לפני כשבועיים התחלתי קורס סדר דין פלילי בלימודי המשפטים. במשך ההרצאה הראשונה עלתה הטענה שבישראל ישנם כ-99% אחוזי הרשעה. אני התעקשתי שמדובר בפייק ניוז והפניתי למאמר של ד"ר עו"ד יניב ואקי באתר הפרקליטות, "על המיתוס בדבר שיעור ההרשעות והזיכויים בישראל".

בהרצאה הראשונה בקורס סדר דין פלילי במשפטים נטען, שבישראל יש כ-99% אחוזי הרשעה. אני התעקשתי שמדובר בפייק ניוז והפניתי למאמר "על המיתוס בדבר שיעור ההרשעות והזיכויים בישראל"

המאמר טוען ששיעור ההרשעות באישומים שבמחלוקת – אישומים בהם לא הייתה הסכמה בין ההגנה לתביעה ובית המשפט נדרש להכריע – עומד על כ-70%. כמה ימים לאחר מכן הופניתי לכתבה ב"ישראל היום", שלטענת המפנה מראה על 98.2% הרשעה.

אך קריאת הכתבה, ובפרט עיון במידע שעליו היא מתבססת, מענה של הנהלת בתי המשפט לבקשת חופש מידע שהוגשה בנושא, מראים שמדובר על כ-60% הרשעה. אמנם אחוז הזיכויים לא גבוה, אך לא כל הליך שנסגר – נסגר בשל הרשעה.

הנתון בדבר אחוז הרשעות של 99%, שמצוטט חדשות לבקרים ברשתות החברתיות, הפך לאקסיומה סטטיסטית כמעט באותה רמה של אחוז הגברים הגרושים המתאבדים, שיעור תלונות השווא וכדומה. כמו שאר סטטיסטיקות שתפסו, יש בסיס לנתונים הללו.

עד שנת 2010 קבע הדו"ח השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי אחוזי ההרשעה הם כ-99%. אך בעקבות ביקורת על המתודולוגיה שעמדה מאחורי הנתונים שונה החישוב וכיום הנתונים שמתפרסמים בלמ"ס בנוגע לאחוזי ההרשעה הם כ-88%.

מהיכן הפערים

השאלה המתבקשת כאן היא, איך ייתכן שישנו פער של כ-30% באחוזי ההרשעה בין הנתונים של הנהלת בית המשפט שפורסמו בישראל היום (כ-60%), לבין הנתונים של הלמ"ס (כ-88%), אף שבעבר הפער היה כ-40%.

הנתון בדבר אחוז הרשעות של 99%, שמצוטט חדשות לבקרים ברשתות החברתיות, הפך לאקסיומה סטטיסטית כמעט באותה רמה של אחוז הגברים הגרושים המתאבדים, שיעור תלונות השווא וכדומה

תחילה יש להבין שמקורות הנתונים הם שונים. הלמ"ס משתמשת במערכת של משטרת ישראל שנועדה למעקב אחר רישום פלילי. שיטת המדידה שלהם בודקת את התיק האחרון שנסגר לכל אדם. דהיינו, גם אם חמישה תיקים עם עבירות שונות נסגרו לאדם מסוים, המערכת תתייחס רק לאחרון מביניהם.

בנוסף לכך, התיקים שאליהם מתייחסים בלמ"ס הם רק כאלה שנגמרו בהרשעה, אי הרשעה או זיכוי. תיק שנסגר משום שהפרקליטות חוזרת בה מכתב האישום לא נכלל בחישוב. בנתונים שהתקבלו מהנהלת בית המשפט על שנת 2020 יש התייחסות לכלל התיקים שנסגרו מכל סיבה שהיא. מתוכם רק כ-60% נגמרו בהרשעה.

אחוזי הרשעה גבוהים – טוב או רע?

