הסערה העולמית ברשתות החברתיות בעקבות הסרת הקטלוג של ניל יאנג מהשרתים של ספוטיפיי, הייתה כצפוי בינארית, פרועה ומוקצנת. ככה זה עכשיו.

בכל בוקר מתעוררים אנשי האור ויוצאים לעמל יומם: מלחמה באנשי החושך. ובכל בוקר מחדש, כל אחד חייב לבחור צד: הלנו אתה או לצרינו? מתנגד חיסונים הזוי, או פאשיסט צבוע? חסיד תימהוני של בומר מזדקן ולא רלוונטי שחצה את הקווים ועבר לתמוך בממסד, או מי שמשתף פעולה עם תאגיד רשע שעושק אמנים ומוכן לסכן חיי אדם לטובת שורת הרווח במאזן? העולם צבוע בשחור לבן. עזבו אתכם מגווני ביניים. העולם צבוע, נקודה. למי יש סבלנות?

העניין הזה מבלבל במיוחד בישראל, כשהוויכוח על החיסונים ועל מגבלות הקורונה הצליח לחרוג מזמן מהגבולות המוכרים של וויכוחי השמאל-ימין המקומיים, וחיבר את אנשי הניו אייג' של פרדס חנה-כרכור עם הליברטריאנים של השוק החופשי, ואת פליטי ההפגנות בבלפור עם מתנגדי "ממשלת השינוי".

ניל יאנג עצמו זיקק את הבינאריות הממארת של התקופה למשפט אחד, במכתב שבו מנהלי העסקים שלו דרשו מספוטיפיי להסיר את הפודקאסט הפופולארי בעולם, של ג'ו רוגן, משרתי תאגיד הסטרימינג: "ספוטיפיי יכולה להחזיק ביאנג או ברוגן. לא בשניהם".

ניל יאנג עצמו זיקק את הבינאריות הממארת של התקופה למשפט אחד: "ספוטיפיי יכולה להחזיק ביאנג או ברוגן. לא בשניהם"

ניל יאנג בהופעה, 2019 (צילום: Amy Harris/Invision/AP)

או או. ככה זה היום. וספוטיפיי, איך לא, בחרה ברוגן. היא כנראה לא יכלה לנהוג אחרת, אחרי ששילמה, לפי ההערכות, מאה מיליון דולר למגיש הפופולרי תמורת בלעדיות על הפודקאסט שלו.

על הדרך נוצר סלט שלם של טענות וטענות שכנגד, שערבבו עניינים שונים שלא בהכרח קשורים זה לזה – כמו תרבות הביטול, חופש הביטוי והחופש "רק לשאול שאלות", אחריות תאגידית, רלוונטיות תרבותית ואפילו הזדקנות מול נעורים.

על הדרך נוצר סלט שלם של טענות, שערבבו עניינים שונים שלא בהכרח קשורים זה לזה – כמו תרבות הביטול, חופש הביטוי והחופש "רק לשאול שאלות", אחריות תאגידית, רלוונטיות תרבותית ואפילו הזדקנות מול נעורים

ננסה לעשות קצת סדר בטירלול המרתק הזה.

הזקנים שולטים!

טועים מי שחושבים שמדובר רק במלחמת דורות של אנשי האתמול, ניצולי דור וודסטוק כמו יאנג וג'וני מיטשל שהצטרפה אליו, נגד אנשי ההווה והעתיד.

גישה שתומצתה בציוץ בטוויטר שהפך ויראלי: "כל מי שגילו מתחת ל-30: מי זה ניל יאנג? כל מי שגילו בין 31 ל-60: לא ידעתי שניל יאנג עדיין חי. כל בני 61 ומעלה: מה זה ספוטיפיי?". בסיפור הזה נשזרים המון עניינים כבדי משמעות, שקל להחמיץ אותם אם שועטים אל אחד הקטבים של הבחירה הבינארית.

