בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

עיראק היא לא מדינה דמוקרטית, ולתוצאות בחירות כאלה או אחרות אין ממש בקביעת המדיניות של המדינה, אם בכלל יש מדינה, ואם יש לה מדיניות.

כבר הבחירות הקודמות גרמו להקמת ממשלתו של מוסטפה אל-כאזימי שהייתה מסוייגת מאיראן. הוא דיבר כמו עיראקי עצמאי לכאורה, אבל חדירת איראן כל כך עמוקה במנגנון המדינה, במשטרה ובצבא, עד כי כאזימי אמר מה שבא לו, ואיראן המשיכה לעשות מה בראש שלה.

קודם כל, האם בכלל היו בחירות? מנהלת הבחירות הרשמית אמרה שכן, וגם פרסמה את הנתון של 41% השתתפות בהצבעה. אבל גורמים בתוך עיראק טוענים כי אחוז ההצבעה האמיתי היה רק בסביבות 15% – כלומר כשלון של המהלך כולו. אפילו המשקיפים האירופים, שהיו שמחים להודיע כי הבחירות התנהלו כסדרן, הטילו ספק במספרים הרשמיים וקבעו כי שיעור ההצבעה היה נמוך.

מדוע נמנעו העיראקים מלבוא לקלפיות? מי שעקב אחרי מערכת הבחירות יודע. כשאנו אומרים מערכת בחירות אנו מייד חושבים על ויכוחים, סיסמאות וכו'. בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים.

המאבק בעיראק הוא לא בין מפלגות פוליטיות, אלא בין מיליציות. על הבכורה מתמודדות שתי מיליציות – המיליציה של מוקתדא סדר שזכתה בבחירות, מול החשד א-שעבי – "ההתגייסות העממית" הפרו איראנית. אלה שתי מיליציות שיעיות וההבדל ביניהן הוא שסדר מעדיף את האופי הערבי של עיראק על צביונה השיעי, והחשד א-שעבי מעדיף את הצביון השיעי והוא חלק ממשמרות המהפכה האיראניות.

בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים

החשד א-שעבי כבר הודיע כי לא יכיר בתוצאות הבחירות, ויילחם בהם.

כלומר: מי שהלך לקלפיות בכל זאת, רצה לומר כי הוא רוצה להתנתק מאיראן. אבל זה לא מספיק. ההתנתקות מאיראן – אם היא אפשרית – תוכל להתממש רק במלחמת אזרחים פנים שיעית.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

נבצר מבינתי איך אנשים ממשיכים לשתף ברשתות החברתיות הגיגים של כל מיני קשישים יוצאי מערכות הביטחון השונות, כשנבואות זעם בפיהם, שלכאורה חזו את מה שקרה ב-7 באוקטובר. כל זה מעין הצבעה על כך שהאסון הנורא היה צפוי – כאשר בפועל נבואות הזעם לא הצביעו על שום דבר דומה לזה, ואף שגו בנקודות מאוד קריטיות.

נכון שבישראל תמיד עדיף להיות חשדן יותר מדי מאשר חשדן פחות מדי. מי שחשדן יותר מדי, יכול לצאת אולי גזען או פרנואיד, אך מי שחשדן פחות מדי יכול למות במתקפת הפתע הבאה, לאחר שנתן אמון נאיבי במי שעומדים מולו. לכן יש יותר ביקוש לנבואות זעם חשדניות ושחורות במיוחד, מאשר לנבואות אופטימיות.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"

אם יש משהו עמוק ובסיסי מאוד שהמלחמה לימדה אותנו, זה כמה אנחנו חלק ממשפחה אחת גדולה. כמה עמוק הכאב שאנו חשים כאשר אנו שומעים על ילד חטוף, חייל שנפל או אישה מבוגרת שנרצחה. כמה התחושה כל כך עזה כאשר אנחנו רואים את הפנים של הקורבן או החלל והן נראות כל כך מוכרות. כאילו מדובר בבן משפחה. והכאב, דומה לכאב משפחתי.

זה זמן המשפחות. במהלך ימי המלחמה הבלתי נגמרים חיבקנו קצת יותר חזק את הילדים, ההורים, בני הזוג והקרובים לנו כי עננת המוות מרחפת בכל עת מעל כולנו.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".