לפני כשבועיים התחלתי קורס סדר דין פלילי בלימודי המשפטים. במשך ההרצאה הראשונה עלתה הטענה שבישראל ישנם כ-99% אחוזי הרשעה. אני התעקשתי שמדובר בפייק ניוז והפניתי למאמר של ד"ר עו"ד יניב ואקי באתר הפרקליטות, "על המיתוס בדבר שיעור ההרשעות והזיכויים בישראל".

בהרצאה הראשונה בקורס סדר דין פלילי במשפטים נטען, שבישראל יש כ-99% אחוזי הרשעה. אני התעקשתי שמדובר בפייק ניוז והפניתי למאמר "על המיתוס בדבר שיעור ההרשעות והזיכויים בישראל"

המאמר טוען ששיעור ההרשעות באישומים שבמחלוקת – אישומים בהם לא הייתה הסכמה בין ההגנה לתביעה ובית המשפט נדרש להכריע – עומד על כ-70%. כמה ימים לאחר מכן הופניתי לכתבה ב"ישראל היום", שלטענת המפנה מראה על 98.2% הרשעה.

אך קריאת הכתבה, ובפרט עיון במידע שעליו היא מתבססת, מענה של הנהלת בתי המשפט לבקשת חופש מידע שהוגשה בנושא, מראים שמדובר על כ-60% הרשעה. אמנם אחוז הזיכויים לא גבוה, אך לא כל הליך שנסגר – נסגר בשל הרשעה.

הנתון בדבר אחוז הרשעות של 99%, שמצוטט חדשות לבקרים ברשתות החברתיות, הפך לאקסיומה סטטיסטית כמעט באותה רמה של אחוז הגברים הגרושים המתאבדים, שיעור תלונות השווא וכדומה. כמו שאר סטטיסטיקות שתפסו, יש בסיס לנתונים הללו.

עד שנת 2010 קבע הדו"ח השנתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי אחוזי ההרשעה הם כ-99%. אך בעקבות ביקורת על המתודולוגיה שעמדה מאחורי הנתונים שונה החישוב וכיום הנתונים שמתפרסמים בלמ"ס בנוגע לאחוזי ההרשעה הם כ-88%.

מהיכן הפערים

השאלה המתבקשת כאן היא, איך ייתכן שישנו פער של כ-30% באחוזי ההרשעה בין הנתונים של הנהלת בית המשפט שפורסמו בישראל היום (כ-60%), לבין הנתונים של הלמ"ס (כ-88%), אף שבעבר הפער היה כ-40%.

הנתון בדבר אחוז הרשעות של 99%, שמצוטט חדשות לבקרים ברשתות החברתיות, הפך לאקסיומה סטטיסטית כמעט באותה רמה של אחוז הגברים הגרושים המתאבדים, שיעור תלונות השווא וכדומה

תחילה יש להבין שמקורות הנתונים הם שונים. הלמ"ס משתמשת במערכת של משטרת ישראל שנועדה למעקב אחר רישום פלילי. שיטת המדידה שלהם בודקת את התיק האחרון שנסגר לכל אדם. דהיינו, גם אם חמישה תיקים עם עבירות שונות נסגרו לאדם מסוים, המערכת תתייחס רק לאחרון מביניהם.

בנוסף לכך, התיקים שאליהם מתייחסים בלמ"ס הם רק כאלה שנגמרו בהרשעה, אי הרשעה או זיכוי. תיק שנסגר משום שהפרקליטות חוזרת בה מכתב האישום לא נכלל בחישוב. בנתונים שהתקבלו מהנהלת בית המשפט על שנת 2020 יש התייחסות לכלל התיקים שנסגרו מכל סיבה שהיא. מתוכם רק כ-60% נגמרו בהרשעה.

אחוזי הרשעה גבוהים – טוב או רע?

מאמר שפורסם בכתב העת של הפרקליטות בשנת 2016 על ידי ד"ר עו"ד יניב ואקי נפתח בתגובות שהיו מתקבלות לו אחוז ההרשעה היה 50%. לטענתו, במקרה כזה היינו שומעים מחאה נגד הפרקליטות שמגישה כתבי אישום לא מבוססים כך שכל נאשם שני מזוכה. אני מאמין שואקי צודק ולא משנה מה היו הנתונים, אנשים היו משתמשים בהם לצרכיהם. אך זאת לא סיבה להימנע מלבדוק את הנתונים.

אם נבחן את אחוזי הזיכוי בישראל נראה שהם אכן נמוכים מאוד: פחות מ-2%. במאמרם של פרופ' אורן גזל-אייל ופרופ' קרן ונישל-מרגל, "כוחה של התביעה בהליכים הפליליים – מחקר אמפירי", מוצגות שתי תפיסות רווחות בשיח הציבורי, הרואות בשיעור הזיכויים הנמוך הוכחה לשתי טענות שונות.

נראה שאחוזי הזיכוי בישראל אכן נמוכים מאוד: פחות מ-2%. במאמר "כוחה של התביעה בהליכים הפליליים – מחקר אמפירי", מוצגות 2 תפיסות רווחות, הרואות בשיעור הזיכויים הנמוך הוכחה ל-2 טענות שונות

1

מצד אחד ישנה תזת בית המשפט התביעתי, שרואה בבית המשפט עושה דברה של התביעה – בית המשפט מאמין לתביעה כברירת מחדל ונענה לבקשותיה, ולכן אם החליטה התביעה להגיש כתב אישום, ככל הנראה הוא יתקבל על ידי בית המשפט.

2

מהצד שכנגד, על פי תזת התביעה השיפוטית, התביעה רואה בעצמה מעין בית משפט השוקל מראש האם אכן יש פה אשמה ומגיש כתב אישום רק במקרה שבו אכן האדם אשם. על כן, מטבע הדברים רוב האישומים נגמרים בהרשעה. לפי התזה הראשונה בית המשפט והפרקליטות משתפים פעולה ולא מתקיימים משפט צדק, כאשר התזה השנייה טוענת שהפרקליטות כמו בית המשפט רודפת אמת וצדק ולכן כמעט תמיד צודקים.

3

גזל-אייל ווינשל-מרגל במאמרם מנסים להציג תזה שלישית ופחות חד ממדית – תזת מגבלת המשאבים של התביעה. לטענתם, מה שעומד מאחורי ההחלטה להגיש כתב אישום הם שיקולים כלכליים.

ניהול הליך משפטי דורש כוח אדם ותקציב רב ועל כן ממעטים בהגשת כתבי אישום גם אם סיכוייהם להתקבל גבוהים. מנגד, כפי שהם מראים במחקרם, בקשות בתוך ההליך הפלילי שעלותן אינה רבה יוגשו גם כאשר סיכויי קבלתן נמוכים.

מחקר אחר שבו היו שותפים גזל-אייל וונישל-מרגל, יחד עם עו"ד ענבל גלון במחלקת המחקר של הרשות השופטת – "שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים" – בחן את שיעורי ההרשעה על פי מדגם מייצג בבתי משפט השלום והמחוזי בשנת 2011.

במחקר אחר ענבל גלון במחלקת המחקר של הרשות השופטת – "שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים" – בחן את שיעורי ההרשעה על פי מדגם מייצג בבתי משפט השלום והמחוזי בשנת 2011

המחקר נעשה לאחר ההחלטה בלמ"ס לשנות את שיטת הדיגום של אחוזי ההרשעה. אחת הבעיות המרכזיות בשיטת הדיגום של הלמ"ס, שתקֵפה גם כיום, היא מקור הנתונים – מערכת הרישום הפלילי של משטרת ישראל וכן בחינה על פי נאשמים ולא על פי אישומים. במחקר ניתן לראות שבבתי משפט השלום שיעור הזיכויים של נאשמים היה 0.4%, אך שיעור האישומים שנגמרו בזיכויים היה 0.7%. בבתי המשפט המחוזיים הנתונים הם 0.3% מהנאשמים ו-2.7% מהאישומים.

נתון חשוב נוסף שמשנה את התמונה בצורה משמעותית ביותר הוא בחינת האישומים שבמחלוקת. חלק ניכר מאוד מההליכים מסתיימים בעסקת טיעון וחלק לא מבוטל נוסף – מלכתחילה לא נוהל בהם הליך הוכחות, שכן הנאשם הודה באישומים.

אחוז האישומים שבמחלוקת במחקר עמד על פחות מ-5% בבתי משפט השלום ושיעור הזיכויים בהם היה 14.7%. בבתי המשפט המחוזיים אחוז האישומים שבמחלוקת גבוה יותר ועמד על פחות מ-15% ושיעור הזיכויים עמד על 25.5%.

באופן כללי אחוזי ההרשעה במחוזי היו גבוהים, אך כך גם שיעור עסקאות הטיעון וההודאות של הנאשמים. פער גדול התגלה בבתי המשפט המחוזיים בבחינת האישומים: לפי המחקר, האישומים שהוסרו מכתבי האישום בעסקאות הטיעון היו לרוב האישומים החמורים והמשמעותיים בכתב האישום.

גם כיום אחוזי ההרשעות בלמ"ס קרובים ל-90%, אך כפי שהוסבר כאן, המתודולוגיה שבה משתמשים בלמ"ס, גם לאחר השינוי שנעשה ב-2010, היא בעייתית, הן מבחינת מקור הנתונים, הן בבדיקה לפי נאשם והן בהתעלמות מעסקאות טיעון והנתונים באישומים שבמחלוקת.

לדעתי, שיעור הזיכויים הנמוך לא מראה על בעיה במערכת המשפט או בפרקליטות. הוא מעיד על הזהירות הרבה שננקטת כדי להימנע מלהגיע לשלב שבו יש צורך להחליט בכלל האם להרשיע או לזכות. תיקים רבים שהוגש בהם כתב אישום מסתיימים בשלב מוקדם, בין אם בעסקת טיעון ובין אם במחיקת אישומים.

לדעתי, שיעור הזיכויים הנמוך לא מראה על בעיה במערכת המשפט או בפרקליטות. הוא מעיד על הזהירות הרבה שננקטת כדי להימנע מלהגיע לשלב שבו יש צורך להחליט בכלל האם להרשיע או לזכות

נתון נוסף שעולה הוא הפער בין אחוזי הרשעה אצל קטינים לאחוזי הרשעה של בגירים. בקרב קטינים מדובר בכ-50%. כאן חשוב גם להדגיש כי מחקרם של גזל-אייל, וינשל-מרגל וגלון בחן תיקים של בגירים בלבד. ככל הנראה הכללת קטינים בחישוב היתה מורידה את שיעורי ההרשעה באופן משמעותי.

דוב מורל עובד כפרילנס במחלקת הדאטה של שומרים – המרכז לתקשורת ודמוקרטיה. סטודנט למשפטים, נער גבעות לשעבר וכיום פעיל בקבוצת 'הליברלים במרצ'.

"הדבר הזה גרוע יותר מבחינתנו מהשואה – גדול המחטיאו מהורגו" (הרב אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר וחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה הליטאית בפגישה עם שר התקשורת יועז הנדל)

אחרי שקראתי את דברי הרבנים הנכבדים בלשכת שר התקשורת, בדיון אודות המונופול שלהם על אפשרות ניוד הטלפונים הכשרים, הצטערתי (שוב) שהחרדים לא לומדים לימודי ליבה, או בכלל השכלה כללית.

החרדים התחננו בפני שר התקשורת: מנע ניוד מספרים כשרים, זה גרוע מהשואה https://t.co/xbwhaXapWw

— Haaretz הארץ (@Haaretz) December 3, 2021

אילו היו לומדים, ולא רק את פסיקות הרבנים שלהם המנסים לעצור את הזמן ולשמר את היהדות במתכונתה מלפני 600 שנים, היו אולי קוראים את ניטשה:

"זאת הפילוסופיה אשר מעניקה לי את האיזון הנפשי הנחוץ להמשך חיי, כאשר אני חי במודעות מלאה לעובדה שלאחר לידתם, התינוקות היפים עם הפנים המחייכות והעיניים הגדולות והתמימות נזרקים לתוך התנור הבוער של החיים".

השנה היא 1879.

אחרי שקראתי את דברי הרבנים הנכבדים בלשכת שר התקשורת, בדיון אודות המונופול שלהם על אפשרות ניוד הטלפונים הכשרים, הצטערתי (שוב) שהחרדים לא לומדים לימודי ליבה, או בכלל השכלה כללית

ניטשה, כפילוסוף של התנועה הנצחית, קבע ש"לא היינו יכולים להתקיים מבלי לקבל את הפיקציה שקיימים דברים בלתי משתנים, שלמעשה אינם קיימים".

ואם הרבנים הנכבדים, שאחריהם כרוכים מאות אלפי חרדים, חיים בפיקציה, בעולם מוכחש ושיקרי, שלכאורה ניתן לשמר בו אורח חיים אחד בלי שהחיים ישנו את מי שחי באורח החיים הזה, הם פשוט לא מבינים היכן הם חיים.

טלפונים סלולריים והחופש לבחור ידע ומידע דרכם, הם תהליך בלתי ניתן לעצירה של תנועה מתמדת.

כדי להסביר את העימות הזה בין הדת הקפואה, הסטגנטית והקשוחה, הקיצונית והאובססיבית לחוקי התורה הקדומים, צריך להרוג פעם (שוב) את אלוהים. ניטשה עשה זאת בספרו "המדע העליז".

להלן ציטוט :

"האם לא שמעתם על המטורף ההוא שרץ ביום עם לפיד אש בידיו דרך כל המקומות הציבוריים וצועק ללא הפסק: אני מחפש את אלוהים! אני מחפש את אלוהים! במקומות אלה רבים חיו ללא כל אמונה באלוהים, צעקתו עוררה צחוק. אחד אמר עליו שהוא הלך לאיבוד כפי שילד אובד לאמו, אחר אמר עליו שהוא אחוז פחד מהזולת ומחפש להסתתר, כולם לעגו לו.
המטורף קפץ בפתאומיות מולם ובהביטו עליהם בכעס, זעק לעומתם: אני אומר לכם לאן נעלם אלוהים! אנחנו רצחנו אותו! אתם ואני! אנחנו כולנו הרוצחים שלו. אנחנו עשינו זאת. גדולתו של המעשה היא מעל יכולתנו. האם בכך הפכנו בעצמנו לאלים הראויים למעשינו? מעולם לא בוצע מעשה כזה ואלה אשר ייוולדו אחרינו, ייוולדו הודות למעשנו הנעלה ביותר מכל מעשה אחר שקרה עד כה בהיסטוריה".

אם הרבנים הנכבדים, שאחריהם כרוכים מאות אלפי חרדים, חיים בפיקציה, בעולם מוכחש ושיקרי, שלכאורה ניתן לשמר בו אורח חיים אחד בלי שהחיים ישנו את מי שחי באורח החיים הזה, הם לא מבינים היכן הם חיים

הנוירולוג פרופ' ז'אן אשכנזי כותב על כך בספרו החדש "העולם הקסום של המוח":

"כוונת הפילוסוף המודיע במילות טירוף על מותו של אלוהים, אותו אלוהים שנחשב עד כה לאל מוות, היא לבשר לעולם שכל הערכים המסורתיים חדלו להתקיים.

בספרו 'כה אמר זרתוסטרה' מתוארים אנשים, שעקב מות האלוהים חיים בחשיכה מתמדת. כדי להתגבר על מצב זה, הם מתו וקמו לתחייה כיצורים אנושיים עליונים, סופרמנים.

בספרו 'הרצון לעוצמה', כרך 2 עמוד 582, ניטשה טוען שלאורך מאות שנים הפילוסופים העריכו שההשתוקקות הטהורה לדעת את האמת והמניע לדעת, הם ביטוי של תשוקה לעוצמה, לרצון להשתלט על הכול.

טענת הפילוסוף, גם אם היא מוצגת כלא ודאית, מעמידה את השלמות האובייקטיבית בספק. כדי שהידע יהיה אפשרי, צריך להיוולד לעולם לא מציאותי ושגוי, המאמין בדברים בלתי משתנים, עולם דמיוני המנוגד לתנועה המתמדת. בימינו, בשנות ה-2000, ה'תנועה המתמדת', 'רצח אל' ו'על אדם' הם שלושת עמודי התווך של הפילוסופיה הניטשאית".

עכשיו באים הרבנים החרדים ומאמתים את התיאוריה של ניטשה במאבקם על השליטה בטלפונים הכשרים של צאן מרעיתם.

לצערנו, מלבד השליטה בציבור החרדי ובעיקר בכלים שעשויים לחבר אותו לחיים המודרניים, הם עדין שולטים במגוון אורחות חיי החילונים – ברכבות ואוטובוסים בשבתות, במאות אלפי מטבחים ומסעדות הנידונים למלא את פסקי הכשרות שלהם, בנישואין וגירושים, בבתי הדין הרבניים, ובאיום המתמיד על ממשלות ישראל מפני זעמה של "היהדות" – היא היהדות החרדית כמובן.

היהדות החרדית שתמיד תזכיר לדתיים המסורתיים ולחילונים שמדינת ישראל היא "מדינה יהודית", לעולם לא "יהודית ודמוקרטית", כשכוונתם שהיא מדינה חרדית יהודית.

לכן גם השואה אינה אירוע הנתפס בעיניהם כפי שהוא נתפס בידי כלל אזרחי ישראל בעלי עמדות ודעות והשקפות שונות. "שואה" היא כל דבר המאיים על מסורת חיי החרדים. לא על חייהם. לא מדובר על משרפות של אנשים חיים בגלל יהדותם, אלא על איום על מסורת היהדות החרדית בלבד. לכן אין להם בעיה לכנות את חיילי צה"ל "נאצים" ואין להם בעיה לכנות את הגיוס לצה"ל "שמד".
הביטויים הללו מתייחסים להשמדת המסורת החרדית ולא להשמדת העם היהודי על גווניו השונים בבורות ירי וקרמטוריום.

"שואה" מבחינתם היא כל דבר המאיים על המסורת החרדית. לכן אין להם בעיה לכנות את חיילי צה"ל "נאצים" או את הגיוס "שמד". מדובר בהשמדת המסורת החרדית ולא בהשמדת העם היהודי בבורות ירי וקרמטוריום

עכשיו, כשרבנים חרדים משווים בין החופש לנייד מספרים סלולריים לבין השואה, צריך להתקשר אליהם ולומר להם שרצחנו את אלוהים. כולנו. אפשר גם לכתוב להם סמס או פוסט – רצחנו את אלוהים ואולי כדאי שגם אתם תשתתפו במעשה "הנורא". כי ליהודי שמשווה בין השואה שעבר העם היהודי מידי הנאצים לבין "שואת" הטלפונים הסלולריים, אין בעצם אלוהים. הוא עצמו הרג את אלוהים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

נסיכות איחוד האמירויות מתנהגת מוזר בחודשים האחרונים. בת הברית הצמודה של סעודיה, שרק לפני שנה חתמה על נורמליזציה עם ישראל, מהדקת את הקשרים עם סוריה ומנהלת מגעים עם איראן. כיצד ניתן להסביר את הכפילות המוזרה ביחסים הדיפלומטיים? מהי המשמעות מבחינת ישראל?

בחודש שעבר עקבה ישראל בתימהון אחרי ביקורו בדמשק של שר החוץ האמירתי עבדאללה בן זאיד, אותו מדינאי שחתם לפני כשנה על הסכמי אברהם בוושינגטון. בן זאיד הגיע לפגישה עם בכירי המשטר הסורי, כולל הנשיא בשאר אל-אסד.

בחודש שעבר עקבה ישראל בתימהון אחרי ביקורו בדמשק של שר החוץ האמירתי עבדאללה בן זאיד, אותו מדינאי שחתם לפני כשנה על הסכמי אברהם בוושינגטון, לפגישה עם בכירי המשטר הסורי והנשיא אסד

לפני כשבוע אמר סגן שר החוץ של איראן עלי באקרי, אחרי פגישתו עם יועץ נשיא האמירויות אנור קרקאש, כי איראן והאמירויות פותחות דף חדש ביחסיהן. לפי הפרסומים האחרונים, המועצה לביטחון לאומי האיראנית הזמינה את טחון בן זאיד, יועץ הביטחון של האמירויות, לבקר באיראן.

קרקאש התבטא בתקשורת לפני כמה ימים ואמר כי מטרתו לחזק את יחסי השכנות הטובה עם איראן ולבנות עמה יחסי אמון, והוסיף כי "עימות עם איראן אינו הדרך הטובה ביותר להתקדם".

התבטאויות מסוג זה הביאו לקטיעת היחסים בין סעודיה לקטר ב-2015. אך מה שאסור לקטר מותר לאמירויות. מדינת האמירויות נותרה השותפה היחידה של סעודיה במאבק נגד החות'ים בתימן, וסעודיה שותקת בחריקת שיניים נוכח ההתבטאויות הפייסניות של האמירויות כלפי איראן. מדוע שומרת האמירויות על קשרים כלכליים ודיפלומטיים עם איראן?

האמירויות משתתפת בקואליציה הסעודית נגד החות'ים בתימן – מיליציה הנתמכת ע"י איראן. אולם כדי לא לפגוע בעסקים הענפים של הנסיכות עם איראן, מתייחסת האמירויות לחות'ים כאל ארגון טרור עצמאי ומתעלמת בפומבי מהתמיכה האיראנית.

בתמורה למשחק הנייטרלי של האמירויות מול איראן, נראה כי איראן מנחה את החות'ים להפנות את אש הטילים והמל"טים אל הממלכה הסעודית בלבד. כך מצליחה האמירויות להישאר ביחסים קרובים עם סעודיה ולהיראות כשותפה מלאה במלחמה בתימן, וגם להימנע מפגיעה בגן העדן הכלכלי של דובאי ואבו דאבי. הנפט הסעודי של ארמק"ו חשוף והנפט האמירתי מוגן לעת עתה.

Iran's top nuclear negotiator holds talks in the UAE – state news agency https://t.co/KGGn7KZhrn

— Reuters Iran (@ReutersIran) November 24, 2021

בפועל, האמירויות אינה פעילה במלחמה בתימן כבר שנתיים. התמיכה הכלכלית בכוחות התימנים בקרקע ממשיכה אך המטוסים של הנסיכות כבר אינם שותפים להפצצות הסעודיות.

מדינת האמירויות נותרה השותפה היחידה של סעודיה במאבק נגד החות'ים בתימן, וסעודיה שותקת בחריקת שיניים נוכח התבטאויותיה הפייסניות כלפי איראן

המודל הקטרי

מלבד המניע האסטרטגי, רואה האמירויות כמודל להצלחה את נסיכות קטר. קטר בתקופת האמיר חמד בן חליפה (אביו של אמיר קטר הנוכחי השיח' תמים) התאפיינה בשנות ה-90 במדיניות כפולה מוזרה, הדומה להתנהגות האמירויות כעת. קטר ניהלה יחסים דיפלומטים עם סעודיה ואיראן, ובאותו הזמן גם פתחה משרד אינטרסים כלכליים בבירה דוחא בתקופת הסכמי אוסלו. מדיניות זו, ספק נייטרלית ספק אופורטוניסטית, הביאה להתעשרות עצומה של קטר. עוצמתה הכלכלית של הנסיכות אפשרה לה אפילו לשרוד את שנות המצור הסעודי בין 2015-2020 עם המשך צמיחה כלכלית נאה.

יש להניח כי המודל הקטרי עומד לעיני האמירויות. קטר "צפצפה" על העמדה הסעודית וביקשה להתקרב לאיראן ולא איבדה מאומה. בסופו של דבר הייתה זו הממלכה הסעודית שביקשה להתפייס עם קטר ולהשלים עם עמדתה הכפולה. יש להניח שסעודיה מתייחסת בהסתייגות לנורמליזציה עם ישראל, הסותרת את הצעת השלום שהניחה הממלכה על שולחן הליגה הערבית ב-2002 (שלום מלא עם ארצות ערב תמורת נסיגה מלאה של ישראל מהשטחים). אך היא סולדת הרבה יותר מהחיזורים ההדדיים של האמירויות ואיראן. אלא שהאמירויות בעלת ברית חשובה מדי לסעודיה מכדי להפנות לה את הגב.

קשרים כלכליים עם איראן

ידוע כי האמירויות ואיראן מקיימות יחסים כלכליים ענפים עוד מאז עצמאות הנסיכות ב-1971, ומעגל העסקים המסחריים ביניהן נאמד במיליארדי דולרים (לפי הערכות מ-2018 כ-18 מיליארד בשנה סחר שאינו נפט). היחסים הטובים בין המדינות מקלים על מעבר ספינות השייט האיראניות במפרץ הפרסי קרוב לאמירויות. לפי נתונים איראניים, כחצי מיליון אזרחים איראנים חיים בקביעות באמירויות, רבים מהם אנשי עסקים. בנוסף, מקיימת איראן ארבע אוניברסיטאות באמירויות, אליהן נהרו לפני משבר הקורונה (עד 2019) בכל שנה כ-30 אלף סטודנטים איראנים. בכל שבוע נחתו באמירויות, לפני פרוץ משבר הקורונה, כמאתיים מטוסים איראניים בממוצע.

מה עומד בבסיס ההתקרבות האמירתית לסוריה ואיראן? האם האמירויות תהיה הפתרון לשיקומה של לבנון, מעין פשרה בין החסות האיראנית להצעה הסעודית-צרפתית? אולי התקרבות האמירויות לסוריה נועדה להשיב את הנשיא בשאר אל-אסד לחיק הליגה הערבית על מנת להרחיקו מאיראן? האם ההתקרבות האמירתית לאיראן היא בעלת אופי כלכלי גרידא? אין ספק כי התקרבות זו אמורה להדאיג מאד את ישראל. האם ידע וטכנולוגיה מישראל יוכלו לדלוף לאיראן, אם תקיים האמירויות יחסים אסטרטגים עם שתי המדינות העוינות זו לזו?

אין ספק שהתקרבות האמירויות לסוריה ואיראן אמורה להדאיג מאד את ישראל. האם ידע וטכנולוגיה מישראל יוכלו לדלוף לאיראן, אם תקיים האמירויות יחסים אסטרטגים עם שתי המדינות העוינות זו לזו?

מצד אחד ניתן להבין את האינטרסים הכלכליים של האמירויות לבנות יחסי כלכלה עם איראן וישראל בו זמנית. בקיום הברית עם ישראל, מאותתת האמירויות לאיראן, כי למרות שהיא נסיכות קטנה, יש לה בעלות ברית חזקות. מצד שני, היחסים של האמירויות עם איראן נועדו להזכיר לישראל כי לנסיכות אין כל כוונה לבטל את קשריה שכנתה ממזרח וגם עם מדינות אויב כגון סוריה ולבנון. מחמד בן זאיד מנהל משחק דיפלומטי כפול, הוא מודע עד כמה יקרים הקשרים עם ארצו לישראל, לאיראן וגם לסעודיה. האופטימים יגידו כי האמירויות מעוניינת להיות מדינת מפתח בכל תיווך עתידי בין ארה"ב לאיראן.

למרבה הצער, ישראל קרובה יותר לעמדה הסעודית בהתייחסותה לאיראן, אך לסעודיה חסמים מסורתיים ודתיים המונעים קשרים עמה. למרות שהיחסים של ישראל והאמירויות נראים כעת כירח דבש שרק הולך ומתפתח, על ישראל לקחת בחשבון את הקשרים עם איראן שמתחממים כעת בכל שיתוף פעולה ביטחוני-אסטרטגי בעתיד.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q