את דרכו אל כס שר המשפטים (היסטוריה שאיש לא רוצה לזכור) עשה אמיר אוחנה כשהצטיין במיוחד ב"רימינג" לראש הממשלה. מכל החכ"ים ההומואים שנכנסו לרגע (חלקם לא ישובו אליה) לכנסת, אמיר אוחנה נכנס על תקן ההומו – ראש התא הגאה בליכוד.

לקח זמן לאיציק שמולי ואפילו לניצן הורביץ לצאת מהארון. אוחנה נכנס לכנסת כשהוא מחוץ לארון, ורבים תלו בו תקוות. כגודל הציפייה כך האכזבה. גילינו אדם מונע מאינטרסים אישיים, שהעדיף ליקוק תחת על פני אג'נדה.

לא הייתי נזכר בכך אלמלא התעצבתי מאוד לקרוא השבוע את דבריו של אמיר חדד, בן זוגו של אוחנה, שאמר על קהילת האתיופים: "אין שום סיכוי שאמיר יפגוש אותם, גם בגלל שזה די בוודאות יביא להפגנות נוספות בעתיד, גם בגלל שלא ברור את מי החבר'ה האלה מייצגים בכלל, וגם בגלל שההפגנות שלהם די מכוערות (בלשון המעטה)".

מיותר לציין שדעותיו של השר אוחנה על ערביי ישראל גרועות אפילו יותר. אבא ז"ל היה אומר: "לכל סיר יש מכסה". באיזה סיר מדובר – אשאיר את זה לדמיונכם.

הסיפור של משפחתי ושל אמיר אוחנה היה במהלך הפריימריס, כשאוחנה רצה להיכנס כח"כ בליכוד. הוא מצא בארכיון הפרטי שלו תמונה שלנו במצעד הגאווה, חיבר אותה עם תמונה של הבן שלנו והחולצה "יש לי שני אבות ואני לא מתנצל", והעלה פוסט לפייסבוק שהביא לו אהדה רבה. 

וכך כתב: "לפני 15 שנה, ב-23.6.2000, נערך מצעד הגאווה בתל אביב. הלכתי יחד עם חבר. בדרך פגשנו – מחזה נדיר באותם ימים – זוג גייז עם תינוק בעגלה, בדרך למצעד.  זה מאוד ריגש אותי. תמיד חלמתי שיהיו לי ילדים, ונוכחתי באותו רגע לדעת שיש סיכוי שהחלום הזה יתגשם – גם אם אני הומו.

"ביקשתי לצלם אותם – והנה לפניכם התמונה, שהולכת איתי כבר 15 שנה. עדות וזכר לחלום שעוד יתגשם. השבוע התרגשתי, כמו רבים אחרים, מהנער המדהים רואי מימרן, שעמד עם חולצה עליה נכתב 'אני בן לשני אבות ואני לא מתנצל!' מול נציג 'הבית היהודי', כאשר חבריו לשכבה מריעים לו ותומכים בו. רגע שהיווה אולי אחד מרגעי השיא במאבק הלהט"בי של השנים האחרונות להכרה, שילוב ושיוויון זכויות מלא בפני החוק (כן, אפילו יותר מעוד הצעת חוק).

"ביקשתי מרואי חברות פייסבוקית, והוא אישר. מיד ראיתי בתמונותיו פרצופים מוכרים. הלכתי ופישפשתי בתמונות הישנות שלי, ומצאתיה. התינוק הזה, שפגשתי עם הוריו לפני 15 שנה בדרך למצעד הגאווה, התינוק הזה שממלא אותי תקווה כבר 15 שנה בלי שפגשתיו מאז, התינוק הזה מילא אותי השבוע בגאווה. כי התינוק הזה, הגיבור הזה, הוא רואי מימרן".

הפוסט קיבל תהודה רבה ועלה ככתבה ב"מאקו", הוא לא הסתפק בכך, ויזם מפגש מצולם בחדשות 10 דאז. אבל האיש הביא על עצמו תיעוב מצד קהילת הלהט"ב כשברח מהצבעות חשובות הנוגעות לזכויות הלהט"ב, וכשכתבנו אנו, ההורים של רואי, את דעתנו עליו, איך רכב על חשבון הבן שלנו בדרך לכנסת, הוא פשוט חסם אותנו בפייסבוק.

כשכתבנו אנו, ההורים של רואי, את דעתנו על אמיר אוחנה, איך רכב על חשבון הבן שלנו בדרך לכנסת, הוא פשוט חסם אותנו בפייסבוק

המרצע יצא מהשק, כשהגאון פסק כשר משפטים: "לא צריך להזדעזע מהרעיון של אי-ציות לפסיקה של בית המשפט העליון". אז הוא לא מייצג אף הומו, למרות שברזומה שלו כתוב הקשקוש הבא: "אמיר אוחנה, ממייסדי קבוצת 'גאווה בליכוד', תא הלהט"ב של תנועת הליכוד, צורף כחבר בהנהלת חוג 'תדמור', וכן כחבר בפורום 'מנוף' – פורום צעירים ליברלי בליכוד".

ליברלי בתחת שלי. יותר מאוחר התפנה לנסח את חוק הלאום הגזעני. היום כולם יודעים שהוא בסך הכל משרתם של אדונים.

לעומת אוחנה יש את אבי בוסקילה ("אל הפוליטיקה באתי גם בשם הקהילה שלי, גם בשם הזכות לייצג אותם ואותן ולדבר בשפתם, גם בכדי להיות השופר של אלו מאיתנו שאינם ואינן יכולות להשמיע את קולן. ולא, אני לא מבקש טובות. ולא, אנחנו לא מבקשים שאריות. אנחנו דורשים ודורשות שוויון זכויות ולא פחות"). כל אמא היתה רוצה חתן כמותו לבן שלה (תירגעו יש לו בן זוג).

מדובר בגבר אמיתי, חתיך, כריזמטי, חכם, דעתן, לוחם חופש, צדק ושיוויון. קצין קרבי, ו…מנכ"ל "שלום עכשיו" לשעבר, תואר שאולי הוא בעוכריו. בוסקילה ניסה להתמודד על הנהגת "מרצ", נגד כל הסיכויים, במערכת הלבנה והמשומנת היטב של תמר זנדברג, והיה באז מטורף סביבו. אבל המערכת ניצחה.

אם הייתי בוחר מנהיג שייצג אותי כאדם וכהומו הייתי מצביע לו. אבל היי, "מרצ" לא רצתה את בוסקילה. כמו שלא רצתה את רן כהן, שבזכותו ההורים של בעלי קנו דירה.

בצר לו, הצטרף בסוקילה לדמוקרטית של אהוד ברק. חשב שאולי שם ירצו את ה"מרוקאי". אבל הפובליציסט החרדי, עו"ד דב הלברטל, קורא לאשכנזים לא להצביע למפלגת "העבודה" כי בראש המפלגה עומדים 3 מרוקאים: עמיר פרץ, אורלי לוי אבקסיס ואיציק שמולי. "לפני שהעניין יתפשט", טען הלברטל, "הם צריכים לדעת שהשבט הלבן לא יעמוד מנגד, מול השבט השחור".

אבל החיבור עם "מרצ" הלבנה הותיר אותו במקום ה-18 הלא ריאלי. היה הולך למפלגת המרוקאים, מפלגת "העבודה", אולי שם היו מקבלים אותו. ישראל בוחרת להיות מדינה גזענית וחשוכה היום יותר מאי פעם.

אפי אליסי, בן 53, בזוגיות עם יריב מזה 26 שנים, מגדל את רואי בן ה-20 ואת יאן בת ה-13. מייסד ועורך אחראי של מגזין אופנה Fashion Israel, מרצה על בריאות הנפש מטעם ״אנוש״, ״נגישות ישראל״ ובאופן פרטי.

"כולם יודעים שהטובים הפסידו

כולם יודעים שהמשחק מכור
העני נשאר עני והעשיר מתעשר
ככה זה, כולם יודעים".  (לאונרד כהן)

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

במשך שנים הכוחות המצרים בסיני העלימו עין מהברחות נשק לחמאס בעזה. הסכם השלום עם מצרים מגביל את הפעילות של ישראל נגד הפעולות או חוסר הפעולות של קהיר, אבל בזמן האחרון יש רבים שמצביעים על הצורך לפקוח עין על ההתפתחויות בתחום כוחה הצבאי של מצרים.

בימים אלה מצרים החלה לקבל מצרפת את ראשוני מטוסי הקרב מדגם ראפאל. היא גם משקיעה סכומי עתק בתוכנית להשבחת צי הטנקים האמריקאים מדגם אברמס שמפעיל צבאה.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.