הוויכוח הציבורי סביב הריאיון עם מיכה גודמן למוסף "הארץ" אינו שוכך. מרבית התגובות מתמקדות, בצדק, בבחירתו של גודמן להישאר נייטרלי אל מול עוול המתרחש בחצר ביתו – הניסיון הנואל לפנות את היישוב הבדואי חאן אל אחמר.

הוויכוח הציבורי סביב הריאיון עם מיכה גודמן ל"הארץ" אינו שוכך. מרבית התגובות מתמקדות, בצדק, בבחירת גודמן להישאר נייטרלי מול עוול המתרחש בחצר ביתו – הניסיון הנואל לפנות את חאן אל אחמר

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

זוהי עמדה לא מוסרית במפגיע ולא צריך להיות אינטלקטואל גדול כדי להבין זאת. הרי אינך יכול להישאר אדיש מול עוול ברור כל כך המתרחש כה קרוב אליך. אינך יכול לפטור עצמך מנקיטת עמדה בטענת "עצלות מוסרית" ולהמשיך הלאה אל עבר רעיונות גדולים ונשגבים יותר. צודק קובי ניב, ב"הארץ" גם כן, כשהוא מציין את הברור מאליו – אי נקיטת עמדה כמוה כנקיטת עמדה ברורה מאוד בעד החזק, המנשל והמדכא.

הוא הפך לאינטלקטואל הכי משפיע על ממשלת ישראל. מי אתה מיכה גודמן? – סוף שבוע
https://t.co/afnyVDLqli

— Eytan Modan (@EytanModan) December 2, 2021

אולם נדמה לי שהוויכוח שמעורר הראיון (הנדיר) עם גודמן הוא רחב ועמוק יותר מהביקורת המוצדקת על התעלמותו מחרפת חאן אל אחמר. הביקורות הקשות שמעורר הריאיון מהדהדות וויכוח רחב יותר בנוגע לתפקידו ומעמדו של האינטלקטואל בחברה.

גודמן יגדיר את עצמו כ"אינטלקטואל ציבורי", שתפקידו להנגיש רעיונות מורכבים וגדולים בשפה פופולרית ויומיומית לקהל גדול ככל הניתן. זוהי עמדה שקל לזלזל בה, אך תהיה זו טעות לזלזל בה. ציבור מיודע המסוגל לגבש עמדה לגבי סוגיות שעל הפרק הוא תנאי לתפקודה של דמוקרטיה משגשגת.

ואמנם, מיכה גודמן ממלא תפקיד זה בצורה מצוינת. הספרים הפופולריים שלו, הפודקאסטים שהוא מגיש ועורך, והמפגשים הרבים שהוא מקיים עם קהלים מגוונים, הם כולם ביטויים מובהקים למחויבותו הציבורית ולרצונו לרתום את הקהל לשיח רעיוני שחסר כל כך בציבוריות הישראלית.

זוהי עמדה לא מוסרית במפגיע ולא צריך להיות אינטלקטואל גדול כדי להבין זאת. הרי אינך יכול להישאר אדיש מול עוול ברור המתרחש כה קרוב אליך ולפטור עצמך מנקיטת עמדה בטענת "עצלות מוסרית"

אולם זהו רק אחד מתפקידיו וחובותיו של האינטלקטואל הציבורי. בהתבסס על רעיונותיו של אדוארד סעיד, איש הרוח מצופה להיות זה שתמיד, אבל תמיד, ידבר אמת אל הכוח. האינטלקטואל, במובן זה, מחויב קודם לאמת ורק אחר כך, אם בכלל, לציבור או לקהל. במידה רבה, האינטלקטואל הסעידי משוחרר מכל מחויבות קהילתית ולאומית.

ברור כי גודמן, בבחירתו שלא להתערב בעוול המתרחש באמת מחוץ לדלת ביתו, חוטא לתפקיד האינטלקטואל בחברה. במקום לצעוק אמת אל הכוח, גודמן לוחש לאוזני בעלי השררה את מה שהם רוצים לשמוע, ומתעלם לחלוטין מפשע שנעשה לידו ובשמו.

יחד עם זאת, חשוב לציין כי דמותו של האינטלקטואל הביקורתי, במובן הסעידי הטהור, הובילה רבים מאנשי הרוח הביקורתיים בחברה הישראלית להגירה פנימית, ולעיתים להגירה של ממש, מאותה חברה אליה הם מפנים את חיציהם.

ההכרח להיות מנותקים מכל תחושת שייכות קהילתית הוביל חלק מאותם כוחות ביקורתיים לנתק מהחברה הישראלית, תוך כדי התנערות מחובתם לתקשר עם הקהל והציבור הישראלי.

בעוד גודמן וויתר על תפקידו הביקורתי של האינטלקטואל הציבורי, חלקנו וויתרנו על התפקיד הציבורי של האינטלקטואל הביקורתי.

נדמה לי שהסערה סביב מיכה גודמן מחייבת אותנו להדגיש את תפקידם הכפול של האינטלקטואלים והאינטלקטואליות. מחד, אין הם רשאים לחמוק מאותו תפקיד ביקורתי שסעיד הוריש להם. אינטלקטואל, מעצם תפקידו ומחויבותו לאמת אינו יכול להיות מחויב לאף כוח פוליטי – יהיה זה מנהיג, מפלגה, תנועה רעיונית או קהילה לאומית. מאידך, האינטלקטואל הציבורי אינו יכול להישאר במרחב ביקורתי מבודד ולנהל שיח בבמות פנים פרופסיונליות שאינן נגישות לקהל הרחב.

גודמן, בבחירתו שלא להתערב בעוול המתרחש מחוץ לביתו, חוטא לתפקיד האינטלקטואל בחברה. במקום לצעוק אמת אל הכוח, גודמן לוחש לבעלי השררה את מה שברצונם לשמוע, ומתעלם מפשע שנעשה לידו ובשמו

האינטלקטואלים, כך נדמה לי, מחויבים לדבר אמת אל הכוח, אך זו חייבת להיאמר בשפה נגישה ובבמות אליהן יוכל וירצה הקהל להגיע.

ד"ר נועם תירוש הוא מרצה בכיר במחלקה לתקשורת, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. תושב באר שבע. כרגע בשנת שבתון בפנסילבניה הרחוקה והקרה.

לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ולחללי פעולות האיבה, חובה לדבר על החללים החטופים. מושג חדש שנטבע בימי השכול והכישלון. ממשלת החורבן והמחדל שמתנערת מאחריותה לטבח, מתעללת גם בחטופים החיים בסירובה לסיים את המלחמה ולבצע עסקה, שכבר נחתמה על ידי בנימין נתניהו בינואר 2025.

אבל השבוע צריך לתהות גם על גורלם של המתים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

הקהילה החינוכית בישראל, על כל גווניה, היא חוט השני המקשר בין דורות, מטפחת צמיחה אנושית ומעצבת את דור העתיד. מורים ומורות מקדישים את חייהם לילדים ובני הנוער, משקיעים בהם אינספור שעות של לימוד, הקשבה והכוונה. הם עדים לחלומות נרקמים, ללבטים ולשמחות הקטנות של הילדים והמתבגרים, והופכים לחלק בלתי נפרד מחייהם של התלמידים.

מערכות יחסים אלו, שנבנות באהבה ומסירות, הן פעמים רבות עמוקות ומשמעותיות יותר משתוכלו לתאר. אולם, במציאות הישראלית המורכבת והכואבת, שמאופיינת לעיתים קרובות במצבי מלחמה ועימותים, נחשפים המורים לממד האובדן – אובדן תלמידיהם.

אשת חינוך ואקדמיה. עוסקת בחקר השחיתות השלטונית ובחקר החוסן האישי, הקהילתי והלאומי בארגונים פרטים וציבוריים ובמערכת החינוך בפרט. מרצה וחברת סגל במכללת אורנים ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל ובמוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית. מנכ"לית מרכז מגדלורים – הכוונה לחוסן מיטבי, מרכז שמעניק שירותי הרצאות, סדנאות וימי עיון בתחומי חוסן וחברה בוערים.

שרי הממשלה וחברי כנסת ממפלגות הקואליציה תוקפים את ראש השב"כ רונן בר, ומאשימים אותו כי כשל בתפקידו ושהוא אחד האחראים הראשיים לאסון ה-7 באוקטובר 2023.

גם ראש הממשלה בנימין נתניהו וגם השר הילדותי הזחוח בצלאל סמוטריץ', שיש תיעוד לדבריהם מלפני המלחמה על תועלת לישראל בחמאס ועל כך שנכון לנו לאפשר ולהבטיח את קיומו – מאשימים את ראש השב"כ בכך שהוא, כנראה יחד עם עוד אחרים (לא שרים בממשלה שלהם, כמובן), אחראי ראשי לאסון ה-7 באוקטובר. זאת בעיקר בגלל תפקוד לקוי שלו בליל ה-7-6 באוקטובר.

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים אשר יצא לאור ב-2019 בהוצאת "ידיעות ספרים". ספרים נוספים שלו יצאו לאור בהוצאת "טפר – הוצאה לאור": אכזבה וגאווה – מלחמת יום הכיפורים ב-2023; ו-טליק: פרקי חיים ב-2024.