מפגינים מאוניברסיטת ביר זית מתפרעים ליד רמאללה (ארכיון) (צילום: AP Photo/Majdi Mohammed)
AP Photo/Majdi Mohammed

הגדה תמשיך לבעור על אש קטנה עד שהצעירים ישתלטו על המערכת

שוב לא שקט בדרום ובגדה, וגם לתקשורת - שבשגרה מתעלמת מקיומם של הבדואים וממצוקתם - יש תפקיד חשוב במה שהתרחש השבוע ● הכאוס בפרלמנט העיראקי: תכריכים, התעלפויות ובגדים מסורתיים ● "נתיבי הקבורה" של אל-עולא נחשפים ● והשבוע לפני 11 שנים, הנשיא בן עלי עזב את תוניסיה ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזרח התיכון

עוד 1,247 מילים
כל הזמן // שבת, 15 בינואר 2022
מה שחשוב ומעניין עכשיו

על רקע מגעים לרכישת צוללת מגרמניה, נדחתה ההצבעה על הקמת ועדת חקירה

נתניהו פנה באמצעות מקורביו אל אהרן ברק כדי שישכנע את מנדלבליט לחתום על הסדר טיעון; הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון: המשפט גורם לקרע בעם, ועד למשפטו היה נתניהו מגדולי המגנים על מערכת המשפט ● פרקליט המדינה לשעבר לדור: "לא מעלה על דעתי שבתיק הזה מוצע להגיע להסדר" ● לפיד: אנו עוקבים אחר מצב בני הערובה בבית הכנסת בטקסס

עוד 24 עדכונים

במקום מצוינות ניהולית אישית ויזמות מקומית - סולידריות

תאונת האימונים בנבי מוסא, בה נהרגו שני מפקדי פלגות מיחידת "אגוז", היא תאונה איומה. אין צורך לפרוט את האימה שהיא מחדירה בלב לפרטים. הכאב על מותם של שני קצינים מוכשרים ומסורים עצום וחוצה עמדות פוליטיות. הכאב על סבלו של הקצין שירה למוות בשני חבריו עצום אף הוא, גם אם הוא אינו זוכה לתהודה ציבורית.

תאונת האימונים בנבי מוסא, בה נהרגו שני מפקדי פלגות מ"אגוז", איומה. הכאב על מות שני קצינים מוכשרים ועל סבלו של הקצין שירה למוות בשני חבריו – עצום וחוצה עמדות פוליטיות

מוות של אנשים צעירים במלוא אונם מזעזע תמיד. בישראל היהודית, אנשים צעירים שבוחרים במסלול צבאי קרבי נתפסים כמי שנושאים על צווארם עול ששייך בדין לכל האזרחים היהודים. מותם מזעזע כשהם נופלים בעת מילוי תפקידם. הוא מזעזע שבעתיים כאשר אין לו שום תכלית או תוחלת.

דווקא מכיוון שהתאונה הזו איומה כל כך אני מבקש לחשוב עליה לעומק וללמוד ממנה משהו על מגמות בולטות בהוויית הצבא והחברה הישראלית-יהודית. לא לחינם צה"ל הוא המוסד שזוכה בעקביות לאמון הרב ביותר מצד ישראלים יהודים, גם אם מדווחים על ירידה באמון זה.

הצבא הוא ישראל. הוא משקף את ההסכמות הבסיסיות והרחבות ביותר בקרב ישראלים יהודים. הוא משקף נאמנה גם את הפערים החברתיים העצומים בישראל, את המתחים ואת קווי השבר. אני רוצה לחשוב על פרטים שמתחילים להיחשף מן התאונה ולנסות לשרטט בעזרתם קו או שניים לדמותה של ישראל הצבאית.

אנשי שמאל ביקרו במהירות את השינוי בהוראות הפתיחה באש עליו הוכרז ממש לאחרונה בבסיסי אימונים. השינוי הזה כוון נגד הגניבות הרבות עליהן מדווחים חיילים בשטח.

השינוי הזה הוא גם מהלך שנועד להרגיע ביקורת פוליטית נוקבת מימין, לפיה ישראל מאבדת את "הריבונות" שלה ומשדרת חולשה מול "מיליציות" שצומחות בנגב. ברקע מרחפים האירועים שהתרחשו בערים שונות בישראל במהלך מבצע "שומר החומות" וגם מותו של חייל צה"ל, בראל חדריה שמואלי.

ובקיצור, השמאל רואה בשינוי הוראות הפתיחה באש מתן אישור גורף להפעלת אלימות קטלנית ללא פיקוח ואחריות. הימין רואה בשינוי ההוראות צעד הכרחי שמטרתו מתן תוקף ליכולתה של המדינה לשלוט באופן מוחשי בשטחה ובאזרחיה.

השמאל רואה בשינוי הוראות הפתיחה באש אישור גורף להפעלת אלימות קטלנית ללא פיקוח ואחריות. הימין רואה בשינויין צעד הכרחי שייתן תוקף ליכולתה של המדינה לשלוט בשטחה ובאזרחיה

אין לי ספק שהשינוי בהוראות הפתיחה באש אכן תרם לתאונה האיומה בנבי מוסא. מן הפרטים שנמסרו לתקשורת עולה כי הקצין שירה בשני חבריו עשה זאת מבלי שביצע נוהל מעצר חשוד. במסגרת הנוהל הזה נדרשת עצירת תנועה והזדהות לפני שאפשר לירות.

אבל אני רוצה להתמקד דווקא בהיבט אחר של התאונה, כזה שלא משאיל את עצמו בקלות לחלוקה המסורתית בין שמאל וימין "בטחוניים". הדיון "הבטחוני" מתמקד באלימות ובהפעלתה כלפי פלסטינים. מתי ואיך מותר להפעיל אותה? עד כמה צריך להגביל את חופש הפעולה של החייל בשטח? האם "שיקול דעת" נכון הוא המנעות מהפעלת אלימות או שמא הוא הפעלתה ללא הגבלה?

השמאל יאמר שוודאי שחייבות להיות הגבלות ואף הגבלות חמורות. הימין יאמר שהמשפטיזציה וההגבלות מסרסות את יכולתו של הצבא לפעול ואת יכולתה של המדינה לשלוט. קשה להתקדם עם דיון כזה, כיוון שהוא לא מייצר שום תווך משותף.

אני מבקש לחשוב על היבט טרגי אחר של התאונה האיומה הזו. ממה שדווח לתקשורת מסתבר שגם הקצין היורה וגם שני הקצינים שנורו יצאו לשטח המטווחים של הבסיס כדי לחפש אמצעי ראיית לילה (אמר"ל) שאבדו במהלך האימון של אותו יום. ביחידה הייתה, ככל הנראה, הסכמה שהם נגנבו על ידי פלסטינים תושבי האזור.

השמאל יאמר שחייבות להיות הגבלות ואף חמורות. הימין יאמר שהמשפטיזציה וההגבלות מסרסות את יכולת הצבא לפעול ואת יכולת המדינה לשלוט. דיון כזה לא מייצר תווך משותף

שני ההרוגים החליטו על דעת עצמם לצאת כשהם חמושים ולסרוק את המטווחים בתקווה למצוא את הציוד וכנראה גם את הגנבים. גם הקצין היורה קיבל, ככל הנראה, את אותה החלטה. שלושת הקצינים לא תיאמו את יציאתם למרות שסיפרו עליה לחייליהם. שלושתם יצאו ללא מכשירי קשר. הקצין היורה דיווח על התאונה בטלפון שלו. הירי הטרגי התרחש כאשר שני הקצינים זיהו את חברם וירו באוויר כיוון שחשבו שהוא גנב. הוא חשב שיורים עליו והשיב בירי אל עבר הדמויות בהן חשד.

זה ההיבט בתאונה שראוי בעיני למחשבה נוספת. הפיקוח על האלימות המופעלת, כפי שכבר כתבתי, מכפיף את הדיון הציבורי לשיקולים של "בטחון". למרות שנדמה שבענייני בטחון קיימת תהום בין שמאל לימין בישראל, אני חושב שיש פערים קטנים מאד.

בסופו של דבר, שיח "הביטחון" הוא שיח שמתמקד בשאלת החיים הפיזיים עצמם. הצלחה ביטחונית היא כאשר נמנע מוות של אזרחים או חיילים, בעיקר יהודים. כישלון מתרחש כאשר אזרחים או חיילים מתים. גם השמאל וגם הימין היהודים בישראל, אני חושב, היו מסכימים להגדרה הזו.

כך, דווקא בשיח שנראה לרבים מקטב ודרמטי כל כך, מה שהיה הוא שיהיה. כל עוד אפשר להוכיח שנמנע מוות, בעיקר של יהודים, מעשה שיוגדר "בטחוני" ייתפס כנכון. כמעט כל מעשה "בטחוני" אפשר לקשור למניעת מוות, מתקיפת מחסנים של חזבאללה ועד לירייה בחשודים בגניבה בבסיס אימונים בבקעה. כך, אין הרבה ללמוד מן הןויכוח "הפוליטי".

דווקא בשיח שנראה לרבים מקטב ודרמטי כל כך, מה שהיה הוא שיהיה. כל עוד אפשר להוכיח שנמנע מוות, בעיקר של יהודים, מעשה שיוגדר "בטחוני" ייתפס כנכון. כמעט כל מעשה "בטחוני" אפשר לקשור למניעת מוות

אני רוצה לנסות להציע ויכוח פוליטי אחר שלדעתי חייב להתנהל כאן. לו היה אפילו אחד משלושת הקצינים מציית לכללים הבסיסיים ביותר ומדווח על יציאתו לשטח, התאונה היתה נמנעת.

מה יכולה להיות הסיבה לכך שלא עשו זאת? אני חושב שזה קשור לרוח ההסכמה הרחבה בציבור הישראלי-יהודי שמביאה איתה ממשלת בנט-לפיד. ההסכמה הזו מבטאת העדפה לרוח של יזמות וחדשנות מעל לרוח של סולידריות. רה"מ בנט אמר את זה בקולו פעמים רבות כשעוד היה שר בטחון וחינוך. הוא חושב שעתידה של ישראל נמצא בידיהם של יזמים, של אלו שיודעים להתמודד עם מצבים מפתיעים ומלחיצים באופן יצירתי, שלא מקדיש מחשבה רבה לחוקים ולכללים. מה עומד בבסיס הגישה הזו?

העקרון המכונן שלה הוא תפיסת המצוינות בניהול כערך קיומי. כלומר, מה שחשוב הוא היכולת לנהל כל סיטואציה בזמן התרחשותה ולא המסגרת הערכית/פוליטית/חברתית/תרבותית שמגדירה אדם או חברה באופן בסיסי, עוד לפני התרחשותן של סיטואציות.

מי שגמיש, מי שיצירתי, מי שיודע לזהות איומים והזדמנויות ובעיקר מי שיודע להרוויח, הוא המנהל המוכשר ביותר. המנהל המוכשר ביותר הוא גם המנהיג המוכשר ביותר. בשאיפה, המנהל המוכשר ביותר הוא גם האזרח הראוי ביותר.

בנט חושב שעתיד ישראל נמצא בידיהם של יזמים, אלו שיודעים להתמודד עם מצבים מפתיעים ומלחיצים באופן יצירתי, שלא מקדישים מחשבה רבה לחוקים ולכללים

האזרח הזה, למשל, הוא האזרח שהממשלה תובעת ממנו כעת לנהל את חייו באופן עצמאי מול הקורונה. כל אזרח יחליט לעצמו, אומרים שרי הממשלה. המדינה לא צריכה להגיד לאדם מה ואיך לעשות. אזרח יחליט כמה בדיקות הוא קונה, לאיזו הופעה הוא רוצה ללכת, ומתי ואיך הוא נשאר בבית כשהוא מרגיש לא טוב.

קצין מצטיין יחליט שכאשר רווחתם או חייהם של חייליו בסכנה, מה שיושיע אותם זו היוזמה האישית שלו. כך הוא ינהל את הבעיה באופן הטוב ביותר. הפתרון, אם יושג, יהיה חד משמעי. מי שגנב את הציוד ייתפס והציוד יוחזר. הבעיה תהיה כלא הייתה.

לשם כך אין צורך בכללים ובפרוטוקולים אלא רק בחדשנות ובנחישות יזמית. המעז מנצח. האם הקצין המצטיין יפתור את בעיית הגניבות או את הבעיה הפוליטית הרחבה יותר? ודאי שלא. הוא יגדיר את הסיטואציה שעליו לנהל ואת הבעיה שעליו לפתור.

רמטכ"ל מצטיין יחליט, שכאשר מצבה האסטרטגי של המדינה בכי רע, מה שיושיע אותה זו יוזמה אישית. היא תהיה טקטית ומקומית כמו יוזמתו של הקצין בשטח. הרמטכ"ל ירדוף אחרי "הרעים" בכל מקום בו הוא יכול למצוא אותם. כל איראני שייהרג בסוריה, כל פלסטיני שייעצר בשטחים, כל אחד מהם יהווה הצלחה בטחונית.

לשם רווחת חייליו אין צורך בכללים ובפרוטוקולים אלא רק בחדשנות ובנחישות יזמית. המעז מנצח. האם הקצין המצטיין יפתור את בעיית הגניבות או את הבעיה הפוליטית הרחבה יותר? ודאי שלא

זה המחיר של אתוס המצוינות בניהול – "הסיטואציה" הולכת והופכת ספציפית יותר, תחומה בגבולות מרחבי הנוחות של המנהלים אותה. ככה זה בני אדם; הם מרוצים כשנוח להם.

יש גם אפשרות אחרת להתנהל חברתית, בצבא ובכלל. האפשרות הזו מבוססת על סולידריות כעקרון מכונן. סולידריות היא מצב בו החברים בחברה, כמו הקצינים והחיילים בצבא, מקבלים על עצמם עול של כללים משותפים.

קבלת העול לא מתבטאת רק בקיום הכללים, אלא בהבנה העמוקה שקיומם הוא זה שמאפשר את הקיום של כל פרט ואת קיומם של כל הפרטים ביחד. צבא כזה לא עסוק בצבירת נקודות כמדד להצלחה. התנהלותה של הסולידריות הקיומית היא הצלחתו הראשונה.

סולידריות איננה חדשנות והיא גם איננה ניהולית. סולידריות היא נקודת פתיחה. חברה סולידרית, ואיתה צבא סולידרי, מבוססים על מודעות רציפה ומשותפת ליחסים בין הכלל והפרט. צבא סולידרי, למשל, מבוסס על דיווח. הוא לא צריך לחשוף סודות, אבל אין בו יוזמות אישיות עלומות. צבא כזה מחויב לאמת. הוא לא מטייח כשלונות והוא לא מסתיר תוספות שכר. בצבא כזה קצין צעיר ומוכשר לא צריך להסס לפני שהוא מדווח ומשתף יוזמה או רעיון, מיידע ומתוודע לחשיבותם במכלול הפעולה, ומעדכן בשוטף על התקדמות.

צבא סולידרי, למשל, מבוסס על דיווח. הוא לא צריך לחשוף סודות, אבל אין בו יוזמות אישיות עלומות. צבא כזה מחויב לאמת. הוא לא מטייח כשלונות והוא לא מסתיר תוספות שכר

אין לי רצון להאשים. אשמה איננה ממין הענין בסיפור הנורא הזה. יש כאן אינסוף כאב, של החיים והמתים כאחד. ובכל זאת, אני מקווה שאפשר להסתכל על הלקחים של התאונה הזו ולהבין שני דברים – היכן אנחנו נמצאים והיכן אנחנו מבקשים להיות.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,417 מילים ו-1 תגובות

מוזיאון ראשון בסינגפור מספר את קורות הקהילה היהודית

כ־200 יהודים, רובם יוצאי עיראק, הם כל מה שנשאר מהקהילה היהודית של סינגפור ● מוזיאון חדש וראשון מסוגו מספר לראשונה את סיפור הקהילה בת ה־200 שנה בעיר־מדינה האסיאתית: "רצינו לספר לא רק על היהודים בסינגפור, אלא גם כיצד היהודים הם סינגפורים"

עוד 798 מילים

בצל העלייה במספר פשעי השנאה בניו יורק, ארגון "הלגיון" שם לעצמו מטרה להכשיר כמה שיותר יהודים בקרב מגע, עזרה ראשונה והתמודדות עם אירועי ירי המוני: "אנחנו צריכים להיות מוכנים להגן על עצמנו"

עוד 825 מילים ו-1 תגובות

למקרה שפיספסת

יורם טהרלב ז"ל - בחזרה לילדות חלוצית

"הכול השתנה ביגור
האנשים שהיו אינם
האנשים שישנם אינם מה שהיו
ורק תמונת הקוצרות של מילה
עדיין תלויה בחדר-השינה
בגן הילדים
שלי"

שורר יורם טהרלב ז"ל בספרונו הקסום "משק יגור, טיוטה". הספר יצא לאור ב-1975. השירים הקצרצרים הכלולים בו מתארים ילדות קיבוצית-חלוצית בשנות השלושים, הארבעים ותחילת החמישים של המאה הקודמת. רבים מהשירים שובבים ואירוניים אך גם שופעי חיבה ואף חמלה. וכל שיר – מועט המחזיק מרובה.

השירים הקצרצרים הכלולים ב"משק יגור, טיוטה" מתארים ילדות קיבוצית-חלוצית בשנות ה-30, ה-40 ותחילת ה-50. רבים מהשירים שובבים ואירוניים אך גם שופעי חיבה וחמלה

בהשראתו של טהרלב חיברתי טור – "בחזרה אל ילדות חלוצית" – שפורסם ב-1975 ב"חותם" (המוסף השבועי של עיתון "על המשמר" המנוח). אותו טור הופיע בהמשך גם ברבעון הבין-קיבוצי "שדמות".

בחזרה אל ילדות חלוצית

היום, שלושים שנה לאחר הילדות הרחוקה בקיבוץ של שנות השלושים והארבעים, בימי הבראשית של הקיבוץ, בתוך העדה החלוצית, הקנאית והפוריטנית – מתחילים להבשיל ולהופיע ביטוייה הספרותיים של הילדות הזאת. זה קורה בסיפוריהם ובשיריהם של ילידי קיבוץ, שגילם הנוכחי סביב ארבעים ויותר (חלקם כיום קיבוצניקים במיל'). יורם טהרלב הוא אחד מהם, ובדומה לו כתב גם יוהאש ביבר, יליד מחניים, בספרו "חדר משפחה".

עדיין אין כאן "גל ספרותי", אך קווי הדמיון בין הספרים מרובים: המספרים אינם מתרפקים על העבר בנוסטלגיה, אבל יש בכתיבתם חיבה וסלחנות. הם גם אינם תוקפים את הקיבוץ. הם פשוט מתארים את הדברים שאירעו בילדותם מנקודת מבטו של המבוגר.

האירוניה מצויה בדברים עצמם:

"מי שבא לחדר-האוכל
במגפיים עם זבל ישר מהרפת
מקבל מהמגישה קציצה נוספת"

כדברי טהרלב, סולם היוקרה הקיבוצי מתחיל בנהג טרקטור, נוטר, גראז'ניק, עגלון, ובתחתית מוצבים גזבר, מזכיר קיבוץ, פקק ו…אני. בעלי צווארונים לבנים דווקא נחשבים כנחותים. זיקתם הפשוטה והישירה אל הטבע של ילדי הקיבוץ הראשונים אינה צריכה להכריז על עצמה. די לספר:

"אני חוזר בגשם בלילה
נעלי עמוסות בוץ
ועל הבוץ גחליליות".

אשר לשמירת הפרטיות:

"בחדר הורי יש דלת מרשת
היא עוצרת זבובים ויתושים
לא מבטים של אנשים".

כדברי טהרלב, סולם היוקרה הקיבוצי מתחיל בנהג טרקטור, נוטר, גראז'ניק, עגלון, ובתחתית מוצבים גזבר, מזכיר קיבוץ, פקק ו…אני. בעלי צווארונים לבנים דווקא נחשבים כנחותים

היום, ממרחק השנים, רואים הילדים שבגרו במשנה חריפות עד כמה דלים, חשופים, חסרי שורשים של בית ושרויים בהוויית תלישות וארעי היו חייהן של קבוצות הצעירים אשר עלו להקים קיבוץ. דומה שרק מי שספג כילד מראות תשתית של הקיבוץ בראשיתו, יכול לתאר את הדברים באותנטיות כמו יוהאש ביבר. הנה הרהוריו של אבי, גיבור ספרו בעת היותו שומר-לילה:

"אדם מהלך בודד בגשם. העולם צלוף וזלוף מים. אין עצים ואין בתים למגן הרוח…מהו כל היישוב? שני תריסרי בתים קטנים. דיר, רפת, אורווה. סככת מכונות פרוצה לרוח ובה טרקטור אחד ועוד מכונית פורד בלויה מזוקן. ישוב חדש מוקם במרכזה של השממה הזאת. ששים איש החליטו לחיות יחד חיים בלי מחיצות…מה זה בדיוק? אף אחד לא יודע…בתים די אין. גרים באוהלים שהרוח עוקרתם ומטילה אל הבוץ. עושים את הרווקים ל"פרימוסים"- דיירים נוספים בחדרי הזוגות הנשואים".

"ב'חדר משפחה' שלו מחפש אדם עוגן ומפלט מעט. לכאורה אנחנו חיים חיי יחד ולמעשה כל אחד לעצמו, לאשתו, לילדיו, לחדרו, שאפילו רק מיטה אחת בו וארגז במקום ארון, בחזקת פינה משלך הוא, שארבעת קירותיו סוגרים עליך מפני עיניים סקרניות של אחרים".

המשוררת עמירה הגני (ילידת עין-החורש וכיום חברת קיבוץ גן-שמואל) כותבת ברשימתה "הבית והחדר" (שהופיעה ברבעון "שדמות") על הדרך הלילית המפחידה מחדר ההורים אל בית-הילדים עם הלינה המשותפת, כאשר "בחושך עצים מתנשבים ואימה". אחר-כך, כשהיא כבר במיטתה:

"תנים מגיעים עד הבית ממש, באור הירח עומדים בחצר וקולם מנסר, מנסר את הלילה, פולח שמיכות, נושכת שפתיים נשבעת דומם להיות נפלאה".

היום, ממרחק השנים, רואים הילדים שבגרו במשנה חריפות עד כמה דלים, חשופים, חסרי שורשים של בית ושרויים בהוויית תלישות וארעי היו חייהן של קבוצות הצעירים אשר עלו להקים קיבוץ

האם מתיאוריהם של ילידי הקיבוץ הראשונים מצטיירת "דמות קיבוץ חיובית"? השאלה כמעט לא רלוונטית. הרי אין הם מנסים להתמודד עם "בעיית הקיבוץ" כפי שעשו בעבר קודמיהם, סופרים מדור המייסדים, אשר ניסיונם הנאיבי להקיף במבט פנורמי וריאליסטי את הוויית הקיבוץ במלואה נידון מראש לכישלון.

לא פלא שבשנים עברו היו קיבוצניקים מתלוננים על שטרם נכתב הספר בהא הידיעה על חיי הקיבוץ והרבו להאשים את חבריהם הסופרים בעיוות המציאות, סילופה או השחרתה ובהמצאת פרטים דמיוניים וכוזבים.

הקיבוץ, בכתוביהם של ראשוני בניו, איננו "הקיבוץ בכלל". הילדות שאליה הם חוזרים בכתיבתם מתרחשת בנוף מסוים ובתקופה מסוימת מאוד שלא ליקקו בה דבש. אצל יורם טהרלב, למשל:

"לילדים החלשים נותנים הוספה
בבוקר חמאה
בצהריים עוף.
והחזקים מקנאים, מציצים לצלחות שלנו,
מבקשים רק את העור,
ולחלשים כבר אין תיאבון
והם נשארים חלשים".

המקום והזמן מסוימים מאוד. אך מי שצמח בקיבוץ של אז יוכל לראות דברי ספרות אלו כמעין ספרי זיכרונות קולקטיביים אבל גם אישיים מאוד.

הנה כתבה בת קיבוץ לביבר, שעם קריאת ספרו: "כול מה שניסיתי לשכוח עלה לפני, חי וכואב". ואילו אחרת מצאה באותו ספר דווקא את מתיקותה של הילדות, את חוויותיה המאושרות מאז. "כאילו סיפרת על ילדותי ביגור", כתבה לבן מחניים שבגליל. כך מוצא כל אחד בספרים את משקעי ילדותו שלו, את המתוק ואת המר.

בת קיבוץ כתבה לביבר: "כול מה שניסיתי לשכוח עלה לפני, חי וכואב". אחרת מצאה בספרו דווקא את מתיקות הילדות. "כאילו סיפרת על ילדותי ביגור", כתבה לבן מחניים

יורם טהרלב נטמן ביגור למרגלות הכרמל, "ההר הירוק תמיד". יגורית בת דורו, רינה משיח-גוטליף, אמרה בהלווייתו: "בכל שיר שהוא כתב זיהיתי את הקיבוץ ואת החיבור לנופי ילדותו".

בית משיר של יורם טהרלב חקוק על סלע (צילום: ויקיפדיה, Kenohosting)
בית משיר של יורם טהרלב חקוק על סלע (צילום: ויקיפדיה, Kenohosting)

לפי ויקיפדיה, פסוקי שיר של טהרלב חקוקים על סלעים במקומות רבים בארצנו. יתכן, אני מנחשת, שהנוכחות הנמשכת בהווה מקילה על יוצר לומר: דייני, כבר עשיתי את שלי. וכך, נעמי שמר אמרה בראיון בהתקרבה לגיל שבעים: "כבר אמרתי מה שיש לי לומר. כבר אין לי אותה אש בבטן. אני יכולה להסתפק בשיר אחד לשנה". "עכשיו אני יכול להזדקן בשקט", אמר המלחין דובי זלצר בסיום ערב מחווה ליצירתו שהוקרן בטלוויזיה.

טהרלב, כידוע, חדל מכתיבת שירים ופזמונים סביב גיל חמישים ופנה לאפיקי יצירה אחרים. הוא עזב את אזור הנוחות שלו כשלזכותו סביב אלף שירים (כ-850 מתוכם הולחנו).

"אם יבש מעין שיריך / אל תיתן שנדע זאת לפניך", נאמר באחד משיריו המאוחרים. טהרלב לא התבזבז ולא איבד את דרכו כמו לא מעטים מה"לשעברים", שחווים טלטלות קשות ונהיים לעתים טרגיים. אולי חשים כמי שנקברו בעודם בחיים. יורם טהרלב השכיל להמציא את עצמו מחדש ופתח, כידוע, בחקר ספרים שעוסקים ביהדות, בחיבור פירושים לספרי מוסר יהודיים וכן גם פרפרזות משלו על פסוקי תנ"ך ועל דברי חכמים. ובעצם, לא הייתה זאת תפנית של מאה שמונים מעלות. החיבור למקורות יהודיים בלט גם בשיריו של טהרלב למרות היותו יוצא קיבוץ חילוני. במקביל הוא התמיד בהופעותיו בערבי שירים משלו וסיפורים.

בשיר שיורם טהרלב חיבר בצעירותו הוא כתב על רבים שקדמו לו ואשר:

"השאירו שביל,
השאירו עץ,
השאירו אבן לרגלי.
ומה אני אשאיר אחרי?
האם אשאיר איזה דבר?".

לפי ויקיפדיה, פסוקי שיר של טהרלב חקוקים על סלעים במקומות רבים בארצנו. יתכן, אני מנחשת, שהנוכחות הנמשכת בהווה מקילה על יוצר לומר: דייני, כבר עשיתי את שלי

התשובה כבר נראית וודאית. טהרלב סיפר בראיון מאוחר שפורסם ב"מעריב":

"יש פרויקט לא ממוסד שנקרא 'שירים מונצחים בנוף'. אלה שירים שחקקו אותם בטבע ובצידי דרכים. איני יודע מי אחראי לרעיון המדהים הזה. גיליתי שיש הרבה שירים שמונצחים כך בלי שאיש שאל אותי. זה מעורר בי שמחה גדולה. כאילו מי שחקק את השירים אמר לי: 'זה יישאר כך הרבה אחריך'".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,084 מילים
עודכן לפני 23 דקות
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תגובות אחרונות

הזמן הירוק
הזמן הירוק
סיכום השבוע בסביבה

עולם שלישי, 20 דקות מירושלים

הרע: קשה לתפוס ולהכיל את הפער בין התפאורה הנהדרת של הרי השומרון והגאיות המוריקים לבין ההתעללות שחבל הארץ הזה סופג ● הטוב: עדיין מוקדם לחלוץ בקבוק שמפניה, אבל ההשקה של הרכבות החשמליות מתחילה להשליך על רמת זיהום האוויר ● וטיפ לט"ו בשבט: הצבע הטבעי של פפאיה אינו אדום בוהק, למשמשים אין גוון כתום זרחני וקיווי לא אמור להיראות כמו פנס ירוק

עוד 561 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
פּוֹלִיגְרָף 116

פעם אחר פעם מתברר, שהבעיה היא אף פעם לא עם הפוליגרף עצמו, אלא תמיד עם מה שעושים איתו

עוד 1,425 מילים

השופט הכי שמרן עומד מאחורי אחד מפסקי הדין הכי אקטיביסטים

השופט אלכס שטיין הוכיח השבוע כי בניגוד לתווית שהוצמדה לו כשופט שמרן, הוא מסוגל להפיק את אחד מפסקי הדין האקטיביסטיים ביותר שנכתבו בתולדות בג"ץ ● ההיבריס של מנדלבליט נבנה על ידי בג"ץ פעמיים: כשאיפשר את מינויו ליועמ"ש, וכשהעניק לו חסינות במשך שש שנים על כל החלטה שקיבל ● ונתניהו יצטרך לוותר על מיליוני שקלים מהמדינה כדי להימנע מהחלטה בשאלת הקלון ● פרשנות

עוד 1,681 מילים ו-2 תגובות

דיווח: בפרקליטות מעריכים – נתניהו יסכים לעסקת טיעון

מחירי הדירות ממשיכים לזנק: בתוך שנה התייקרות של 10.6% ● שקד: מעריכה שמפברואר 2023 לא נצטרך יותר ויזה לארה"ב ● אלרעי פרייס נגד שרת החינוך: "היא לא מודעת למה שקורה בתוך בתי הספר" ● מנכ"ל משרד הבריאות: "אם נראה שהמספרים יעלו במהירות – ניאלץ להמליץ על סגר" ● גנץ ולפיד הודיעו רשמית: ועדת חקירה לפרשת הצוללות תעלה לאישור הממשלה בראשון

עוד 45 עדכונים

המערכת הפוליטית על סף רעידת אדמה

נתניהו כבר ניסה להגיע לעסקת טיעון עם מנדלבליט לפני שנתיים, בהסדר דומה לזה המתבשל בימים אלו ● מי שדחתה אז את ההסכם על הסף הייתה שרה נתניהו ● מאז, מצבו המשפטי והפוליטי של נתניהו החמיר - והוא מבין שהימים האחרונים של מנדלבליט הם הצ'אנס האחרון להסדר ● בליכוד מחכים במתח להחלטת שרה ומנדלבליט, אבל מתחילים לתכנן את היום שאחרי ● פרשנות

עוד 751 מילים

זה לא המרגלות, זה המידור

כתבי האישום שהוגשו אתמול נגד אזרחיות ישראל שלכאורה גויסו לרגל עבור איראן מעידים על נזק ביטחוני שולי ● אבל הם גם הוכחה לנחישות ולתחכום של איראן באיסוף מידע על ישראל ● והעובדה שהרשת הזו פעלה במשך כמה שנים מעלה סימני שאלה וצריכה להדאיג את מערכת הביטחון ● פרשנות

עוד 578 מילים

אין ועדת חקירה, המשפט זוחל והגוף המטייח אחראי על סודיות הדיונים

מערכות הביטחון והמשפט עושות הכול כדי למסמס את תיק 3000: התאריך לדיון הראשון במשפט, שאמור להתנהל בדלתיים סגורות, אפילו לא נקבע - והמלמ"ב, הגוף שלכאורה טייח תלונות על רכש האמל"ח, אחראי על סודיות הדיונים ● במקביל, המדינה מיהרה לתבוע חמש מרגלות לאיראן – תיק ללא תועלת או בצע־כסף ● איפה זה ואיפה 10 מיליון האירו של מיקי גנור ● פרשנות

עוד 1,537 מילים ו-1 תגובות

המהנדס מייקל קפלן, שהוביל את פרויקט החלל השאפתני להחלפת טלסקופ "האבל", מספר בריאיון מיוחד לזמן ישראל על המטרות של הטלסקופ החדש ג'יימס וב, על העלייה הזמנית לארץ, על רובוטים חלליים – וגם למה SpaceIL נכשלה להנחית גשושית על הירח: "הם היו זקוקים לעזרה אבל היו גאים. המנהלים לא היו מוכנים להקשיב"

עוד 3,547 מילים

דיווחים: המחלוקת היחידה שטרם נפתרה בין נתניהו לבין הפרקליטות - סוגיית הקלון

לפי הפרסומים האחרונים, סוכם שהאישום בשוחד ייגנז, ראש האופוזיציה יורשע במרמה והפרת אמונים, וייגזרו עבודות שירות ● הושלם פירוק גשר דב בהר מירון, שבו נהרגו 45 מתפללים ● תת זן חדש של האומיקרון - שעשוי להיות אלים ממנו - התגלה בישראל ● נציבת בתי הסוהר פרי העידה בפני הוועדה לחקירת הבריחה מכלא גלבוע: קיבלתי ארגון במצב בעייתי ● אלפים הפגינו נגד הממשלה בירושלים

עוד 46 עדכונים

הגיע הזמן לחוקק חוק שיאסור על הסדרי טיעון עם נבחרי ציבור

עסקת טיעון בין מנדלבליט לנתניהו, אם תיחתם, תהיה עסקה שערורייתית ומופקרת ● היא תסב נזק לאינטרס הציבורי הכללי, לשלטון החוק, לעקרון השוויון ולאמון הציבור בטוהר המידות של הממונים על אכיפת החוק ● אין ולא יכולה להיות עסקת טיעון עם נבחר ציבור כלשהו, שניתן יהיה לומר עליה כי היא משרתת את האינטרס הציבורי ● פרשנות

עוד 972 מילים ו-2 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה