בתי בת ה-9 נתבקשה להכין עבודה על העיר בה אנו גרים. באופן טבעי היא הקלידה בגוגל כמה מילות חיפוש, בחרה בערך הראשון שהוצג לה והעתיקה את רובו למחברת.

כשסיפרתי לה "מורשת קרב" מימי בבית ספר יסודי היא הביטה בי בפליאה – בשביל מה לטרוח ולחפש באנציקלופדיה, או חס וחלילה ללכת לספריה, בשביל לחפש מידע? נשמע לה שאבא שלה גדל בתקופת האבן, ובמובנים רבים זה אכן כך.

המידע היום נגיש ממש בקצות אצבעותינו שנוגעות במסך של המכשיר הנייד החדיש שלנו, שמחובר אונליין למאגר הידע הגדול ביותר שהיה זמין אי פעם למין האנושי. והוא נגיש לכל אחד, כמעט בחינם (רק צריך מכשיר קצה וחיבור לרשת).

המידע היום נגיש ממש בקצות אצבעותינו שנוגעות במסך של המכשיר הנייד החדיש שלנו, שמחובר אונליין למאגר הידע הגדול ביותר שהיה זמין אי פעם למין האנושי. והוא נגיש לכל אחד, כמעט בחינם

אבל לנגישות הזו יש מחיר והשפעתה מתחילה לחלחל לתחומים רבים, הרבה מעבר ללימודי היסטוריה מקומית בבית ספר יסודי.

עד ממש לא מזמן, ערכים באנציקלופדיה נכתבו על ידי מומחים בתחום. בכדי להיחשב מומחה היה על אדם לצבור ידע רב – היה עליו לעבור מסלול שכלל לימודים אקדמיים ממושכים. תהליך צבירת הידע ארך שנים (גם משום שהידע שכן ברובו בספרים ובכתבי עת שלקח הרבה זמן לקרוא ולשנן). רק לאחר צבירת הידע אותו אדם החל לעסוק במחקר ולפרסם את הממצאים שלו בפרסומים של הקהילה המדעית, שם הם עברו ביקורת עמיתים קפדנית.

המסלול הזה היה ארוך ומפרך, ולא היה מוגבל רק לאקדמיה. בכדי להיחשב למומחה באמנות, לדוגמה, היה על אדם לעבוד שנים בתחום, לצבור ידע רב, להוכיח את הידע הזה בסדרה של פרסומים (לדוגמה, בעיתונות או בהרצאות לציבור). כך למשל יואב קוטנר, שצבר ידע מפליג בנושא ההיסטוריה של המוזיקה – ידע שהתבסס על פי שעות נבירה בתקליטייה ושמיעת אין-סוף אלבומים.

אבל היום הידע נגיש לכולם. אין צורך "לצבור" את הידע (כלומר, לשנן אותו) – הוא נגיש במהירות הגוגל, וכנראה בהיקף גדול יותר מזיכרון של איזשהו מומחה. אבל כן יש משמעות לפרשנות הניתנת לידע.

אבל היום הידע נגיש לכולם. אין צורך "לצבור" את הידע (כלומר, לשנן אותו) – הוא נגיש במהירות הגוגל, וכנראה בהיקף גדול יותר מזיכרון של איזשהו מומחה. אבל כן יש משמעות לפרשנות הניתנת לידע

הזכות למתן פרשנות הייתה שמורה פעם למומחים (שכאמור, הכירו היטב את גוף הידע של נושא המומחיות המיוחס להם) עם תארים אקדמים בתחום או לפחות עשרות שנות עיסוק בתחום (מקובל ששחקן שהפך למאמן כדורגל מסוגל לתת פרשנות למהלך כדורגל בצורה מעמיקה יותר מ"סתם" צופה בערוצי הספורט).

אבל, מכיוון שגם ערוצי התקשורת גדלו והתפתחו ואינם מוגבלים עוד ל-3-2 ערוצי טלוויזיה, מספר ערוצי רדיו וכמה עיתונים, נוצר צורך ממשי לאתר "מומחים" בתחומים שונים שיפרשנו את אירועי היום-יום. האקדמיה (והמסלולים המסורתיים בענפי הידע השונים) אינם מסוגלים לספק מספיק מומחים "מסורתיים", אז המדיה מגייסת לעצמה מומחים בתחומים שונים, ומומחים מטעם עצמם מציעים בעצמם פרשנות בערוצי המדיה החברתית בהם אין שום פילטור.

עריצות הרייטינג ותרבות הלייקים מתגמלים דעות פרובוקטיביות (אפשר להיזכר בדוקטור או שניים שזעקו בקול שהקורונה היא שוות ערך לשפעת וזכו בשל כך לזמן קבע באולפנים ולאלפי חשיפות ברשת). ואם אדם זוכה ללייקים, הרי שהציבור מכיר במומחיות שלו – והמעגל חוזר חלילה.

וכך אנחנו למדים ממומחים לממשל אמריקאי שהבחירות אוטוטו מוכרעות לטובת טראמפ ומומחי חיסונים (שלמדו בהתכתבות) שכורכום מחסן מפני מחלות מסוכנות. מומחים אלו מתבססים על מקורות מידע שאינם מאומתים ומתוסמכים בשיטות המסורתיות, וקשה לבדוק את תקיפותם (ואמיתיותם).

יותר מכל, "המומחים החדשים" מפזרים אבחנות באופן נחרץ למדי – דבר שהמומחים של פעם היו נזהרים בו עד מאוד. לדוגמה, מומחה מודרני יגיד שחיסון הקורונה לא יעיל בילדים. מומחה "מסורתי" יאמר: "על פי מה שידוע לנו, מהנתונים שהמחקר מעלה, ניתן לקבוע ש…".

לא אטען כאן שכדאי לחזור לעולם שבו הנגישות לידע היא מפתח לכוח וליוקרה, וגם לא אטען כי השיטה האקדמאית חפה מהעדפות שונות והדרת מיעוטים ונשים. כן אומר ששילוב של מידע אינסופי, שלרוב לא קיימת אפשרות לאמתו, היעדר חשיבה ביקורתית (שהיא אינהרנטית למחקר מדעי) ונהייה אחר הקול הדומיננטי הם הרסניים בעולם הידע של היום.

שילוב של מידע אינסופי, שלרוב לא קיימת אפשרות לאמתו, היעדר חשיבה ביקורתית (שהיא אינהרנטית למחקר מדעי) ונהייה אחר הקול הדומיננטי הם הרסניים בעולם הידע

פרשנות היא מבורכת, אבל אינה יכולה להחליף נתונים. ואם כבר פרשנות – עדיף לקבלה מהמומחים. כן, אלו עם תעודת פרופסור על הקיר.

יותם גוטמן הוא אבא ל-2 בנות ועובד כמנהל שיווק של חברת סייבר גלובלית. מקים ומנהלות קהילה של נשות שיווק בסייבר, המונה מאות חברות וחברים. מתעניין בהשפעות של הטכנולוגיה על חיינו פה בלבנט.