוליו חזרה לייצר אנרגיה ירוקה – יותר ממאה שנה לאחר שהרמן איינשטיין הפך את הכפר לאחד הראשונים שהוצבו בו פנסי רחוב חשמליים ● מורשתו של אבי תורת היחסות חזרה להאיר את בתיהם של יותר מ־4,000 תושבי המקום

עוד 738 מילים

"בשביל מי יש לכתוב? בשביל מה יש לחיות?"

יומניו של הסופר היהודי הענק בין מלחמות העולם רואים אור בתרגום ראשון לאנגלית ● צוויג, שהתאבד ב־1942, מתגלה בכתביו כמי שחזה כבר בתחילת שנות ה־30 את העתיד לבוא ● עם עליית הנאצים לשלטון החלה בריאותו הנפשית להתדרדר והוא נדחק בהדרגה מהעולם דובר הגרמנית: "שפה שאיני יכול להשתמש בה"

עוד 2,027 מילים ו-1 תגובות

השליח האמריקאי לענייני אנרגיה מנסה לקדם פתרון למשבר הדלק החמור בלבנון ● 7 מיליארד דולר: זה הסכום אותו הכניסה עד כה השנה איחוד האמירויות מהייצוא לאיראן ● תוכנית "מוסאלחה" של ממשלת מרוקו מעניקה ליווי פסיכולוגי לאסלאמיסטים קיצוניים ● השינוי בערב הסעודית מגיע לספרות ● השבוע לפני 48 שנים: משבר האנרגיה העולמי ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 844 מילים
הזמן הירוק
הזמן הירוק
סיכום השבוע בסביבה

האור המאובק בקצה המנהרה

הרע: הרכבת הקלה בגוש דן עברה בהצלחה נסיעת מבחן ראשונה, אבל כל הסימנים מראים שהתושבים ימשיכו לחיות בשנים הקרובות באתר בנייה ענק ● הטוב: לפעמים המאמצים לסייע לטבע לשרוד מניבים פירות. למשל עם צבי הנגב ● והטיפ: החורף מגיע, זמן לפתוח חלון

עוד 873 מילים ו-2 תגובות

ממשלת ספרד מחפשת את צאצאי השורדים שהציל "שינדלר הספרדי"

הוא הציל פי חמישה יותר יהודים מאוסקר שינדלר אבל מעטים מכירים את מעשי חסיד אומות העולם הדיפלומט אנחל סאנס־בריס ● כעת מנסה ממשלת ספרד לאתר את צאצאיהם של יותר מ־5,200 ניצולים כדי להוציא לאור את סיפוריהם

עוד 481 מילים ו-1 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה