"איזו ירידה!", אמרה לי לפני שנים עיתונאית מתחילה, בת עשרים ומשהו, בהקשר לקולגה ותיק שהיה בעבר מבכירי העורכים בעיתון. בשנים האחרונות לפני פרישתו לגמלאות הוא המיר את העריכה בכתיבת מדור שבועי, חכם וגם משעשע ובעל איכויות ספרותיות. "לא, זאת בכלל לא ירידה" הגבתי, והבחורה הופתעה מתגובתי. ספק אם יכולה הייתה לרדת לסוף דעתי.
"איזו ירידה!", אמרה לי לפני שנים עיתונאית מתחילה, בת עשרים ומשהו, בקשר לקולגה ותיק שהיה בעבר מבכירי העורכים בעיתון. בשנים האחרונות לפני פרישתו לגמלאות הוא המיר את העריכה בכתיבת מדור שבועי
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
עולמם של מזדקנים סמוי בדרך-כלל מעיניים צעירות. הצלחה נמדדת בעיניהם, מן הסתם, בתארים, בעמדות כוח ובמיקום גבוה בהיררכיה. אותה צעירה עדיין לא חוותה תחושות של שחיקה ומיצוי. היא וודאי לא מכירה את התחושה המדכדכת שאתה ממחזר את עצמך, שחדלת מזמן להתחדש ואתה עושה שוב ושוב עוד מאותו דבר.
המשפטנית המנוחה פרופסור רות בן-ישראל הורישה לנו דוגמה מופתית ואמיצה של התמודדות עם אותה תחושה. היא הייתה, בין השאר, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב וגם כלת פרס ישראל לחקר המשפט.
לפני כשנה הלכה לעולמה כמעט בת 89. עם פרישתה לגמלאות בשנת 2000 הייתה לפרופסור אמריטוס בפקולטה. בשנת 2005, בגיל 74, פרשה לחלוטין מכל עיסוק במשפטים ופנתה לציור ממוחשב של סיפורי המקרא. בשנים הבאות פרסמה ספרים, הציגה בתערוכות. בפרק האחרון בחייה עסקה גם בריקוד (במסגרת להקת קשישות), במוזיקה ובכתיבת שירה.
וכך היא הסבירה את ההסבה המקצועית הקיצונית:
"הרגשתי צורך עז להתחדש, להתרענן, ולהגשים את עצמי בדרך חדשה ושונה".
"חשבתי כי קיימת הסתברות לכך שעוד יעמדו לרשותי עשר עד עשרים שנות פעילות. חשתי שאינני מסוגלת להמשיך ולעסוק עוד …עשרים שנה במה שעסקתי עד כה. הרגשתי צורך עז להתחדש, להתרענן ולהגשים את עצמי בדרך חדשה ושונה. על כן החלטתי לבצע הסבה מקצועית ולפתוח דף חדש בחיי."
– פרופ' רות בן ישראל ז"ל pic.twitter.com/drqQlG0y5b— הספרייה הלאומית (@LibraryIL) February 2, 2020
לתפנית החדה בחייה התלווה (כצפוי) קושי רגשי הכרוך, כדבריה, בוויתור על מעמדה כדמות מובילה במקצועה הקודם ובמעבר לתחתית הסולם בעיסוקה החדש. היא שקלה את היתרון שבהתחדשות – מול החיסרון שבהתחלה מחדש.
"הכף נטתה בבירור אל עבר היתרון, כתבה. הסיכוי להתרעננות ולהנאה שבלימוד ובהתבטאות בתחום חדש, גברו על החשש מאובדן היוקרה המעמדית".
עולמם של מזדקנים סמוי בדרך-כלל מעיניים צעירות. אותה צעירה עדיין לא חוותה תחושות שחיקה ומיצוי. היא וודאי לא מכירה את התחושה המדכדכת שאתה ממחזר את עצמך
בודדים עושים בזקנתם תפנית כה חדה, הסבה מקצועית של 180 מעלות. אבל לא מעטים מצליחים להתחדש בתחום עיסוקם הישן וליצור ניואנסים חדשים גם בגיל השלישי, וכבר נאמר שוב ושוב שיצירה היא מעיין נעורים.
העיתונאית-סופרת-מתרגמת רות בונדי המחוננת היטיבה להגדיר את טעמה וכוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים ברשימה שחיברה בהיותה בת 85 (הרשימה פורסמה לאחר מותה בגיל 94, כבר ציטטתי אותה לאחרונה, בהקשר אחר).
"שיגרה היא סתם פיהוק עד שמגיעים לזיקנה… השיגרה היא משענת, בטחון, ידידה בשעת צרה… לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד משיבושים. הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי. לא לכתוב תמיד אותו דבר במילים אחרות. עלי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין".
גם רות בונדי נרתעה ונזהרה מ"עוד מאותו דבר".
שנתיים חלפו היום, ואת עוד לגמרי אתי ואיתנו. נשארת ותישארי. מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה. רק נותר הגעגוע,…
Posted by Tal Bashan on Wednesday, November 13, 2019
האם רוב היוצרים בכל תחומי היצירה – המדעית, הפילוסופית, הספרותית והאמנותית – דועכים בזקנתם? לא כאן המקום לדון בהרחבה בשאלה המורכבת. לפי דעה נפוצה, שיא היצירתיות צפוי בגיל 35-40. והיו מי שדימו יצירה מאוחרת לאוויר מעופש, משומש.
האם רוב היוצרים בכל תחומי היצירה – המדעית, הפילוסופית, הספרותית והאמנותית – דועכים בזקנתם? לפי דעה נפוצה, שיא היצירתיות צפוי בגיל 35-40. והיו מי שדימו יצירה מאוחרת לאוויר מעופש, משומש
לעומת זאת, מחקרים רבים הצביעו על מאפיינים ייחודיים של יצירה לעת זקנה. הבולטים שבהם: הצטמצמות המרחב החיצוני והתבוננות מעמיקה פנימה, חתירה לפשטות וחסכון בקישוטים אמנותיים, הבעה אינטנסיבית, אדישות יחסית למוסכמות האסתטיות של התקופה.
על כך כותבים ד"ר מירי ורון והפרופסור אמיר כהן-שלו בספרם (המומלץ!) "על שפע היש הנמלט – שירה בזקנה, זקנה בשירה".
ויש מי שמצליחים להתחדש אבל נתקלים במחסום של גילנות (אייג'יזם בלעז), באותה דעה קדומה המתייגת אדם בהתאם לסטריאוטיפ של גילו. כך, למשל, התקשורת כמעט לא מתייחסת לתערוכות של אמנים שהוכרו מזמן כמובילים. מבקרי אמנות מניחים, כנראה: כבר ראינו והכרנו אותם. דיינו. כבר לא מצפים למצוא באמנותם ניואנסים ועומקים חדשים.
הכרתי מקרוב את מכת הגילנות בתחום התקשורת. שחיקה, התיישנות ואיבוד רלוונטיות אכן אורבים לכל מי שעוסק בתחום התזזיתי. תוחלת החיים המקצועית של טאלנטים בטלוויזיה (ולעתים גם ברדיו) אינה עולה, במקרים רבים, על 15 שנים.
רבים מושכים ושורדים עד לפנסיה גם לאחר שכבר נשחקו, התיישנו ונהיו פתטיים. אבל יש גם מי שנדחקו ונעלמו בעודם במיטבם. לעתים קרובות זה קורה בגלל גישה סטריאוטיפית למבוגרים ותיוגם הסטריאוטיפי כארכאיים שזמנם עבר.
רבים מושכים ושורדים עד לפנסיה גם לאחר שכבר נשחקו, התיישנו ונהיו פתטיים. אבל יש גם מי שנדחקו ונעלמו בעודם במיטבם. לעתים קרובות בגלל גישה סטריאוטיפית למבוגרים ותיוגם כארכאיים שזמנם עבר
התופעה נפוצה למדי בעיתונות הדפוס. הנה, למשל, מעשה בכתבת, קולגה שלי לשעבר. היא ניחנה בכתיבה רעננה, קלילה וצבעונית כקצפת, אך חפה מוולגריות שנתפסה אז כסממן של "כתיבה צעירה". לעניות דעתי, קלילותה התאימה מאוד ל"ידיעות אחרונות". אבל בכירים העדיפו להטיל משימות על כתבים צעירים ממנה. "למה אתה דוחק אותי?" היא שאלה ישירות את רכז הכתבים. "עייפות החומר" הוא ענה חד וחלק.
האיש זכור לי כמי שהיה שקוע מאוד בגילוי כישרונות צעירים. אולי היה בזה גם עניין של אגו. הוא קיווה, מן הסתם, שהתגליות הצעירות ייזכרו לו ויירשמו על שמו. ספק אם טרח בכלל להכיר את כתיבתה הייחודית של אותה כתבת מקופחת. הלוא היא כבר התקרבה, אבוי! לגיל חמישים.
* * *
אני מנסה להיאחז באופטימיות ובדוגמאות מעודדות. אולי לגרש את הפחדים הנלווים להחלפת קידומת. אבל אי אפשר להתכחש כליל לאימת הזיקנה. במשך קרוב לשמונה שנים הייתי מתנדבת בעמותת "עמך" (המציעה סיוע חברתי ורגשי לניצולי שואה). זאת הייתה חוויה מאתגרת, מאלפת אבל גם מעציבה.
ומה הייתה האמירה הכי מדכאת (לטעמי) ששמעתי במהלך ההתנדבות? "זקנים, על מה יש להם לדבר?" אמרה לי בת 84. היא התאלמנה בגיל 80 אחרי 60 שנות נישואים, ומאז סבלה מכל רגע של לבד. בעידודו של בנה היחיד התחילה לבקר במתנ"ס, אבל ברחה משם במהירות. "כי מדברים שם רק על מחלות" אמרה. ואני חשבתי, מבועתת: "מה טעם בהמשך החיים כאשר אזלו כל הנושאים לשיחה ונשאר רק העיסוק במחלות?". הלוא כל פסיכולוג מתחיל יודע לומר שבגיל השלישי סם החיים הוא סקרנות. ההתעניינות במה שמעבר לצרותיך הפרטיות.
אני נזכרת במה שאמרה לי בראיון עיתונאי הפסיכולוגית והסופרת ניצה אייל ז"ל, שהרבתה לעבוד עם זקנים ולחקור את ההזדקנות והזקנה. לפני כשנתיים היא הלכה לעולמה. ההתפתחות הקוגנטיבית, כדבריה, אינה אמורה להיעצר עם הגיל. אבל יש במקומותינו תופעה מצערת מאוד. אנשים רבים מקדימים לעזוב את הראש שלהם, לעתים עוזבים אותו עשרות שנים לפני שהם עוזבים את גופם.
הסופרת והפסיכולוגית ניצה אייל ז"ל אמרה לי בראיון, שההתפתחות הקוגנטיבית אינה אמורה להיעצר עם הגיל. אך יש אנשים המקדימים לעזוב את ראשם, לעתים עשרות שנים לפני שהם עוזבים את גופם
הכרתי גם עמך חסרי השכלה ששימרו חיוניות גם בזקנתם. ובכל זאת, יש כנראה משהו באמירה התלמודית:
"תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים – חכמה נתווספה בהם, שנאמר: 'בשישים חכמה ולאורך ימים תבונה'. ועמי הארץ כל זמן שמזקינים טיפשות נתווספה בהם".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו