לפני כשבועיים התחלתי קורס סדר דין פלילי בלימודי המשפטים. במשך ההרצאה הראשונה עלתה הטענה שבישראל ישנם כ-99% אחוזי הרשעה. אני התעקשתי שמדובר בפייק ניוז והפניתי למאמר של ד"ר עו"ד יניב ואקי באתר הפרקליטות, "על המיתוס בדבר שיעור ההרשעות והזיכויים בישראל".

בהרצאה הראשונה בקורס סדר דין פלילי במשפטים נטען, שבישראל יש כ-99% אחוזי הרשעה. אני התעקשתי שמדובר בפייק ניוז והפניתי למאמר "על המיתוס בדבר שיעור ההרשעות והזיכויים בישראל"

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

המאמר טוען ששיעור ההרשעות באישומים שבמחלוקת – אישומים בהם לא הייתה הסכמה בין ההגנה לתביעה ובית המשפט נדרש להכריע – עומד על כ-70%. כמה ימים לאחר מכן הופניתי לכתבה ב"ישראל היום", שלטענת המפנה מראה על 98.2% הרשעה.

אך קריאת הכתבה, ובפרט עיון במידע שעליו היא מתבססת, מענה של הנהלת בתי המשפט לבקשת חופש מידע שהוגשה בנושא, מראים שמדובר על כ-60% הרשעה. אמנם אחוז הזיכויים לא גבוה, אך לא כל הליך שנסגר – נסגר בשל הרשעה.

הנתון בדבר אחוז הרשעות של 99%, שמצוטט חדשות לבקרים ברשתות החברתיות, הפך לאקסיומה סטטיסטית כמעט באותה רמה של אחוז הגברים הגרושים המתאבדים, שיעור תלונות השווא וכדומה. כמו שאר סטטיסטיקות שתפסו, יש בסיס לנתונים הללו.

עד שנת 2010 קבע הדו"ח השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי אחוזי ההרשעה הם כ-99%. אך בעקבות ביקורת על המתודולוגיה שעמדה מאחורי הנתונים שונה החישוב וכיום הנתונים שמתפרסמים בלמ"ס בנוגע לאחוזי ההרשעה הם כ-88%.

מהיכן הפערים

השאלה המתבקשת כאן היא, איך ייתכן שישנו פער של כ-30% באחוזי ההרשעה בין הנתונים של הנהלת בית המשפט שפורסמו בישראל היום (כ-60%), לבין הנתונים של הלמ"ס (כ-88%), אף שבעבר הפער היה כ-40%.

הנתון בדבר אחוז הרשעות של 99%, שמצוטט חדשות לבקרים ברשתות החברתיות, הפך לאקסיומה סטטיסטית כמעט באותה רמה של אחוז הגברים הגרושים המתאבדים, שיעור תלונות השווא וכדומה

תחילה יש להבין שמקורות הנתונים הם שונים. הלמ"ס משתמשת במערכת של משטרת ישראל שנועדה למעקב אחר רישום פלילי. שיטת המדידה שלהם בודקת את התיק האחרון שנסגר לכל אדם. דהיינו, גם אם חמישה תיקים עם עבירות שונות נסגרו לאדם מסוים, המערכת תתייחס רק לאחרון מביניהם.

בנוסף לכך, התיקים שאליהם מתייחסים בלמ"ס הם רק כאלה שנגמרו בהרשעה, אי הרשעה או זיכוי. תיק שנסגר משום שהפרקליטות חוזרת בה מכתב האישום לא נכלל בחישוב. בנתונים שהתקבלו מהנהלת בית המשפט על שנת 2020 יש התייחסות לכלל התיקים שנסגרו מכל סיבה שהיא. מתוכם רק כ-60% נגמרו בהרשעה.

אחוזי הרשעה גבוהים – טוב או רע?

מאמר שפורסם בכתב העת של הפרקליטות בשנת 2016 על ידי ד"ר עו"ד יניב ואקי נפתח בתגובות שהיו מתקבלות לו אחוז ההרשעה היה 50%. לטענתו, במקרה כזה היינו שומעים מחאה נגד הפרקליטות שמגישה כתבי אישום לא מבוססים כך שכל נאשם שני מזוכה. אני מאמין שואקי צודק ולא משנה מה היו הנתונים, אנשים היו משתמשים בהם לצרכיהם. אך זאת לא סיבה להימנע מלבדוק את הנתונים.

אם נבחן את אחוזי הזיכוי בישראל נראה שהם אכן נמוכים מאוד: פחות מ-2%. במאמרם של פרופ' אורן גזל-אייל ופרופ' קרן ונישל-מרגל, "כוחה של התביעה בהליכים הפליליים – מחקר אמפירי", מוצגות שתי תפיסות רווחות בשיח הציבורי, הרואות בשיעור הזיכויים הנמוך הוכחה לשתי טענות שונות.

נראה שאחוזי הזיכוי בישראל אכן נמוכים מאוד: פחות מ-2%. במאמר "כוחה של התביעה בהליכים הפליליים – מחקר אמפירי", מוצגות 2 תפיסות רווחות, הרואות בשיעור הזיכויים הנמוך הוכחה ל-2 טענות שונות

1

מצד אחד ישנה תזת בית המשפט התביעתי, שרואה בבית המשפט עושה דברה של התביעה – בית המשפט מאמין לתביעה כברירת מחדל ונענה לבקשותיה, ולכן אם החליטה התביעה להגיש כתב אישום, ככל הנראה הוא יתקבל על ידי בית המשפט.

2

מהצד שכנגד, על פי תזת התביעה השיפוטית, התביעה רואה בעצמה מעין בית משפט השוקל מראש האם אכן יש פה אשמה ומגיש כתב אישום רק במקרה שבו אכן האדם אשם. על כן, מטבע הדברים רוב האישומים נגמרים בהרשעה. לפי התזה הראשונה בית המשפט והפרקליטות משתפים פעולה ולא מתקיימים משפט צדק, כאשר התזה השנייה טוענת שהפרקליטות כמו בית המשפט רודפת אמת וצדק ולכן כמעט תמיד צודקים.

3

גזל-אייל ווינשל-מרגל במאמרם מנסים להציג תזה שלישית ופחות חד ממדית – תזת מגבלת המשאבים של התביעה. לטענתם, מה שעומד מאחורי ההחלטה להגיש כתב אישום הם שיקולים כלכליים.

ניהול הליך משפטי דורש כוח אדם ותקציב רב ועל כן ממעטים בהגשת כתבי אישום גם אם סיכוייהם להתקבל גבוהים. מנגד, כפי שהם מראים במחקרם, בקשות בתוך ההליך הפלילי שעלותן אינה רבה יוגשו גם כאשר סיכויי קבלתן נמוכים.

מחקר אחר שבו היו שותפים גזל-אייל וונישל-מרגל, יחד עם עו"ד ענבל גלון במחלקת המחקר של הרשות השופטת – "שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים" – בחן את שיעורי ההרשעה על פי מדגם מייצג בבתי משפט השלום והמחוזי בשנת 2011.

במחקר אחר ענבל גלון במחלקת המחקר של הרשות השופטת – "שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים" – בחן את שיעורי ההרשעה על פי מדגם מייצג בבתי משפט השלום והמחוזי בשנת 2011

המחקר נעשה לאחר ההחלטה בלמ"ס לשנות את שיטת הדיגום של אחוזי ההרשעה. אחת הבעיות המרכזיות בשיטת הדיגום של הלמ"ס, שתקֵפה גם כיום, היא מקור הנתונים – מערכת הרישום הפלילי של משטרת ישראל וכן בחינה על פי נאשמים ולא על פי אישומים. במחקר ניתן לראות שבבתי משפט השלום שיעור הזיכויים של נאשמים היה 0.4%, אך שיעור האישומים שנגמרו בזיכויים היה 0.7%. בבתי המשפט המחוזיים הנתונים הם 0.3% מהנאשמים ו-2.7% מהאישומים.

נתון חשוב נוסף שמשנה את התמונה בצורה משמעותית ביותר הוא בחינת האישומים שבמחלוקת. חלק ניכר מאוד מההליכים מסתיימים בעסקת טיעון וחלק לא מבוטל נוסף – מלכתחילה לא נוהל בהם הליך הוכחות, שכן הנאשם הודה באישומים.

אחוז האישומים שבמחלוקת במחקר עמד על פחות מ-5% בבתי משפט השלום ושיעור הזיכויים בהם היה 14.7%. בבתי המשפט המחוזיים אחוז האישומים שבמחלוקת גבוה יותר ועמד על פחות מ-15% ושיעור הזיכויים עמד על 25.5%.

באופן כללי אחוזי ההרשעה במחוזי היו גבוהים, אך כך גם שיעור עסקאות הטיעון וההודאות של הנאשמים. פער גדול התגלה בבתי המשפט המחוזיים בבחינת האישומים: לפי המחקר, האישומים שהוסרו מכתבי האישום בעסקאות הטיעון היו לרוב האישומים החמורים והמשמעותיים בכתב האישום.

גם כיום אחוזי ההרשעות בלמ"ס קרובים ל-90%, אך כפי שהוסבר כאן, המתודולוגיה שבה משתמשים בלמ"ס, גם לאחר השינוי שנעשה ב-2010, היא בעייתית, הן מבחינת מקור הנתונים, הן בבדיקה לפי נאשם והן בהתעלמות מעסקאות טיעון והנתונים באישומים שבמחלוקת.

לדעתי, שיעור הזיכויים הנמוך לא מראה על בעיה במערכת המשפט או בפרקליטות. הוא מעיד על הזהירות הרבה שננקטת כדי להימנע מלהגיע לשלב שבו יש צורך להחליט בכלל האם להרשיע או לזכות. תיקים רבים שהוגש בהם כתב אישום מסתיימים בשלב מוקדם, בין אם בעסקת טיעון ובין אם במחיקת אישומים.

לדעתי, שיעור הזיכויים הנמוך לא מראה על בעיה במערכת המשפט או בפרקליטות. הוא מעיד על הזהירות הרבה שננקטת כדי להימנע מלהגיע לשלב שבו יש צורך להחליט בכלל האם להרשיע או לזכות

נתון נוסף שעולה הוא הפער בין אחוזי הרשעה אצל קטינים לאחוזי הרשעה של בגירים. בקרב קטינים מדובר בכ-50%. כאן חשוב גם להדגיש כי מחקרם של גזל-אייל, וינשל-מרגל וגלון בחן תיקים של בגירים בלבד. ככל הנראה הכללת קטינים בחישוב היתה מורידה את שיעורי ההרשעה באופן משמעותי.

דוב מורל עובד כפרילנס במחלקת הדאטה של שומרים – המרכז לתקשורת ודמוקרטיה. סטודנט למשפטים, נער גבעות לשעבר וכיום פעיל בקבוצת 'הליברלים במרצ'.