הו, איזו חגיגה: תל אביב העיר היקרה בעולם. מחוץ למדינת תל אביב נפתחו השבוע שמפניות מטאפוריות. האתוס של הבועה התל אביבית, זו שמנותקת מהמציאות הכלל-ישראלית, קיבל, לכאורה, חותמת רשמית.
יש לי חשדנות בסיסית כלפי דירוגים כאלה, שגם כשמקורם בגופים רציניים כמו "האקונומיסט" יש להם נטייה לדלות כותרות חד-משמעיות מתוך מציאות קצת יותר מורכבת. אבל גם אם לא בהכרח מקום ראשון, אין ספק: החיים בתל אביב יקרים באופן מופרך, בעיקר במונחים של תמורה לכסף.
לשלם מחירים של פריז ולקום בבוקר מול שער הניצחון זה מתקבל על הדעת; כשתמורת אותו תעריף פרמיום מקבלים את החפירות והעשן של אלנבי, זו כבר עסקה פחות הוגנת.
אלא שהעלות המופקעת של החיים בתל אביב היא בכלל לא סיפור תל אביבי. למעשה, זה סיפור ישראלי מובהק – סיפור על הכישלון הכואב של ישראל, על ממשלותיה ועיריותיה, בשני תחומים מרכזיים שמכתיבים כבר שנים את איכות חיינו, ולעיתים את החיים עצמם: תכנון ותחבורה.
תל אביב יקרה כי היא סובלת מביקושים חריגים כמעט בכל תחום. מהעובדה שאחוז לא סביר של ישראלים מבקשים לגור בה, רצוי כמה שיותר קרוב למרכז העיר, לעבוד בה, לבלות בה, לצרוך בה, להגיע אליה. וזה קורה משום שישראל לא השכילה ב-70 פלוס שנות קיומה להציב תחרות מטרופולינית, מרכזים אורבניים תוססים שיתמודדו על ליבם של הישראלים מול תל אביב.
תל אביב יקרה כי היא סובלת מביקושים חריגים כמעט בכל תחום. מהעובדה שאחוז לא סביר של ישראלים מבקשים לגור בה, רצוי כמה שיותר קרוב למרכז העיר, לעבוד בה, לבלות בה, לצרוך בה, להגיע אליה
האדריכל הלל שוקן הסביר פעם במאמר מכונן מהי עיר טובה. עיר טובה, הוא כתב, היא מקום של הזדמנויות: מקום שבו במרחק חמש דקות הליכה מהבית (ואפשר להוסיף: רכיבה על אופניים או נסיעה קצרה באוטובוס) יש סיכוי סביר להיתקל בהזדמנות לעבודה, לאהבה, לחברה, לאוכל טוב, לתרבות.
תל אביב, על כל מגרעותיה – בעיקר בימים אלה שבה היא מתפקדת כמו אתר בנייה גדול – ועם כל הביקורת על העירייה (ויש לי הרבה), מציעה בדיוק את הדברים האלה.
עכשיו, לאחר שקראתם את הקריטריונים, שימו יד על הלב ותאמרו בעצמכם: כמה ערים טובות יש בישראל?
אם תצאו לרחוב אבן גבירול, עורק החיים הראשי של תל אביב, ותעצרו באופן אקראי 100 עוברי אורח, תגלו ש-90% מהם הם מהגרים פנימיים: הם הגיעו מהמושב והקיבוץ, מירושלים ומחיפה, מקרית גת ומעפולה. רבים מהם נוחתים בתל אביב אחרי תום השירות הצבאי, כשהם מבקשים להתחיל את החיים עצמם.
למה הם לא נשארים במקום שבו גדלו? למה רק מעטים מהם מהגרים לירושלים, חיפה או באר שבע – לכאורה ערי המטרופולין האחרות של ישראל? איך זה ששורת ערי הענק שצמחו כאן בשנים האחרונות, שמתקרבות לרבע מיליון תושבים – פתח תקווה, נתניה, אשדוד, ראשון לציון – לא מצליחות לפתות ולמשוך את הצעירים הללו ולפזר את הביקושים (לנדל"ן, לבילויים, לתרבות) באופן בריא תוך שמירה על פערי מחירים סבירים?