מאמר שפורסם בכתב העת של הפרקליטות בשנת 2016 על ידי ד"ר עו"ד יניב ואקי נפתח בתגובות שהיו מתקבלות לו אחוז ההרשעה היה 50%. לטענתו, במקרה כזה היינו שומעים מחאה נגד הפרקליטות שמגישה כתבי אישום לא מבוססים כך שכל נאשם שני מזוכה. אני מאמין שואקי צודק ולא משנה מה היו הנתונים, אנשים היו משתמשים בהם לצרכיהם. אך זאת לא סיבה להימנע מלבדוק את הנתונים.

אם נבחן את אחוזי הזיכוי בישראל נראה שהם אכן נמוכים מאוד: פחות מ-2%. במאמרם של פרופ' אורן גזל-אייל ופרופ' קרן ונישל-מרגל, "כוחה של התביעה בהליכים הפליליים – מחקר אמפירי", מוצגות שתי תפיסות רווחות בשיח הציבורי, הרואות בשיעור הזיכויים הנמוך הוכחה לשתי טענות שונות.

נראה שאחוזי הזיכוי בישראל אכן נמוכים מאוד: פחות מ-2%. במאמר "כוחה של התביעה בהליכים הפליליים – מחקר אמפירי", מוצגות 2 תפיסות רווחות, הרואות בשיעור הזיכויים הנמוך הוכחה ל-2 טענות שונות

1

מצד אחד ישנה תזת בית המשפט התביעתי, שרואה בבית המשפט עושה דברה של התביעה – בית המשפט מאמין לתביעה כברירת מחדל ונענה לבקשותיה, ולכן אם החליטה התביעה להגיש כתב אישום, ככל הנראה הוא יתקבל על ידי בית המשפט.

2

מהצד שכנגד, על פי תזת התביעה השיפוטית, התביעה רואה בעצמה מעין בית משפט השוקל מראש האם אכן יש פה אשמה ומגיש כתב אישום רק במקרה שבו אכן האדם אשם. על כן, מטבע הדברים רוב האישומים נגמרים בהרשעה. לפי התזה הראשונה בית המשפט והפרקליטות משתפים פעולה ולא מתקיימים משפט צדק, כאשר התזה השנייה טוענת שהפרקליטות כמו בית המשפט רודפת אמת וצדק ולכן כמעט תמיד צודקים.

3

גזל-אייל ווינשל-מרגל במאמרם מנסים להציג תזה שלישית ופחות חד ממדית – תזת מגבלת המשאבים של התביעה. לטענתם, מה שעומד מאחורי ההחלטה להגיש כתב אישום הם שיקולים כלכליים.

ניהול הליך משפטי דורש כוח אדם ותקציב רב ועל כן ממעטים בהגשת כתבי אישום גם אם סיכוייהם להתקבל גבוהים. מנגד, כפי שהם מראים במחקרם, בקשות בתוך ההליך הפלילי שעלותן אינה רבה יוגשו גם כאשר סיכויי קבלתן נמוכים.

מחקר אחר שבו היו שותפים גזל-אייל וונישל-מרגל, יחד עם עו"ד ענבל גלון במחלקת המחקר של הרשות השופטת – "שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים" – בחן את שיעורי ההרשעה על פי מדגם מייצג בבתי משפט השלום והמחוזי בשנת 2011.

במחקר אחר ענבל גלון במחלקת המחקר של הרשות השופטת – "שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים" – בחן את שיעורי ההרשעה על פי מדגם מייצג בבתי משפט השלום והמחוזי בשנת 2011

המחקר נעשה לאחר ההחלטה בלמ"ס לשנות את שיטת הדיגום של אחוזי ההרשעה. אחת הבעיות המרכזיות בשיטת הדיגום של הלמ"ס, שתקֵפה גם כיום, היא מקור הנתונים – מערכת הרישום הפלילי של משטרת ישראל וכן בחינה על פי נאשמים ולא על פי אישומים. במחקר ניתן לראות שבבתי משפט השלום שיעור הזיכויים של נאשמים היה 0.4%, אך שיעור האישומים שנגמרו בזיכויים היה 0.7%. בבתי המשפט המחוזיים הנתונים הם 0.3% מהנאשמים ו-2.7% מהאישומים.

נתון חשוב נוסף שמשנה את התמונה בצורה משמעותית ביותר הוא בחינת האישומים שבמחלוקת. חלק ניכר מאוד מההליכים מסתיימים בעסקת טיעון וחלק לא מבוטל נוסף – מלכתחילה לא נוהל בהם הליך הוכחות, שכן הנאשם הודה באישומים.

אחוז האישומים שבמחלוקת במחקר עמד על פחות מ-5% בבתי משפט השלום ושיעור הזיכויים בהם היה 14.7%. בבתי המשפט המחוזיים אחוז האישומים שבמחלוקת גבוה יותר ועמד על פחות מ-15% ושיעור הזיכויים עמד על 25.5%.

באופן כללי אחוזי ההרשעה במחוזי היו גבוהים, אך כך גם שיעור עסקאות הטיעון וההודאות של הנאשמים. פער גדול התגלה בבתי המשפט המחוזיים בבחינת האישומים: לפי המחקר, האישומים שהוסרו מכתבי האישום בעסקאות הטיעון היו לרוב האישומים החמורים והמשמעותיים בכתב האישום.

גם כיום אחוזי ההרשעות בלמ"ס קרובים ל-90%, אך כפי שהוסבר כאן, המתודולוגיה שבה משתמשים בלמ"ס, גם לאחר השינוי שנעשה ב-2010, היא בעייתית, הן מבחינת מקור הנתונים, הן בבדיקה לפי נאשם והן בהתעלמות מעסקאות טיעון והנתונים באישומים שבמחלוקת.

לדעתי, שיעור הזיכויים הנמוך לא מראה על בעיה במערכת המשפט או בפרקליטות. הוא מעיד על הזהירות הרבה שננקטת כדי להימנע מלהגיע לשלב שבו יש צורך להחליט בכלל האם להרשיע או לזכות. תיקים רבים שהוגש בהם כתב אישום מסתיימים בשלב מוקדם, בין אם בעסקת טיעון ובין אם במחיקת אישומים.

לדעתי, שיעור הזיכויים הנמוך לא מראה על בעיה במערכת המשפט או בפרקליטות. הוא מעיד על הזהירות הרבה שננקטת כדי להימנע מלהגיע לשלב שבו יש צורך להחליט בכלל האם להרשיע או לזכות

נתון נוסף שעולה הוא הפער בין אחוזי הרשעה אצל קטינים לאחוזי הרשעה של בגירים. בקרב קטינים מדובר בכ-50%. כאן חשוב גם להדגיש כי מחקרם של גזל-אייל, וינשל-מרגל וגלון בחן תיקים של בגירים בלבד. ככל הנראה הכללת קטינים בחישוב היתה מורידה את שיעורי ההרשעה באופן משמעותי.

דוב מורל עובד כפרילנס במחלקת הדאטה של שומרים – המרכז לתקשורת ודמוקרטיה. סטודנט למשפטים, נער גבעות לשעבר וכיום פעיל בקבוצת 'הליברלים במרצ'.

ביקורת תמיד חשובה, אבל היא גם צריכה להיות עניינית, במיוחד כאשר עולות ממנה טענות קשות.

"Encounters" (מפגשים) היא סדרה של וובינרים המתפרסמים בעמוד היוטיוב של המכון לחקר השואה, רצח עם וזיכרון של אוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט שבארה"ב ומנוהלים על ידי מנהל המכון, פרופסור אלון קונפינו.

הוובינר שאירח קונפינו ב-08.03.22, בו לקחו חלק גם פרופסור עמוס גולדברג וד"ר ראיף זריק, לא היה מהסוג הענייני. בעוד שהם תקפו את ההגדרה לאנטישמיות של IHRA (הברית הבינלאומית לזיכרון השואה) על כך שהיא "לא מאפשרת" ביקורת "לגיטימית" על ישראל, ושהיא נועדה לשמש ככלי הסברתי ישראלי, הם בעצמם לוקים בדעה משוחדת שישראל היא מדינת אפרטהייד ותומכים בתנועת ה-BDS.

