הוויכוח הציבורי סביב הריאיון עם מיכה גודמן למוסף "הארץ" אינו שוכך. מרבית התגובות מתמקדות, בצדק, בבחירתו של גודמן להישאר נייטרלי אל מול עוול המתרחש בחצר ביתו – הניסיון הנואל לפנות את היישוב הבדואי חאן אל אחמר.

הוויכוח הציבורי סביב הריאיון עם מיכה גודמן ל"הארץ" אינו שוכך. מרבית התגובות מתמקדות, בצדק, בבחירת גודמן להישאר נייטרלי מול עוול המתרחש בחצר ביתו – הניסיון הנואל לפנות את חאן אל אחמר

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

זוהי עמדה לא מוסרית במפגיע ולא צריך להיות אינטלקטואל גדול כדי להבין זאת. הרי אינך יכול להישאר אדיש מול עוול ברור כל כך המתרחש כה קרוב אליך. אינך יכול לפטור עצמך מנקיטת עמדה בטענת "עצלות מוסרית" ולהמשיך הלאה אל עבר רעיונות גדולים ונשגבים יותר. צודק קובי ניב, ב"הארץ" גם כן, כשהוא מציין את הברור מאליו – אי נקיטת עמדה כמוה כנקיטת עמדה ברורה מאוד בעד החזק, המנשל והמדכא.

הוא הפך לאינטלקטואל הכי משפיע על ממשלת ישראל. מי אתה מיכה גודמן? – סוף שבוע
https://t.co/afnyVDLqli

— Eytan Modan (@EytanModan) December 2, 2021

אולם נדמה לי שהוויכוח שמעורר הראיון (הנדיר) עם גודמן הוא רחב ועמוק יותר מהביקורת המוצדקת על התעלמותו מחרפת חאן אל אחמר. הביקורות הקשות שמעורר הריאיון מהדהדות וויכוח רחב יותר בנוגע לתפקידו ומעמדו של האינטלקטואל בחברה.

גודמן יגדיר את עצמו כ"אינטלקטואל ציבורי", שתפקידו להנגיש רעיונות מורכבים וגדולים בשפה פופולרית ויומיומית לקהל גדול ככל הניתן. זוהי עמדה שקל לזלזל בה, אך תהיה זו טעות לזלזל בה. ציבור מיודע המסוגל לגבש עמדה לגבי סוגיות שעל הפרק הוא תנאי לתפקודה של דמוקרטיה משגשגת.

ואמנם, מיכה גודמן ממלא תפקיד זה בצורה מצוינת. הספרים הפופולריים שלו, הפודקאסטים שהוא מגיש ועורך, והמפגשים הרבים שהוא מקיים עם קהלים מגוונים, הם כולם ביטויים מובהקים למחויבותו הציבורית ולרצונו לרתום את הקהל לשיח רעיוני שחסר כל כך בציבוריות הישראלית.

זוהי עמדה לא מוסרית במפגיע ולא צריך להיות אינטלקטואל גדול כדי להבין זאת. הרי אינך יכול להישאר אדיש מול עוול ברור המתרחש כה קרוב אליך ולפטור עצמך מנקיטת עמדה בטענת "עצלות מוסרית"

אולם זהו רק אחד מתפקידיו וחובותיו של האינטלקטואל הציבורי. בהתבסס על רעיונותיו של אדוארד סעיד, איש הרוח מצופה להיות זה שתמיד, אבל תמיד, ידבר אמת אל הכוח. האינטלקטואל, במובן זה, מחויב קודם לאמת ורק אחר כך, אם בכלל, לציבור או לקהל. במידה רבה, האינטלקטואל הסעידי משוחרר מכל מחויבות קהילתית ולאומית.

ברור כי גודמן, בבחירתו שלא להתערב בעוול המתרחש באמת מחוץ לדלת ביתו, חוטא לתפקיד האינטלקטואל בחברה. במקום לצעוק אמת אל הכוח, גודמן לוחש לאוזני בעלי השררה את מה שהם רוצים לשמוע, ומתעלם לחלוטין מפשע שנעשה לידו ובשמו.

יחד עם זאת, חשוב לציין כי דמותו של האינטלקטואל הביקורתי, במובן הסעידי הטהור, הובילה רבים מאנשי הרוח הביקורתיים בחברה הישראלית להגירה פנימית, ולעיתים להגירה של ממש, מאותה חברה אליה הם מפנים את חיציהם.

ההכרח להיות מנותקים מכל תחושת שייכות קהילתית הוביל חלק מאותם כוחות ביקורתיים לנתק מהחברה הישראלית, תוך כדי התנערות מחובתם לתקשר עם הקהל והציבור הישראלי.

בעוד גודמן וויתר על תפקידו הביקורתי של האינטלקטואל הציבורי, חלקנו וויתרנו על התפקיד הציבורי של האינטלקטואל הביקורתי.

נדמה לי שהסערה סביב מיכה גודמן מחייבת אותנו להדגיש את תפקידם הכפול של האינטלקטואלים והאינטלקטואליות. מחד, אין הם רשאים לחמוק מאותו תפקיד ביקורתי שסעיד הוריש להם. אינטלקטואל, מעצם תפקידו ומחויבותו לאמת אינו יכול להיות מחויב לאף כוח פוליטי – יהיה זה מנהיג, מפלגה, תנועה רעיונית או קהילה לאומית. מאידך, האינטלקטואל הציבורי אינו יכול להישאר במרחב ביקורתי מבודד ולנהל שיח בבמות פנים פרופסיונליות שאינן נגישות לקהל הרחב.

גודמן, בבחירתו שלא להתערב בעוול המתרחש מחוץ לביתו, חוטא לתפקיד האינטלקטואל בחברה. במקום לצעוק אמת אל הכוח, גודמן לוחש לבעלי השררה את מה שברצונם לשמוע, ומתעלם מפשע שנעשה לידו ובשמו

האינטלקטואלים, כך נדמה לי, מחויבים לדבר אמת אל הכוח, אך זו חייבת להיאמר בשפה נגישה ובבמות אליהן יוכל וירצה הקהל להגיע.

ד"ר נועם תירוש הוא מרצה בכיר במחלקה לתקשורת, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. תושב באר שבע. כרגע בשנת שבתון בפנסילבניה הרחוקה והקרה.

במסיבת העיתונאים שקיים בצאת שבת, בנימין נתניהו נדרש למדיניות חלוקת הנשקים המופקרת שמוביל השר איתמר בן גביר, על רקע הריגתו של יובל דורון קסטלמן ז"ל בידי חייל צה"ל. "במצב הקיים צריך להמשיך עם המדיניות הזו, אני בהחלט תומך בה. יכול להיות שנשלם על כך מחירים". השיב נתניהו, לפני שפרש ידיו לצדדים והוסיף: "אלה החיים".

נתניהו ידוע בזכות הרבה מתכונותיו. היכולת לאמפתיה אנושית בסיסית איננה אחת מהן. ועדיין, נדמה שגם הוותיקים שבמבקריו הופתעו ממופע כה מעורר קבס של ערלות לב. באגביות של אדם המדלג מעל גופת הומלס ברחוב ומבקש להתעלם מקיומו הלא נוח, נתניהו ביטל בתור גזירת גורל את הריגתו של אזרח, שמותו הוא תוצאה ישירה של מדיניות צמאת דם ומתירת דם שמקדמים שריו ושופריו, מדיניות של "קודם לירות – ורק אחר כך לשאול שאלות".

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

הקונספציה קרסה, כך אנו שומעים פעם אחר פעם מאז השבעה באוקטובר. כמעט אין תחום שבו אין שיקול דעת מוטעה, מחדל, שאננות ולא אחת שיקולים זרים ואטימות.

בתוך כך, כידוע, ישנה גם הקצנה דתית החודרת לשורות הצבא – כפי שמיטיב להסביר פרופ' יגיל לוי בספרו "המפקד האליון". הוא משרטט תהליך בו יותר ויותר חיילים חרד"לים נכנסים לצבא עם אמונתם, שכוללת הרחקת נשים, כשהיחס המבזה הזה מתקבל על ידי הרשויות. אך לצד זאת יש תהליך הפוך ממש באותו צבא – יחידות שבהן בולט רוב נשי. ביניהן התצפיתניות וגדוד השריונאיות, שהכו בתדהמה גם מפקדים בכירים בצבא.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.