Everyone under 30: who's Neil Young

Everyone age 31-60: didn't realize Neil Young was still alive.

Everyone 61+: What's Spotify https://t.co/xfgFOSrYKj

— Allen S. Nelson IV (@cuatronelson) January 25, 2022

בין אם אתם מעריצים את ניל יאנג כמוני (פעם טסתי ללונדון במיוחד כדי לראות אותו בהופעה אדירה בהייד פארק), בין אם ניל יאנג משעמם אתכם עד מוות, בין אם אתם לא בטוחים שתצליחו להבדיל בינו לבין בוב דילן, ובין אם נולדתם לא מזמן ושמעתם את שמו בפעם הראשונה רק השבוע – אולי תופתעו לשמוע שיאנג ובני דורו רלוונטיים מאוד לעולם החדש והזריז של ספוטיפיי. הרבה יותר רלוונטיים ממה שנדמה.

כן, עולם המוזיקה הפופולרית עבר מזמן לפופ ולהיפ הופ ומעדיף ביטים אלקטרונים על גיטרות חלודות. אך באותו זמן, 200 השירים החדשים הפופולריים ביותר בארצות הברית אחראים היום לפחות מ-5% מהשירים המבוקשים בסטרימינג.

זה נתון מדהים. ומדהימה לא פחות המגמה: הנתח של השירים החדשים בעוגת הסטרימינג העולמית נחתך בחצי תוך שלוש שנים. אנשים, גם צעירים, חוזרים למוזיקה מהעבר.

"מעולם בכל תולדות המוזיקה הפופולרית, לא היה מצב שבו שירים חדשים, שהגיעו למעמד של להיט, השפיעו כל כך מעט על התרבות", כתב היסטוריון המוזיקה טד גיויה כמה ימים לפני שיאנג טילטל את הספינה, במאמר מקיף על הנושא שפרסם ב"אטלנטיק" תחת הכותרת "האם מוזיקה ישנה הורגת את המוזיקה החדשה?"

"מעולם בכל תולדות המוזיקה הפופולרית, לא היה מצב שבו שירים חדשים, שהגיעו למעמד של להיט, השפיעו כל כך מעט על התרבות"

ג'וני מיטשל במרכז קנדי, 5 בדצמבר 2021 (צילום: AP Photo/Carolyn Kaster)

כולנו הרי מכירים את התופעה על עצמנו ועל חברינו. שירים שזוכים למעמד של "להיטי ענק" עוברים מתחת לרדאר בלי שבכלל נשים אליהם לב. "בכל שבוע פונים אלי מאות מו"לים, חברות תקליטים, מנהלי להקות ומקצוענים אחרים שמנסים לקדם את הדבר החדש הגדול הבא", כתב גיויה. "החיים המקצועיים שלהם תלויים בזה. כל המודל העסקי של תעשיית המוזיקה בנוי על קידום מוזיקה חדשה.

"מצפים ממני, ככותב על מוזיקה, שאעשה אותו דבר. וכך גם תחנות רדיו, מוכרים בחנויות מוזיקה, די-ג'ייז, בעלי מועדונים, עורכים, יוצרי פלייליסטים, וכל מי שיש לו נגיעה לתחום. אבל כל הראיות מעידות על כך, שמעט מאוד מאזינים בכלל שמים לב".

אפשר, כמובן, להאשים את הקורונה. אנחנו ממילא מאשימים אותה בכל מה שלא מוצא חן בעינינו. אבל המגפה – שהשביתה את המועדונים וסגרה את הפסטיבלים הגדולים – לא יכולה להיות ההסבר היחיד לכך שההשקעות הגדולות ביותר בענף המוזיקה בשנים האחרונות היו בקטלוגים של מוזיקאים בני 70-80.

כולל בקטלוג של יאנג הלא צעיר, שבדיוק לפני שנה מכר 50% מהזכויות על 1,180 שירים שכתב והלחין, לחברת "היפנוסיס" של מרק מרקוריאדיס, תמורת סכום שלא פורסם אבל הוערך בכ-150 מיליון דולר.

ובאותו זמן תחנות רדיו בכל העולם – לא רק אצלנו – מעדיפות להיטי עבר מוכרים על פני שירים חדשים, חברות התקליטים בקושי משקיעות מאמץ וכסף באיתור אמנים חדשים, ועולם המוזיקה כולו משועבד לאלגוריתמים, שמבטיחים שהשירים החדשים שנדחפים במעלה הפלייליסטים שלכם יהיו דומים, אם לא כמעט זהים, לשירים הישנים האהובים עליכם. כי ככה המערכת מעוצבת.

תחנות רדיו בכל העולם – לא רק אצלנו – מעדיפות להיטי עבר מוכרים על פני שירים חדשים, חברות התקליטים בקושי משקיעות מאמץ וכסף באיתור אמנים חדשים, ועולם המוזיקה כולו משועבד לאלגוריתמים

ספוטיפיי. אילוסטרציה (צילום: AP Photo/Richard Drew)

זה הרגע לטעון – בעיקר אם כבר חציתם את גיל 40, בטח אם אתם מעל 50 – שהסיבה שכל זה קורה היא שהמוזיקה היום מחורבנת, טובלת באוטו-טיון, לא מקורית, לא מחדשת ורחוקה מהשירים הנפלאים של ימי נעוריכם המתרחקים.

זו טענה מוכרת ופופולרית, שמצד אחד עומדת בסתירה מסוימת להתנשאות הגילנית ההיפסטרית על ניל יאנג הבומר, ומצד שני מתעלמת משפע מוזיקה משובחת שיוצאת בעולם מדי שבוע, ורובו בקושי זוכה להכרה, כי למעט מאוד אנשים עדיין איכפת – ממש איכפת – ממוזיקה חדשה.

וכך – מוזר ככל שזה יישמע – הגענו למצב שבו ההחלטה של ניל יאנג וג'וני מיטשל הוותיקים והמבוססים להסיר את שיריהם במחאה מהשרתים של ספוטיפיי, עלולה לפגוע בתאגיד הסטרימינג הבינלאומי אפילו יותר מחרם מצידן של צעירות עכשוויות כמו בילי אייליש ואוליביה רודריגו.

הגענו למצב שבו ההחלטה של יאנג ומיטשל הוותיקים להסיר את שיריהם מהשרתים של ספוטיפיי, עלולה לפגוע בתאגיד הסטרימינג אפילו יותר מחרם מצידן של צעירות עכשוויות כמו בילי אייליש ואוליביה רודריגו

ולראייה, ספוטיפיי, כך דווח בסוף השבוע, איבדה 2 מיליארד דולר משוויה בעקבות הודעתו של יאנג, והתמיכה שהוא זכה לה ברשת. במהלך ינואר כולו החברה איבדה כמעט רבע משוויה. חתיכת נפילה.

באנר של ספוטיפיי על בניין הבורסה בניו יורק, אפריל 2018 (צילום: AP Photo/Richard Drew)

הארי ומייגן מצטרפים

נחזור לפרקים קודמים של הסאגה המתגלגלת הזו, ונזרוק לקדירה עוד כמה פרטים רלוונטיים.

ניל יאנג ידוע כתומך עקבי בחיסונים ובממסד הרפואי, הרבה לפני פרוץ משבר הקורונה, והוויכוחים שהמגיפה והחיסונים עוררו בעולם. כשיאנג היה בן חמש, בתחילת שנות החמישים בקנדה, הוא אובחן כחולה פוליו ואושפז בבית חולים לילדים בטורונטו. הוא היה אחד הראשונים שזכו לטיפול נגד שיתוק הילדים, וכך ניצלו חייו, והוא נשאר עם צליעה קלה בלבד.

