הוויכוח הציבורי סביב הריאיון עם מיכה גודמן למוסף "הארץ" אינו שוכך. מרבית התגובות מתמקדות, בצדק, בבחירתו של גודמן להישאר נייטרלי אל מול עוול המתרחש בחצר ביתו – הניסיון הנואל לפנות את היישוב הבדואי חאן אל אחמר.

הוויכוח הציבורי סביב הריאיון עם מיכה גודמן ל"הארץ" אינו שוכך. מרבית התגובות מתמקדות, בצדק, בבחירת גודמן להישאר נייטרלי מול עוול המתרחש בחצר ביתו – הניסיון הנואל לפנות את חאן אל אחמר

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

זוהי עמדה לא מוסרית במפגיע ולא צריך להיות אינטלקטואל גדול כדי להבין זאת. הרי אינך יכול להישאר אדיש מול עוול ברור כל כך המתרחש כה קרוב אליך. אינך יכול לפטור עצמך מנקיטת עמדה בטענת "עצלות מוסרית" ולהמשיך הלאה אל עבר רעיונות גדולים ונשגבים יותר. צודק קובי ניב, ב"הארץ" גם כן, כשהוא מציין את הברור מאליו – אי נקיטת עמדה כמוה כנקיטת עמדה ברורה מאוד בעד החזק, המנשל והמדכא.

הוא הפך לאינטלקטואל הכי משפיע על ממשלת ישראל. מי אתה מיכה גודמן? – סוף שבוע
https://t.co/afnyVDLqli

— Eytan Modan (@EytanModan) December 2, 2021

אולם נדמה לי שהוויכוח שמעורר הראיון (הנדיר) עם גודמן הוא רחב ועמוק יותר מהביקורת המוצדקת על התעלמותו מחרפת חאן אל אחמר. הביקורות הקשות שמעורר הריאיון מהדהדות וויכוח רחב יותר בנוגע לתפקידו ומעמדו של האינטלקטואל בחברה.

גודמן יגדיר את עצמו כ"אינטלקטואל ציבורי", שתפקידו להנגיש רעיונות מורכבים וגדולים בשפה פופולרית ויומיומית לקהל גדול ככל הניתן. זוהי עמדה שקל לזלזל בה, אך תהיה זו טעות לזלזל בה. ציבור מיודע המסוגל לגבש עמדה לגבי סוגיות שעל הפרק הוא תנאי לתפקודה של דמוקרטיה משגשגת.

ואמנם, מיכה גודמן ממלא תפקיד זה בצורה מצוינת. הספרים הפופולריים שלו, הפודקאסטים שהוא מגיש ועורך, והמפגשים הרבים שהוא מקיים עם קהלים מגוונים, הם כולם ביטויים מובהקים למחויבותו הציבורית ולרצונו לרתום את הקהל לשיח רעיוני שחסר כל כך בציבוריות הישראלית.

זוהי עמדה לא מוסרית במפגיע ולא צריך להיות אינטלקטואל גדול כדי להבין זאת. הרי אינך יכול להישאר אדיש מול עוול ברור המתרחש כה קרוב אליך ולפטור עצמך מנקיטת עמדה בטענת "עצלות מוסרית"

אולם זהו רק אחד מתפקידיו וחובותיו של האינטלקטואל הציבורי. בהתבסס על רעיונותיו של אדוארד סעיד, איש הרוח מצופה להיות זה שתמיד, אבל תמיד, ידבר אמת אל הכוח. האינטלקטואל, במובן זה, מחויב קודם לאמת ורק אחר כך, אם בכלל, לציבור או לקהל. במידה רבה, האינטלקטואל הסעידי משוחרר מכל מחויבות קהילתית ולאומית.

ברור כי גודמן, בבחירתו שלא להתערב בעוול המתרחש באמת מחוץ לדלת ביתו, חוטא לתפקיד האינטלקטואל בחברה. במקום לצעוק אמת אל הכוח, גודמן לוחש לאוזני בעלי השררה את מה שהם רוצים לשמוע, ומתעלם לחלוטין מפשע שנעשה לידו ובשמו.

יחד עם זאת, חשוב לציין כי דמותו של האינטלקטואל הביקורתי, במובן הסעידי הטהור, הובילה רבים מאנשי הרוח הביקורתיים בחברה הישראלית להגירה פנימית, ולעיתים להגירה של ממש, מאותה חברה אליה הם מפנים את חיציהם.

ההכרח להיות מנותקים מכל תחושת שייכות קהילתית הוביל חלק מאותם כוחות ביקורתיים לנתק מהחברה הישראלית, תוך כדי התנערות מחובתם לתקשר עם הקהל והציבור הישראלי.

בעוד גודמן וויתר על תפקידו הביקורתי של האינטלקטואל הציבורי, חלקנו וויתרנו על התפקיד הציבורי של האינטלקטואל הביקורתי.

נדמה לי שהסערה סביב מיכה גודמן מחייבת אותנו להדגיש את תפקידם הכפול של האינטלקטואלים והאינטלקטואליות. מחד, אין הם רשאים לחמוק מאותו תפקיד ביקורתי שסעיד הוריש להם. אינטלקטואל, מעצם תפקידו ומחויבותו לאמת אינו יכול להיות מחויב לאף כוח פוליטי – יהיה זה מנהיג, מפלגה, תנועה רעיונית או קהילה לאומית. מאידך, האינטלקטואל הציבורי אינו יכול להישאר במרחב ביקורתי מבודד ולנהל שיח בבמות פנים פרופסיונליות שאינן נגישות לקהל הרחב.

גודמן, בבחירתו שלא להתערב בעוול המתרחש מחוץ לביתו, חוטא לתפקיד האינטלקטואל בחברה. במקום לצעוק אמת אל הכוח, גודמן לוחש לבעלי השררה את מה שברצונם לשמוע, ומתעלם מפשע שנעשה לידו ובשמו

האינטלקטואלים, כך נדמה לי, מחויבים לדבר אמת אל הכוח, אך זו חייבת להיאמר בשפה נגישה ובבמות אליהן יוכל וירצה הקהל להגיע.

ד"ר נועם תירוש הוא מרצה בכיר במחלקה לתקשורת, אוניברסיטת בן גוריון בנגב. תושב באר שבע. כרגע בשנת שבתון בפנסילבניה הרחוקה והקרה.

בגיל 62 הגעתי למנהלת משאבי אנוש במקום עבודתי והודעתי לה שאני מעוניינת לפרוש. התגובה המיידית שלה הייתה "אבל את לא נראית".

"איך אני אמורה להיראות?", שאלתי בצחוק. "עם מקל ביד?" ככה התחילה ההיכרות האישית שלי עם הגילנות.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגו"ניט וקרן אלי ודליה הורוביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים, מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

לפעמים אדם סוחב תיק על גבו.
לפעמים הוא נושא אותו על כתפו.
לפעמים משא התיק נסבל,
ולפעמים סחיבתו נדמית קשה מנשוא
– יש רגעים כאלה.
ויש רגעים בהם הוא שואל את עצמו
– מה יהיה אם אניחו מידי?
מה יהיה אם אוריד את התיק מגבי?
אבל לא באמת יש אופציה כזו.
מדובר בסוג של חלומות בהקיץ.
סוג של פנטזיה.

לפעמים אדם סוחב תיק על גבו,
ועל אף שיכול שמדובר
בעניין של כמה שנים,
הוא מרגיש כאילו הוא נושא אותו
על גבו ואיתו חיים שלמים.
הוא מנסה להיזכר מה היה קודם,
אי-אז, בטרם הונח על גבו התיק,
אבל הזיכרון נעשה מעורפל
והתמונה היחידה שעולה במוחו
היא דמותו-שלו עם התיק שאיתו,
התיק שאותו הוא נושא על גבו.