על תשעה באב, יום השואה והמסרים האמיתיים של ימי האבל הלאומיים  

* * *

תשעה באב בא עלינו מחר (למעשה הערב), וכולם מתלבטים – האם יש בתשעה באב מסר לישראלי הממוצע, גם אם איננו חובש באופן קבוע את ספסלי בית הכנסת? האם יש לו מסר בהתייחס למלחמה אחרונה בעזה ולמה שמסביבה?

ודאי, אומרים לנו מסביב – שנאת חינם, זהו המסר. בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם וזה מלמד אותנו על החשיבות שבהימנעות משנאת חינם, החשיבות שבאיזושהי אחדות. אבל האם זה אכן המסר – מסר בנאלי וקטן על החשיבות שבאחדות?

זה כמו להגיד שהמסר ביום השואה הוא על החשיבות שבהגנה על הדמוקרטיה ושאסור לתת לתופעה כמו הנאציזם להתפתח. יום השואה בא לציין משהו גדול הרבה יותר – בא להכריח אותנו לזכור מאורעות היסטוריים קיצוניים שפגעו בעם היהודי פגיעה נוראה. כך גם תשעה באב. אמנם מסורות שונות מייחסים כל מיני מאורעות "רעים" לתשעה באב – אולם אנחנו מציינים מאורע היסטורי אחד מרכזי – חורבן הבית השני על ידי הצבא הרומי, אבדן מוחלט של אוטונומיה מדינית של העם היהודי בארצו, והרג, הגליה ועבדות שהיו מנת חלקם של מיליוני יהודים בעקבות כשלון המרד וחורבן ירושלים.

אני מציין את חורבן הבית השני ולא את חורבן הבית הראשון – כי לחורבן הבית הראשון ניתן אולי להתייחס כחלק מהמיתולוגיה היהודית, מהתנ"ך, ואולי קשה לכל ישראלי להתחבר למאורע עתיק כל כך. אבל חורבן בית שני הוא עובדה היסטורית, הנתמכת העדויות וממצאים – כמובן העדות החיה והידועה ביותר היא של ההיסטוריון היהודי יוספוס פלאביוס.

תשעה באב הוא יום הדומה ליום השואה, או ליום הזיכרון לחיילי צה"ל. הוא מעלה לזיכרון הקולקטיבי את הכאב מהאירועים הקשים, הקולוסאלים, שאירעו בשנת 70 לספירה בארץ ישראל – לפני 1960 שנה. כמו שאנו זוכרים את החיילים שנהרגו כאן לפני 60 שנה, את היהודים שהושמדו ונרדפו לפני 70 שנה, כך אנו זוכרים את היהודים שנטבחו כאן לפני 1960 שנה, את העיר שנחרבה ונחרשה, את האובדן הכואב.

תשעה באב הוא יום היום היחיד שיש לנו שקושר את ישראל המודרנית לישראל ההיסטורית – קושר אותנו היום לאירוע היסטורי שקרה בארץ ישראל לפני 2000 שנה ובכך חשיבותו – הוא יוצר את הזיקה ההכרחית שהיא ההצדקה לישיבתנו כאן היום. אנחנו כאן היום לא בגלל הבטחה תנכית, אלא בגלל קשר היסטורי רציף של יותר מ 2000 שנה של היהודים למולדתם.

הרבה אנשים בעולם חושבים שמדינת ישראל קמה בעקבות השואה. יש כאלה שחושבים שהיא קמה בעקבות השואה אולם לא קמה בצדק – כיוון שהעולם נתן ליהודים ארץ מיושבת בערבים בגלל שחס על היהודים בעקבות השואה. הערתה של העיתונאית הבכירה הלן תומאס (שאולצה לפרוש בעקבות ההערות לפני כמה שנים) שעל היהודים לצאת לכל הרוחות מפלשתינה ולחזור לביתם בגרמניה ופולין חושפת את הראיה הזו שקיימת אצל אנשים רבים.

ומה תשובתנו האמיתית לאנשים אלה? תשובתנו היא שעם ישראל היה קשור לארץ ישראל הרבה לפני השואה. . זהו המסר החשוב של תשעה באב – הייתה לנו בארץ ישראל מדינה של יהודים, חיי תרבות ודת שמרכזם בירושלים.

אנו לא שכחנו לרגע את מולדתנו ואת חורבנה – כל תשעה באב, אלפיים שנה, התאבלנו על חורבן ירושלים ונשבענו לחזור, דור אחרי דור – ולבסוף חזרנו. על בית עתיק והסטורי זה אנחנו נלחמים היום. ישראל לא קמה בגלל יום השואה. ישראל קמה בגלל תשעה באב.

השבוע רצו ברשתות החברתיות ציטוטים מתוך דבריו של העיתונאי אמנון אברמוביץ':

"הדבר הכי חשוב שיצא מהמלחמה הזאת (הוא) שהפוליטיקה תחדל להיות קריירה. אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי יריב לוין, ומירי רגב, ושמחה רוטמן, ובצלאל סמוטריץ', ואיתמר בן גביר, ועמיחי שיקלי, ואריאל קלנר ועמית הלוי. אני חושב שאנשים שכבר עשו לביתם מתחומי המשק, הניהול, הכלכלה, האקדמיה, פעילים חברתיים וממערכות שונות חייבים להיכנס לפוליטיקה כשליחות, ולא כקריירה".

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

את מקור הנוהג להתאבל על המתים ניתן למצוא בתיעודים המוקדמים ביותר של חיי קהילה. נדמה לנו לעתים כי המוות ושלל המנהגים העוטפים אותו מוחלטים וקבועים, אך כמו כל תופעה חברתית עברו מנהגי הקבורה תהליך של שינוי לאורך ההיסטוריה.

הסמלים המאפיינים את מנהגי הקבורה משתנים בין קהילות, ובסימבוליזם זה ניתן למצוא רמזים לאופן בו מפרשות תרבויות שונות את חוויות החיים והמוות.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.