It's worth noting that @NeilYoung had #polio at age 5.
His father, @globeandmail columnist Scott Young, told the story in his book "Neil and Me." The Canadian musician and has always been a fierce advocate for #vaccination.https://t.co/xcYeLHyuVu https://t.co/lR3U4dKJbL pic.twitter.com/WVmTH8Elrt

— André Picard (@picardonhealth) January 25, 2022

לא מזמן יאנג כתב על כך באתר שלו: "חוסנתי נגד פוליו בבית הספר שלי בקנדה. אין שום דבר חדש ביחס לחיסונים. הם כאן כבר הרבה זמן. ממש כמוני! ביטחו במדע".

לא מזמן יאנג כתב על כך באתר שלו: "חוסנתי נגד פוליו בבית הספר שלי בקנדה. אין שום דבר חדש ביחס לחיסונים. הם כאן כבר הרבה זמן. ממש כמוני! ביטחו במדע"

אגב, ממש כמו ניל יאנג, גם ג'וני מיטשל, שהצטרפה אליו למאבק בספוטיפיי, היא קנדית. גם היא חלתה בפוליו ב-1951 והחלימה.

הצד של ספוטיפיי בסיפור כולל הרבה מאוד כסף והרבה מאוד תקוות עסקיות. ספוטיפיי השכיבה 100 מיליון דולר בחשבון הבנק של ג'ו רוגן כהחלטה אסטרטגית. ההיגיון מאחוריה הוא כזה: לפלטפורמות המוזיקה השונות – אפל, טידאל, אמזון, ספוטיפיי, יוטיוב – אין בלעדיות על מוזיקה. יכול להיות שנגיע גם לשם בעתיד, קשה לנבא איך תיראה האבולוציה של הענף.

אבל מאז שהוסדרו כל המחלוקות הכספיות סביב זכויות היוצרים בעידן הסטרימינג, לאף פלטפורמה אין בלעדיות על מוזיקאים. איך בכל זאת יוצרים בידול, כדי לנצח בתחרות האכזרית על תשומת הלב?

העמוד הראשי של אפל מיוזיק ב-29 בינואר 2022

בספוטיפיי הימרו על פודקאסטים. מישל אובמה, קונאן אובראיין, אסתר פרל, ואפילו דיל של 25 מיליון דולר עם הארי ומייגן מרקל, שהבטיחו להביא למיקרופון סלבריטאי צמרת מהליגה של אלטון ג'ון, דיפק צ'ופרה וג'יימס קורדן לשיחות ש"יבדרו וישפרו את מצב הרוח של המאזינים מסביב לעולם".

ולג'ו רוגן היה את הפודקאסט הכי מצליח בסביבה. עם 200 מיליון מאזינים בחודש. רובם צעירים. קצת יותר מהשישה מיליון שמאזינים לניל יאנג בחודש, שרובם מבוגרים. אז ספוטיפיי שילמו לרוגן מקדמה של מאה מיליון דולר תמורת הזכות הבלעדית לארח את הפודקאסט שלו, וקיוו לטוב.

לג'ו רוגן היה את הפודקאסט הכי מצליח בסביבה. עם 200 מיליון מאזינים בחודש. רובם צעירים. קצת יותר מהשישה מיליון שמאזינים לניל יאנג בחודש, שרובם מבוגרים

הם לא התערבו בתוכן, הם לא פיקחו על התוכן, הם לא הפיקו את התוכן. כדרכן של ענקיות הטכנולוגיה בעשורים האחרונים, הם המשיכו להתייחס לעצמם כאל פלטפורמה ולא כאל מוציאים לאור. זו טענה שצריכה להיבחן מחדש לאור חוזי הבלעדיות החדשים.

זה איכשהו עבד, עד שניל יאנג התעורר. בספוטיפיי נתנו לרוגן יד חופשית לחלוטין. רוגן – מן הסתם כדי להצדיק את המקדמה העצומה שקיבל – משך את התוכנית שלו לקצה, ובין היתר קידם בה את התרופה השנויה במחלוקת איברמיקטין ואירח שוב ושוב את הדוקטור השנוי במחלוקת רוברט מאלון, שנוהג להציג עצמו כמי שפיתח את טכנולוגיית ה-mRNA שעליה מבוססים החיסונים של פייזר ומודרנה נגד קורונה.

ד"ר רוברט מאלון בביתו בוירג'יניה, יולי 2020 (צילום: AP Photo/Steve Helber)

מאלון הוא אחד הסדינים האדומים שמטריפים את הממסד הרפואי בשנתיים האחרונות. הוא רופא וחוקר מחלות זיהומיות, עם פרסומים ופטנטים ואלפי ציטוטים בכתבי עת מדעיים מסוף שנות השמונים. והוא אכן היה אחד החלוצים בחקר חיסוני mRNA.

בשנים האחרונות הוא טען שהוא ה-ממציא של הטכנולוגיה, והתרעם על כך שלא קיבל על פועלו את ההכרה שהגיעה לו. עם פרוץ הקורונה מאלון הפך לכוכב נערץ על מתנגדי החיסונים ומקדמי תיאוריות הקונספירציה נגד הממסד הרפואי.

ג'ו רוגן זיהה את הפוטנציאל והזמין אותו להיות אורח קבוע בפודקאסט שלו. זו אחת הבעיות כשמקבלים מאה מיליון דולר מקדמה – חייבים לייצר טראפיק. כל הזמן. והדרך הבטוחה ביותר לייצר טראפיק היא פרובוקציות, טענות קיצוניות, ויכוחים סוערים, מחלוקת. במקרה של הקורונה, אלה כמעט תמיד טענות מסוג "אני בסך הכל שואל שאלות" שמופנות למרואיינים מסוג "אני רק רעב לתשומת לב".

זו אחת הבעיות כשמקבלים מאה מיליון דולר מקדמה – חייבים לייצר טראפיק. כל הזמן. והדרך הבטוחה ביותר לייצר טראפיק היא פרובוקציות, ויכוחים סוערים, מחלוקת

זה לא שאין מקום לביקורת על הממסד הרפואי (יש בלי סוף), זה לא שאין מקום לביקורת על ההחלטות הפוליטיות בימי הקורונה (לא חסר), זה לא שכולם יודעים בכל רגע נתון מה נכון לעשות (זה בלתי אפשרי) – זה רק עניין של טון. ושל מסגור. ושל איזונים. ושל אחריות ציבורית ותאגידית. ושל השאלה האם אתה קם בבוקר ושואל את עצמך מה הדבר האחראי ביותר לפרסם בנסיבות מורכבות כאלה, או שאתה קם בבוקר ושואל את עצמך מה ימשוך הכי הרבה קוראים, צופים או מאזינים. אלה שאלות שונות לחלוטין.

ג'ו רוגן ב-2017 (צילום: AP Photo/Gregory Payan)

וכש-270 רופאים, מדענים ופרופסורים לרפואה פרסמו מכתב פומבי שקרא לספוטיפיי לגלות אחריות ציבורית ו"לגבש מדיניות ברורה ביחס למידע שגוי המתפרסם בפלטפורמה" לניל יאנג פשוט נמאס. ואחריו נמאס גם לג'וני מיטשל.

וכש-270 רופאים, מדענים ופרופסורים לרפואה פרסמו מכתב פומבי שקרא לספוטיפיי לגלות אחריות ציבורית ו"לגבש מדיניות ברורה ביחס למידע שגוי המתפרסם בפלטפורמה" לניל יאנג פשוט נמאס

ביום ראשון הצטרפו אליהם גם הארי ומייגן. בהודעה שפרסמה חברת ההפקות שלהם – ארצ'וול – נמסר שהארי ומייגן פנו לספוטיפיי כבר באפריל 2021 והביעו "דאגה" לנוכח "ההשלכות החד-משמעיות של מידע לא מהימן בנוגע לקוביד-19 בפלטפורמה של החברה".

ההודעה מטעם הדוכס והדוכסית מסאסקס אמנם לא הזכירה את ג'ו רוגן בשמו, אבל באפריל 2021 הפודקאסט של רוגן עורר גל ראשון של ביקורת (ומצד שני: גלים של אהדה) אחרי שטען – בניגוד להמלצות הברורות של הממסד הרפואי בעולם – כי אנשים צעירים ובריאים לא צריכים להתחסן נגד קורונה.

ספוטיפיי, בניסיון למזער נזקים ובתקווה שהסופה הנוכחית תעבור בלי להותיר נזקים חמורים לחברה, דיווחה לשותפיה העסקיים, כי מאז פרוץ משבר הקורונה, החברה כבר הסירה מהשרתים שלה 20 אלף פרקים שונים של פודקאסטים שהפרו את מדיניות ה"מידע אחראי בנושאי קורונה". רק שאף אחד מהם לא קיבל קודם מקדמה של מאה מיליון דולר ותשומת לב עולמית.

הארי ומייגן, ינואר 2020 (צילום: AP Photo/Frank Augstein)

מכאן והלאה כל אחד מוזמן לבחור צד. הטענות על "תרבות הביטול" או "תרבות החרם" בהקשר הזה מופרכות מיסודן. ניל יאנג לא חייב להסכים ששיריו יוצגו בפלטפורמה שמפיצה תכנים שלדעתו מסכנים את המין האנושי. מבחינתו, הוא ממשיך להילחם את מלחמות הצדק שניהל כל חייו, ושגם בזכותן הוא אהוב כל כך. אלה רק האויבים שמתחלפים.

בשנות השישים של המאה העשרים זו הייתה הממשלה. בשנות העשרים של המאה ה-21 אלה תאגידי הטק הגדולים. וכן, ברור שכשאתה מוכר חצי מהקטלוג שלך ב-150 מיליון דולר, יש לך חופש לבחור את המלחמות שלך. מה עוד חדש?

הטענה שיאנג צבוע, כי הוא לא הסיר את השירים והתכנים שלו מיוטיוב ומפייסבוק – פלטפורמות שמפיצות פייק ניוז בהיקפים הרבה יותר גדולים מספוטיפיי – לא מביאה בחשבון את הסכם הבלעדיות, שהוא פקטור שאי אפשר להתעלם ממנו בסיפור הזה.

הטענה שיאנג צבוע, כי הוא לא הסיר את השירים והתכנים שלו מיוטיוב ומפייסבוק, לא מביאה בחשבון את הסכם הבלעדיות, שהוא פקטור שאי אפשר להתעלם ממנו בסיפור הזה

לדניאל אק, מייסד ומנכ"ל ספוטפיי, לא נותרה ברירה. הוא הבין שהבית בוער ושהוא מוכרח לשלוף מטף, ובמהירות. הוא אמנם לא רוצה לאבד את רוגן ואת מיליוני המאזינים שלו, אבל הוא בוודאי לא רוצה לאבד את המוזיקאים. ואם מוזיקאים מובילים נוספים יצטרפו לניל יאנג – זה כבר יכול להיגמר בקטסטרופה. ספוטיפיי אמנם מנסה למתג את עצמה כחברת סטרימינג שמתמחה באודיו, אבל ברור שבלי אוהבי המוזיקה היא גמורה.

מנכ"ל ספוטיפיי דניאל אק (צילום: REUTERS/Shannon Stapleton via Alamy)

"אנחנו יודעים שיש לנו תפקיד חיוני לתמוך בחופש היצירה ושעלינו לאזן את זה עם שמירה על הביטחון של מאזינינו", אק כתב ביום אתמול (ראשון) בערב בהודעה פומבית. "במסגרת התפקיד הזה, חשוב לי שלא נהפוך לצנזור על תוכן, ומצד שני נוודא שיישמרו כללים ושמי שמפר אותם, ישלם על כך מחיר".

"אנחנו יודעים שיש לנו תפקיד חיוני לתמוך בחופש היצירה ושעלינו לאזן את זה עם שמירה על הביטחון של מאזינינו. חשוב לי שלא נהפוך לצנזור על תוכן, ומצד שני נוודא שיישמרו כללים ושמי שמפר אותם, ישלם על כך מחיר"

אק לא הזכיר את רוגן ובטח שלא את יאנג, והבטיח שספוטפיי תוסיף "אזהרות תוכן" לכל פודקאסט שעוסק בקורונה, וכמו פייסבוק, תפנה את המאזינים ל"מרכז מידע בנושא הקורונה" ובו עובדות מאושרות ומידע מאומת על המגפה. מה שנקרא בעברית יפה, ללכת בין הטיפות ולהשתדל לא להירטב.

נניח שרוגן יארח בתוכניתו רופא שיסביר ששלושה כדורי אקמול ביום הם חיסון מעולה נגד קורונה, ואז יארח שלושה אנשים שיספרו שהם לקחו שלושה כדורי אקמול ביום ובאמת לא חלו בקורונה. האם זה תוכן לגיטימי? יש כנראה לא מעט אנשים היום שחושבים שכן (למה, מי אתה שתגיד שלא? זה רופא אמר, נכון? אתה רופא? מה זה הסתימת פיות הזאת? היום תסתום את הפה לאקמוליסטים, מחר יסתמו לך את הפה כשתבטא את דעתך הפוליטית).

ואולי יש פה עוד עניין קטן. ביום שישי פירסם יאנג את הדברים הבאים, שמזכירים שלפני כמה שנים הוא עצמו פיתח נגן מוזיקה בשם Pono שקודם בשעתו על ידי מיטב חבריו מתעשיית המוזיקה, אבל לא הצליח להתרומם. ככה שיכול להיות שבקצה של המאבק העקרוני והחשוב הזה, יש גם סלידה של מוזיקאי אנין שפשוט לא סובל סאונד מחורבן. עניין שכל מוזיקאי יזדהה איתו מייד.

ניל יאנג (צילום: Victoria Will/Invision/AP)

"כשעזבתי את ספוטיפיי הרגשתי טוב יותר", כתב יאנג. "אמזון, אפל מיוזיק וקוובאז מעבירים כמעט 100% מהמוזיקה היום וזה נשמע טוב בהרבה מהסאונד המחורבן והמעוקר בספוטיפיי. אם אתם תומכים בספוטיפיי, אתם הורסים את האמנות. מעדיפים עסקים על אמנות. ספוטיפיי מנגנת את המוזיקה ב-5% מהאיכות שלה, ומחייבת אתכם לשלם כאילו זה הדבר האמיתי".

"אם אתם תומכים בספוטיפיי, אתם מעדיפים עסקים על אמנות. ספוטיפיי מנגנת את המוזיקה ב-5% מהאיכות שלה, ומחייבת אתכם לשלם כאילו זה הדבר האמיתי"

אחרי שהפציר בקוראיו שוב ושוב לנטוש את ספוטיפיי ולעבור לאחת המתחרות, יאנג ענה בקצרה למבקרים הרבים שטענו בימים האחרונים שהאיש ששר פעם "קיפ און רוקינג אין דה פרי וורלד" משתמש עכשיו בכוחו כדי לצמצם את החופש בעולם:

"אני תומך בחופש הביטוי. מעולם לא תמכתי בצנזורה. לחברות פרטיות יש זכות לבחור ממה הן מפיקות רווחים, בדיוק כשם שלי יש זכות להחליט שאני לא רוצה שהמוזיקה שלי תתמוך בפלטפורמה שמפיצה מידע מזיק.

"אני גאה ושמח לעמוד בסולידריות עם עובדי מערכת הבריאות שמסכנים את חייהם מדי יום כדי לעזור לאחרים. וכבונוס בלתי צפוי: אני נשמע טוב יותר בכל מקום אחר".