על תשעה באב, יום השואה והמסרים האמיתיים של ימי האבל הלאומיים  

* * *

תשעה באב בא עלינו מחר (למעשה הערב), וכולם מתלבטים – האם יש בתשעה באב מסר לישראלי הממוצע, גם אם איננו חובש באופן קבוע את ספסלי בית הכנסת? האם יש לו מסר בהתייחס למלחמה אחרונה בעזה ולמה שמסביבה?

ודאי, אומרים לנו מסביב – שנאת חינם, זהו המסר. בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם וזה מלמד אותנו על החשיבות שבהימנעות משנאת חינם, החשיבות שבאיזושהי אחדות. אבל האם זה אכן המסר – מסר בנאלי וקטן על החשיבות שבאחדות?

זה כמו להגיד שהמסר ביום השואה הוא על החשיבות שבהגנה על הדמוקרטיה ושאסור לתת לתופעה כמו הנאציזם להתפתח. יום השואה בא לציין משהו גדול הרבה יותר – בא להכריח אותנו לזכור מאורעות היסטוריים קיצוניים שפגעו בעם היהודי פגיעה נוראה. כך גם תשעה באב. אמנם מסורות שונות מייחסים כל מיני מאורעות "רעים" לתשעה באב – אולם אנחנו מציינים מאורע היסטורי אחד מרכזי – חורבן הבית השני על ידי הצבא הרומי, אבדן מוחלט של אוטונומיה מדינית של העם היהודי בארצו, והרג, הגליה ועבדות שהיו מנת חלקם של מיליוני יהודים בעקבות כשלון המרד וחורבן ירושלים.

אני מציין את חורבן הבית השני ולא את חורבן הבית הראשון – כי לחורבן הבית הראשון ניתן אולי להתייחס כחלק מהמיתולוגיה היהודית, מהתנ"ך, ואולי קשה לכל ישראלי להתחבר למאורע עתיק כל כך. אבל חורבן בית שני הוא עובדה היסטורית, הנתמכת העדויות וממצאים – כמובן העדות החיה והידועה ביותר היא של ההיסטוריון היהודי יוספוס פלאביוס.

תשעה באב הוא יום הדומה ליום השואה, או ליום הזיכרון לחיילי צה"ל. הוא מעלה לזיכרון הקולקטיבי את הכאב מהאירועים הקשים, הקולוסאלים, שאירעו בשנת 70 לספירה בארץ ישראל – לפני 1960 שנה. כמו שאנו זוכרים את החיילים שנהרגו כאן לפני 60 שנה, את היהודים שהושמדו ונרדפו לפני 70 שנה, כך אנו זוכרים את היהודים שנטבחו כאן לפני 1960 שנה, את העיר שנחרבה ונחרשה, את האובדן הכואב.

תשעה באב הוא יום היום היחיד שיש לנו שקושר את ישראל המודרנית לישראל ההיסטורית – קושר אותנו היום לאירוע היסטורי שקרה בארץ ישראל לפני 2000 שנה ובכך חשיבותו – הוא יוצר את הזיקה ההכרחית שהיא ההצדקה לישיבתנו כאן היום. אנחנו כאן היום לא בגלל הבטחה תנכית, אלא בגלל קשר היסטורי רציף של יותר מ 2000 שנה של היהודים למולדתם.

הרבה אנשים בעולם חושבים שמדינת ישראל קמה בעקבות השואה. יש כאלה שחושבים שהיא קמה בעקבות השואה אולם לא קמה בצדק – כיוון שהעולם נתן ליהודים ארץ מיושבת בערבים בגלל שחס על היהודים בעקבות השואה. הערתה של העיתונאית הבכירה הלן תומאס (שאולצה לפרוש בעקבות ההערות לפני כמה שנים) שעל היהודים לצאת לכל הרוחות מפלשתינה ולחזור לביתם בגרמניה ופולין חושפת את הראיה הזו שקיימת אצל אנשים רבים.

ומה תשובתנו האמיתית לאנשים אלה? תשובתנו היא שעם ישראל היה קשור לארץ ישראל הרבה לפני השואה. . זהו המסר החשוב של תשעה באב – הייתה לנו בארץ ישראל מדינה של יהודים, חיי תרבות ודת שמרכזם בירושלים.

אנו לא שכחנו לרגע את מולדתנו ואת חורבנה – כל תשעה באב, אלפיים שנה, התאבלנו על חורבן ירושלים ונשבענו לחזור, דור אחרי דור – ולבסוף חזרנו. על בית עתיק והסטורי זה אנחנו נלחמים היום. ישראל לא קמה בגלל יום השואה. ישראל קמה בגלל תשעה באב.

כשכתבתי את הכותרת של המאמר הזה, תוכנת הוורד שמה לי קו אדום מתחת לפועל "לאמלק" כדי להתריע שמילה כזו איננה מוכרת לה. ויתכן שהיא אינה מוכרת גם לכם. אז דבר ראשון – צריך להסביר מה זה "לאמלק".

אמלק היא מילה המורכבת מראשי תיבות (צריך לכתוב אמל"ק) שמשמעותם "ארוך מדי, לא קראתי". בעולם הרשתות החברתיות, הגולשים מחפשים גרסת "אמלק" למאמרים, לפוסטים ארוכים, לכתבות.

כלומר הבקשה "תאמלק לי את זה" היא – תן לי גרסה מקוצרת של הכתבה, כי אין לי כוח להיכנס לכתבה ולקרוא את הכל.

יש כאן גם מעין מלחמה בפיתיונות הקלקה – כותרות כדוגמת "לא תאמינו מה עשתה האשה כשהיא פגשה חייזר במרתף ביתה" – פיתיונות שלרוב מובילים לתוכן זבלי – ועל כן ישנם אתרים ש"שוכבים על הגדר" בשביל כל השאר – נכנסים לכתבה ומנסחים את גרסת האמלק לתוכן מסוים.

ועכשיו – לתורה. חמשת חומשי התורה שהעם היהודי קיבל, על פי המסורת, בחג השבועות הבא עלינו לטובה, אשר מהווים את הבסיס הראשוני לתרבות היהודית (ושעליהם נוספה התורה שבעל פה) מלאים בסיפורים, חוקים והוראות.

יהודי אשר נטוע במאה ה21 ועם זאת מחובר בכל נימי נפשו לטקסט העתיק, מוצא עצמו לעתים במבוכה. התורה היא כה רב גונית, עם ז'אנרים שונים של טקסט – סיפורים, שירה, מצוות, נבואות. והטקסט עצמו מייצג ערכים אשר לעתים נדמים סותרים.

אנחנו מתרגשים מסיפורי יוסף, תוהים על גנבת הברכות של יעקב, נעצבים אל ליבינו על הרצח הראשון בעולם; מזדהים עם החתירה לחירות של בני ישראל במצריים, קצת מתכווצים מהעונש הקולקטיבי של מכת בכורות. אנחנו מבינים את גודל המעמד של עשרת הדברות בפרשת יתרו, אך פחות מתחברים לחוקים המופיעים בפרשה הצמודה אליה, משפטים, המפרטים את הלכות עבד עברי (אם אדוניו ייתן לא אשה וילדה לו בנים או בנות, האישה וילדיה יהיו לאדוניה והוא יצא לחופשי – באמת?).

לחלקינו מאוד לא נוח עם הקנאות של סקילת מחללי שבת, או עונש מוות ליחסים הומוסקסואלים. אנחנו אוהבים את "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", "ואהבת לרעך כמוך", "לפני עוור לא תיתן מכשול", וחוקים סוציאליים לגבי התנהגות עם בעל חוב, ריבית ומשכון, אבל כשמשה כועס על בני ישראל שלא הרגו את כל המדיינים (כולל תינוקות) אנחנו מנסים לתרץ לעצמינו שמדובר במוסר של העולם העתיק שהשתנה מאז.

בתקופה זו שלאחר בחירות ולפני בחירות, אנו זוכרים כי כל מפלגה (מלבד המפלגות הערביות) מתהדרת בערכים יהודים אמתיים; חוק הלאום המנסה לקבע את האופי היהודי של ישראל; משמעותה של ארץ ישראל, מעמד הלהט"בים, מעמד הנשים – מה כן יהודי, מה לא יהודי, מה חשוב ומה טפל? מהי המהות של היהדות? של ההלכה? הרבה פעמים אנשים אומרים משפטים כמו "על פי היהדות נשים כל כבודן בבית" או "על פי ההלכה לא ניתן לשמוע שירת נשים".

אבל אין דבר כזה ה-יהדות בה"א הידיעה, או ה-הלכה. היהדות וההלכה מפתחים ומשתנים, ומכילים בתוכן השקפות שונות על החיים הראויים. אם כן, האם לא היה זה יותר פשוט אם היינו יכולים לאמלק את התורה? אם מישהו היה יכול לומר לנו – מהן אבני התשתית העומדות בבסיס התורה? או אולי אפילו נצליח לזקק את האמלוק לערך אחד שעומד בבסיס הכל?

כן אני רואה כבר את ההתנגדות – אתם תגידו לי שכל רעיון ה"אמלק" הזה מעיד על רדידות הדור העכשווי, שאין לו כוח לקרוא מאמרים ארוכים וטקסטים מורכבים, שחי ברשתות החברתיות וצריך כל הזמן קיצורים ואמלוקים. אבל אני רוצה להציע כאן זווית אחרת: יש משהו טוב ב"אמלק". הרצון לאמלק מייצג את החתירה להגיע ללוז של הדברים. לאמת המסתתרת בתוכם. לטענה העיקרית, הרעיון המרכזי, העיקר ולא הטפל, המהות שבבסיס כל המילים והמשפטים בטקסט כלשהו.

עדיין הרעיון של לאמלק את התורה נראה לכם אבסורדי? אבל האמת, שלא אני המצאתי אותו. הראשון שביקש לאמלק את התורה הוא אותו גר שסיפורו מופיע בתלמוד. הוא בא לשמאי ואמר לו: תאמלק לי את התורה, או בשפת התלמוד: למדני את כל התורה על רגל אחת.

שמאי ראה ברצון לאמלוק את כל ההיבטים השליליים שלו – עצלנות, רדידות, קיצור דרך לא הגיוני, אולי אפילו חוצפה. ועל כן הוא כל כך כעס עד שדחף את הגר בבוז – "דחפו באמת הבניין שבידו" (בנוסף לכל, הגר הפריע לשמאי באמצע עבודתו כקבלן בניין).

הגר לא התייאש והלך לחכם מוביל אחר – הלל שמו, וביקש ממנו לאמלק את התורה. ואז קרה דבר מופלא, שאנחנו מתפללים שיקרה תמיד באינטראקציה עם מחנכים ומורים – הלל הביט עמוק אל תוך נפשו של הגר וראה שם תום, סקרנות, רצינות. הוא ראה שבקשתו (אולי אף דרישתו) אינה באה כלל ממקום של קנטרנות, אלא יש כאן שאלה אמיתית, שנובעת ממבוכה, אולי חשש וחרדה מפני כניסה למשהו שהמהות שלו מעורפלת, לא ברורה. ומה עשה הלל? הלל אמלק את התורה. ולא לאוסף של חוקים, או לרשימת מכולת של עקרונות, אלא לערך אחד ויחיד: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך – זוהי כל התורה כולה". זהו. והוסיף על כך: ואידך זיל גמור, כלומר ועכשיו את השאר לך למד – מה שאמרתי לך לא מחליף את הלימוד – אבל אני אמלקתי עבורך את התורה.

הלל אמלק את התורה עבור אותו הגר – אבל גם עבורנו. כשבחר משפט שיסכם, יתמצת ויזקק את המהות של התורה והיהדות, הוא לא אמר "שמע ישראל ה אלוקינו ה אחד"; הוא גם לא ציטט את עשרת הדיברות. הוא עשה מעשה שיש בו אמירה לגבי מה העיקר. מה חשוב. מהו הבסיס.

אבל עולה בנו השאלה – מה הקשר בין משפט הסיכום של התורה שהלל השתמש בו, לשלל הנושאים שאנחנו קושרים ליהדות ול"דת היהודית"? כשרות? מעמד הרבנות? תחבורה ציבורית בשבת?

הלל במשפט שלו מציג גישה אחרת מזו המפרידה בין מצוות בין אדם למקום (כלומר בין אדם לאלוהים) למצוות בין אדם לחברו. גישה שונה מזו האומרת "דרך ארץ קדמה לתורה". גישה האומרת שההוראה החשובה ביותר של היהדות מתחילה ביחס לאחר. והלל לא רק דיבר – הוא גם הדגים. בכך שראה מולו את האחר שבא משולי החברה – והתייחס אליו בכבוד תוך יישום הכלל המסכם עבור הלל את כל התורה כולה.

מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך – האם זו לא הייתה יכולה להיות שורה ראשונה במצע של המפלגה החביבה עליכם?

שני ריבועים אפורים זהים יכולים להיראות לנו כהים או בהירים, בהתאם לרקע שעליו הם מונחים. קילוגרם אחד מרגיש קל אחרי שהרמנו עשרה קילוגרמים, וכבד אחרי שהרמנו נוצה. כך גם זמן, עוצמת קול, טמפרטורה. החושים אינם מודדים באופן מוחלט אלא ביחס לנקודת ייחוס.

גם השיפוט שלנו פועל כך. אנחנו נוטים לחשוב שיש לנו סרגל פנימי יציב שבאמצעותו אנחנו מעריכים מה סביר ומה קיצוני, מה מוסרי ומה בלתי מוסרי, מה מותר ומה אסור. אבל גם הסרגל הזה תלוי בהקשר. כשסביבת הייחוס משתנה, משתנה איתה גם השיפוט.

פרופ' ענת מריל היא חוקרת קוגניטיבית בעלת תואר דוקטור מאוניברסיטת הרווארד, חברת סגל בחוג לקוגניציה ומדעי המוח ובמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

החדשות הישנות הן שמערכת החינוך על הקרשים. גם פתיחת שנת הלימודים בחודש הבא אין בה שום בשורה לשינוי וישועה: כפי שהממשלה שתחתיה התרחש טבח אוקטובר לא יכולה לתקן את עצמה – כך אין לצפות ששר החינוך יואב קיש, האשם בשפל הנוכחי, הוא זה שיביא מזור לקלקולים מעשה ידיו.

השר קיש אינו גרוע רק במובן התפקודי אלא מסוכן ממש במעשיו האנטי-פטריוטיים, המקריבים את איתנות ישראל על מזבח אינטרס אישי ומפלגתי. הוא מוביל מדיניות של גזל תקציבים מהחינוך הממלכתי לטובת החינוך החרדי (מהמגזר היצרני למגזר המשתמטים מעול הביטחון והכלכלה), לדלדול כוח ההוראה הכשיר, לפגיעה במעמד המורים, להזנחת החינוך בגיל הרך ולהסתרת נתוני אמת על מצבה העגום של מערכת החינוך.

נמרוד אלוני הוא פרופ' אמריטוס לפילוסופיה חינוכית במכללת סמינר הקיבוצים. כיהן 20 שנה כמופקד קתדרת אונסקו לחינוך הומניסטי וראש תחום חינוך במרכז לאתיקה בירושלים. לימד בעבר באוניברסיטאות קולומביה, קונקורדיה ומונטקלייר, פרסם 11 ספרים מאמרים רבים, זכה בתואר "אביר איכות השלטון", ב"פרס החינוך של העיר תל אביב-יפו", בפרס אגודת בוגרי לימודי החינוך באוניברסיטת קולומביה, וב"מגן האתיקה" מטעם ארגון רוטרי.

פרויקטים לאומיים גדולים נוטים לסבול מתסמונת מוכרת: הצהרות חגיגיות לתקשורת לחוד, ומציאות לחוד. אבל כשמגיעים לפרויקט הרכבל לעיר העתיקה, פרויקט שכבר מאז 2017 ממומן מכספי ציבור מבלי שהתקדם אפילו במילימטר אחד, הפער הזה נמתח עד לקצה.

השבוע הופיע מהנדס העיר ירושלים, יואל אבן, בתכנית בערוץ 12 ואמר כבדרך אגב כי "הרכבל מתחיל ביצוע". הנושא אפילו לא היה במרכז הדברים. הדברים נאמרו בשולי הדיון, כאמת ברורה מאליה, ולכן המשפט הזה הקפיץ פעילים רבים בירושלים.

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".