בעודם תוקפים את הגדרת IHRA על כך שהיא "לא מאפשרת" ביקורת "לגיטימית" על ישראל כי היא כלי הסברתי ישראלי, הם עצמם לוקים בדעה משוחדת שישראל היא מדינת אפרטהייד ותומכים ב-BDS

פרופסור אלון קונפינו הוא היסטוריון תרבות ישראלי. כיום הוא משמש כמנהל המכון לחקר שואה, רצח עם וזיכרון, ופרופסור להיסטוריה ולימודי יהדות באוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט (UMASS).

פרופסור עמוס גולדברג הוא פרופסור חבר בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, וחבר במכון המחקר ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. גולדברג עוסק בחקר השואה וזכרה מתוך הצומת שבין היסטוריה, תיאוריה ביקורתית וספרות.

הפרופסורים קונפינו וגולדברג לקחו חלק בניסוח הגדרת הצהרת ירושלים על האנטישמיות (JDA) ובחרו לדחות את ההגדרה של IHRA, המכילה חלקים מאד בעייתיים, מפני שהם משמשים כר לביטול דאגות אודות אופנים שונים של אנטישמיות במקום לעמוד אל מול האנטישמיות.

לטענתם של קונפינו וגולדברג: "רבים טוענים שההגדרה של IHRA אינה אלא מסמך המשמש את ההסברה הישראלית בהגנה על מדינת ישראל מפני כל ביקורת חריפה בעניין יחסה לפלסטינים". אך ההגדרה של IHRA לא שוללת כלל זכויות של פלסטינים ולא לוקחת צד כזה או אחר בסכסוך הישראלי פלסטיני. ה- JDA גם טוען כי חרם, ביטול השקעות וסנקציות נגד ישראל אינם בהכרח אנטישמיות. קביעה זו נועדה ככל הנראה ליצור בלבול לגבי האופי האנטישמי של תנועת החרם BDS כנגד ישראל.

ד"ר ראף זרייק שהשתתף איתם בוובניר, הוא משפטן, מומחה לפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המשפט, מרצה לדיני קניין ותורת המשפט במכללה האקדמית אונו, מנהל שותף אקדמי של מרכז מינרווה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. הוא מיוזמי ומנסחי מכתב שיצא בחודש נובמבר 2020, בו קבוצה של 122 חוקרים, עיתונאים ואנשי רוח ערבים פרסמו מכתב פתוח בכמה שפות, בגנות האנטישמיות, תוך כדי שהם דוחים את ההגדרה של IHRA לאנטישמיות.

לפי קונפינו וגולדברג: "רבים טוענים שההגדרה של IHRA אינה אלא מסמך המשמש את ההסברה הישראלית בהגנה על ישראל מפני כל ביקורת חריפה בעניין יחסה לפלסטינים". אך ההגדרה לא לוקחת צד בסכסוך

כפי שכבר בטח הבנתם, אחת הבעיות הגדולות בהתנגדות שלהם להגדרת ה-IHRA, היא התארים והמעמד האקדמי שלהם "שמעניקים להם סמכות" כשהם שופטים מהי ההגדרה המתאימה לאנטישמיות. זאת לצד הדעות והפעולות האנטי-ציוניות שלהם החושפות שהם אינם אובייקטיביים בסוגיה.

הפרופסור קונפינו וגולדברג חתמו על עצומה הקוראת לממשלת גרמניה לדחות החלטה המשווה BDS לאנטישמיות. המכתב גם ביקש מגרמניה להמשיך לממן ארגונים התומכים ב-BDS, ו"חושפים הפרות חמורות של החוק הבינלאומי". כחותמי העצומה וכתומכי BDS אין זה מן הנמנע שהגדרת ה-JDA  אותה ניסחו לא מחשיבה את ה-BDS כאנטישמי.

התמיכה שלהם בתנועת ה-BDS שהוקמה על ידי עומר ברגותי, אשר מתנגד לדיאלוג כלשהו בין ישראלים לפלסטינים ומטרתו היא לשים קץ לישראל – אשר יש הרואים בה אקט אנטישמי.

קונפינו וגולדברג לא עצרו שם, קונפינו עזר בכתיבת ספר וגולדברג ערך את הספר  שכותרתו "השואה והנכבה", שיוצר הקבלה בין שני האירועים, ובו טוען קונפינו כי "הנכבה" כביכול הייתה "טיהור אתני".

אלה בדיוק סוג הדברים ש-IHRA נועדה למנוע. ההשוואה הפסולה בין מדינת ישראל למשטר הנאצי מלאה באנטישמית.

פרופסור עמוס גולדברג חתם על עצומה נגד משטרת ישראל, לאחר ששוטר ישראלי הרג מחבל מתפרע שירה לעברו זיקוקים. מדובר פה על האיוולת החוזרת על עצמה של ציור מחבלים פלסטינים כשוחרי שלום "המדוכאים" על ידי המשטרה הישראלית, בעוד שברחוב הפלסטיני הם מתקבלים בכבוד מלכים.

קונפינו וגולדברג לא עצרו שם, קונפינו עזר בכתיבת ספר וגולדברג ערך את הספר  שכותרתו "השואה והנכבה", שיוצר הקבלה בין שני האירועים, ובו טוען קונפינו כי "הנכבה" כביכול הייתה "טיהור אתני"

בוובינר ד"ר ריף זריק תקף את ההגדרה של IHRA וטען שהיא אוחזת בסטנדרט כפול, שמצד אחד היא מגנה את האנטישמיות ומצד שני היא מדירה פלסטינים מהדיון השמי.

ד"ר זריק מתלונן על סמנטיקה בטענה של אפליה. אך למעשה המושג "Antisemitimus" התחיל לצוץ בגרמניה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19. חרף העובדה שהמונח אנטישמיות נוגע לכלל העמים השמיים ולעת העכשווית, הוא הפך למונח נפוץ המתאר שנאת יהודים.

אולם כפי שתאוריות שונות נמוגו או התחדשו, נראה כי האנטישמיות עברה אדפטציה ולא נעלמה מן העולם. לאחר האנטישמיות הדתית הגיעה האנטישמיות המודרנית ולאחר הקמתה של ישראל, הווירוס האנטישמי עבר אדפטציה נוספת, וריאנט חדש הקושר את ההצדקה באנטישמיות בקיומה של ישראל.

ד"ר זריק בעצמו חוטא בוובינר באמירה שישראל מבצעת טיהור אתני כלפי אוכלוסייה ערבית; השוואה לא נכונה ומסוכנת. כך הוא מצטרף לרשימה המפוקפקת של אישים וארגונים המשווים מדינת ישראל למשטר הנאצי שבגרמניה, רטוריקה שאנו עדים לה יותר ויותר ברשתות ובקמפוסים.

הם צריכים לזכור ש-IHRA אינה פועלת רק בישראל וישראל היא לא זו שיזמה אותה. IHRA פורסמה לראשונה על ידי סוכנות של האיחוד האירופי בשנת 2005, והיא נמצאת בשימוש על ידי משרד החוץ האמריקאי מאז 2010.

הארגון משמש לזיהוי של תקריות ושל גילויים אנטישמיים ברחבי העולם ולמניעתם. מ–2016 IHRA הוא ארגון בין־ממשלתי העוסק בזיכרון השואה, בחינוך בנושא השואה, אנטישמיות, וחקר השואה, ושותף לניסיונות להילחם ברציחות עם ובזוועות המוניות בעולם (חברות בו 34 מדינות, עם כ–250 מומחים, מורים ומנהלי אתרי זיכרון).

האנטישמיות עברה אדפטציה ולא נעלמה. האנטישמיות הדתית התחלפה באנטישמיות המודרנית, ולאחר הקמת ישראל, הווירוס האנטישמי עבר אדפטציה לוריאנט חדש הקושר את הצדקתו בקיומה של ישראל

ניתן לראות שמתקיים למעשה סטנדרט כפול דווקא אצל חברי הפאנל הטוענים כי ההתנגדות ל-IHRA אינה אנטישמית, אבל מי שתוקפים את הגדרת IHRA לאנטישמיות הם בעיקר תומכי תנועת ה-BDS הקוראת להחרים את ישראל.

בנוסף לכך, גם כאשר קמפיינים אנטי-ציוניים אינם כוללים תוויות אנטישמיות חד משמעיות, הם עלולים לגרום להתססה ואפילו לאלימות אנטישמית, כמו שראינו במבצע שומר החומות במאי 2021, כאשר מספר התקריות האנטישמיות זינק.

שלושת המוסקטרים של "הצדק" טוענים כי לפי IHRA כל ביקורת על ישראל נתפסת כאנטישמיות, אך לא כך הדבר. IHRA מגדירה טיעונים כאלה כאנטישמיים רק כאשר האפשרות היחידה המוצעת להקל עם הערבים והפלסטינים היא פירוק המדינה וחיסול זהותה היהודית.

אותם "מבקרים" מבקשים חופש ביטוי מוחלט לקדם את השקפת עולמם, בלי טאבו על דברי עוינות.

אך כשיש כל כך הרבה סיקור היסטורי, והוכחות חותכות על קיומם של פעילים וארגונים אנטי-ישראלים המשתמשים ברטוריקה אנטישמית, אי אפשר שלא להבחין בקשר ההדוק שבין הביקורת הלא פרופורציונלית על ישראל לבין השימוש ככלי ניגוח אנטישמי.

הבעייתיות היא שאוטוריטות אלה מנצלות את כוח השפעתן בשביל לצבוע את ההיסטוריה בנרטיב שלהם, כך ש-IHRA תאבד לגיטימציה והם יוכלו לקדם האג'נדה הפוליטית שלהם.

תום יוחאי למד מדעי המדינה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. רכז קמפוסים ב-CAMERA, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות. פעיל בתוכנית מודל האו"ם.

שמונה שנים אלמוג ואני ביחד. ביום השמח בחיינו פחות נראה לנו נכון לדבר על ירושלים וחורבנה, והעדפנו לדבר על ההישגים שלנו כזוג. לא עשינו דווקא, בחרנו בטקס מחוץ לרבנות ממקום של חיבור עמוק ל"אנחנו". בהחלפת הטבעות התחייבתי: "אני בוחרת בך להיות לי חבר, שותף ואב ילדיי ולחיות חיי שיתוף ואהבה".

שבע שנים ביחד ושנתיים של מגורים משותפים הובילו להצעת הנישואים המרגשת במגדל השארד בלונדון. כשחזרנו מהטיול וחשבנו איזה סוג אירוע ישמח את האנשים שאנחנו אוהבים וגם אותנו, הבנו שהחופה שלנו תדגיש את האחדות בינינו. רצינו חופה שתתן גם מקום לאבות שלנו שנפטרו, מקום כחלק מסיפור שלם ולא כטרגדיה. היה לנו ברור שלקיים טקס שוויוני, אישי, שמכיל מסורת יהודית שמתאימה לנו ולמשפחותינו, זה הדבר הכי נכון.

7 שנים יחד ושנתיים מגורים משותפים הובילו להצעת הנישואים המרגשת במגדל השארד בלונדון. כשחזרנו מהטיול וחשבנו איזה אירוע ישמח את האנשים שאנחנו אוהבים ואותנו, הבנו שהחופה שלנו תדגיש את האחדות בינינו

לא רצינו אירוע "שכולם עושים", זה לא התאים לנו. היו הרבה סיבות שבעקבותיהן חשבנו שאירוע חתונה לא משמעותי עבורנו כזוג. אחת מהן הייתה הדרך הנפרדת של שני בני הזוג ברבנות לפני החופה. לא ראינו את עצמנו עושים משהו האחד בלי השנייה, בעיקר אני, שעושה את עיקר הדרך לבד (הדרכת כלה, מקווה).

גם קיום החופה האורתודוקסית עצמה לא קסם לנו. פחות נראה לנו נכון ביום השמח בחיינו לדבר על ירושלים וחורבנה, ולא לדבר על ההישגים שלנו כזוג. לכן, החלטנו לעשות תהליך של ידועים בציבור דרך מרכז "הויה", שם שמענו לראשונה על קיום חופה אלטרנטיבית.

לצד ענייני הרגש, עשינו בירור לגבי המשמעויות של לא להתחתן ברבנות, ומה ההשלכות עלינו ועל ילדינו. גילינו שאנחנו לא מופלים לרעה מזוגות נשואים, ואף זכאים לאותן זכויות.

בהקשר לילדים בעתיד, הבנו כי לכל בירוקרטיה יש פתרון (שלא מצריך נסיעות לחו"ל), וכמו שאנחנו קיבלנו חינוך ותמיכה מהמשפחה ללכת בדרכנו, כך גם הם יקבלו, ולכן זה לא הרתיע אותנו.

היו כמה מבני המשפחה שפחות אהבו את הרעיון. כשהתייעצנו על כך עם עורך הטקס הוא אמר בביטחון: "אל תדאגו, כשרואים את החופה מבינים שזו חופה לכל דבר גם אם היא לא דתית", וכך באמת היה.

היו כמה בני המשפחה שפחות אהבו את הרעיון. כשהתייעצנו על כך עם עורך הטקס הוא אמר בביטחון: "אל תדאגו, כשרואים את החופה מבינים שזו חופה לכל דבר גם אם היא לא דתית", וכך באמת היה

שילבנו בטקס שבע ברכות, שבירת כוס, והייתה לנו כתובה יפהפיה שכתבנו ביחד. החלק שהכי אהבנו היה החלפת הטבעות, שבחופה אורתודוקסית הוא מעשה קנייני, אבל אצלנו היה זה מעשה הבטחה.

ליאת  מירון ואלמוג בר-אל בטקס הנישואים של הויה – מרכז הטקסים של עמותת ישראל חופשית (צילום: טוני בנישו)

המשפט שבחרנו היה: "אני בוחרת בך להיות לי חבר, שותף ואב ילדי ולחיות חיי שיתוף ואהבה". לא רק הטקס עצמו היה מרגש ומהנה, גם הכתיבה והיצירה שלו כשבועיים קודם עם המנחה היו מרגשים ומצחיקים, והיו בשבילנו אחת החוויות היותר משמעותיות בתהליך.

מכל החופה, מה שהכי ריגש אותנו היה המקום שנתנו לאבות שלנו. בדבריו של המנחה אלינו הוא סיפר את הסיפור של הדייט הראשון שלנו, בו אלמוג הביא לי פרחים צהובים, זאת לאחר שחיפש אותם עם אביו כל אותו יום שבת. מכיוון ששום חנות לא הייתה פתוחה, הם נסעו למספר ערים עד שמצאו. כל זאת מכיוון שאבא שלו שאל אותו אם אני שווה את זה, והוא ענה שכן.

מבחינתנו לא היה מקום יותר מרגש ויותר נכון מאשר כאן להעלות את האהובים שלא אתנו, ולשזור את הנוכחות שלהם ברגע הזה. זה דבר שלעולם לא היינו מקבלים בטקס דתי.

מבחינתנו לא היה מקום יותר מרגש ויותר נכון מאשר כאן להעלות את האהובים שלא אתנו, ולשזור את הנוכחות שלהם ברגע הזה. זה דבר שלעולם לא היינו מקבלים בטקס דתי

מה שחשוב לנו להעביר לזוגות אחרים הוא, שהבחירה להתחתן בעומר, בטקס לא דתי, היא לא ממקום של "דווקא" אלא ממקום של חיבור עמוק ל"אנחנו" כזוג, למה שחשוב לנו כפרטים, למה שמשמח את המשפחות והחברים שלנו, ומתוך ראייה של איך נכון שזה יהיה – ולא איך זה צריך להיות.

ליאת מירון בר-אל, בת 26 מאיזור השרון, סטודנטית למשפטים שנה ד'. בת הזוג של אלמוג בר-אל, לו נישא בטקס של הויה - מרכז הטקסים של עמותת ישראל חופשית.