איך זה ששורת ערי הענק שצמחו כאן בשנים האחרונות, שמתקרבות לרבע מיליון תושבים – פתח תקווה, נתניה, אשדוד, ראשון לציון – לא מצליחות לפתות ולמשוך את הצעירים הללו ולפזר את הביקושים?
הסיבה היא שראשי הערים והמתכננים לא יצרו כאן ערים, אלא פרברי שינה ענקיים. עשרות שכונות שדומות זו לזו באופן מבהיל, ומציעות את מה שנראה במבט ראשון כמו החלום הרטוב של מעמד הביניים הישראלי: מטראז' נדיב (חמישה חדרים+מחסן+חנייה+מרפסת שמש), בניינים חדשים, שקט ולרוב גם פארק או ריאה ירוקה לא רחוק מהבית. מה צריך יותר מזה?
אז זהו, שמה שצריך זה את החיים עצמם: נגישות לעבודה, לקניות, לתרבות, לחיי פנאי. את כל אלה מוצאים לרוב מחוץ לשכונה. וזה אומר שהיום מתחיל ונגמר בעמידה של 40 דקות בפקק רק כדי להיחלץ מהשכונה, ולפעמים עוד כמה פעמים בין לבין כדי להסיע את הילדים.
במפגש עם המציאות, החלום הפרברי הנעים מתגלה לא פעם כמלכודת מייאשת והחיים במרכז תל אביב הסואנת, שבו אפשר להגיע לכל מקום בהליכה רגלית או באופניים, מתחילים לפתע לקרוץ על אף הצפיפות, הרעש וזיהום האוויר. בוודאי אם אתם צעירים שמחפשים אקשן בלי הפסקה.
הצד המשלים של הכישלון התכנוני-אורבני הוא המחדל התחבורתי. כולם רוצים להגיע למרכז המטרופולין, זה כך בכל מקום בעולם המפותח, והשאלה היא אם אפשר.
מגורים בשוהם, בגני תקווה, בכפר יונה ובשאר הפרברים יכולים להתאים לישראלים רבים שמבקשים לסגור את היום במקום שקט ורגוע יחסית, לו רק היו יכולים להגיע בקלות למרכז המטרופולין באמצעות מערכות יעילות של הסעת המונים. בדיוק כמו מיליוני גרמנים שגרים בפרברי ברלין או צרפתים בפרברי פריז, שעובדים ומבלים בעיר הגדולה ונעים בנוחות ובמהירות בינה לבין ביתם.
מגורים בפרברים יכולים להתאים לישראלים רבים שמבקשים לסגור את היום במקום שקט ורגוע יחסית, לו רק היו יכולים להגיע בקלות למרכז המטרופולין באמצעות מערכות יעילות של הסעת המונים
בישראל, שהתחבורה הציבורית שלה מפגרת בחצי מאה אחרי הצרכים ואחרי המדינות המפותחות, התנועה בין הפרברים למרכז המטרופולין היא סיוט, כפי שיעידו כ-600 אלף ישראלים שנכנסים מדי יום לתל אביב עם מכונית, עומדים שעות בפקקים ומייצרים זיהום אוויר ברמות מסוכנות. חלקם נשברים ומעדיפים לעבור לתוך העיר בכל מחיר, ועל הדרך מטיסים את יוקר המחיה לשמיים.
הנה כי כן, הכשל הכלכלי הוא למעשה כשל תכנוני, תחבורתי וסביבתי. תמונת המראה של יוקר המחיה בתל אביב, היא יוקר התחבורה בערי הלוויין ובפרברים, שבהם משקי בית רבים נאלצים להחזיק מכונית שנייה, שלישית ולאחרונה אפילו רביעית (כי הילדים גדלים ולא יצאו מהבית, ע"ע מחירי הדיור).
על פי הלמ"ס, ההוצאה על תחבורה היא השנייה במשק הבית הישראלי אחרי ההוצאה על דיור, והיא מאמירה כל הזמן. הנה טיפ ל"אקונומיסט" לקראת המדגם הבא: גם הפרברים בישראל הם מהיקרים בעולם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו