החלטת הממשלה בתחילת השבוע לאשר את חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) והעברתו המהירה בקריאה ראשונה יחד עם מקבץ הצעות חוק פרטיות דומות תוך מתן חופש הצבעה בנושא הנתון למחלוקת פנימית קשה בשורותיה, מעוררים פעמוני אזהרה לא רק בתוך ישראל אבל גם מחוצה לה.

אפילו בתקופה שסערות פוליטיות רודפות אחת את השנייה בקצב מסחרר ויסודות המשטר מתערערים, צעד זה בולט בהשפעתו השלילית על מהות המדינה ומוסדותיה (שלא לדבר על לכידותה ואריכות ימיה של הממשלה הנוכחית). ליבת העניין קשורה במידת מחויבותה של ישראל לערכים אנושיים בסיסיים ביותר.

המשך הליך החקיקה – בפרט לאחר המהומה האדירה סביב פרסום הדוח החדש של אמנסטי אינטרנשיונל ("האפרטהייד של ישראל נגד הפלסטינים") – רק מחזק את הטענות לאפליה שיטתית מצד ישראל כלפי פלסטינים, בין אם בתוך המדינה או מעבר לקו הירוק.

המשך הליך החקיקה – בפרט לאחר המהומה האדירה סביב פרסום הדוח החדש של אמנסטי אינטרנשיונל – רק מחזק את הטענות לאפליה שיטתית מצד ישראל כלפי פלסטינים, בין אם בתוך המדינה או מעבר לקו הירוק

במקום להימנע מלעורר דובים מרבצם לאחר שחידוש הוראת השעה נכשל בהצבעה בכנסת ב-6 ביולי 2021 – משום שהאופוזיציה הטרייה, שבעצמה דאגה לכך מדי שנה מאז 2003, הפילה אותו ממניעים פוליטיים – הממשלה החליטה לא רק לרענן את החקיקה ללא שינויים (בניגוד להסכמות עם מרצ ורע"מ) אלא גם להעמיד להצבעה את הצעות החוק המחמירות יותר של חברי הכנסת שמחה רוטמן, צבי האוזר ואבי דיכטר. אף אחת מהחלופות הללו אינה עומדת אפילו בסטנדרטים המינימליים ביותר של חקיקה בנושאי זכויות אדם בדמוקרטיות מתפקדות.

מליאת הכנסת בעת ההצבעה על חוק האזרחות, 7 בפברואר 2022 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

"חוק האזרחות", כפי שהוא מכונה, המונע מפלסטינים מהגדה המערבית ומעזה להתאחד עם בני או בנות הזוג הישראלים שלהם ולקבל אזרחות, תושבות קבועה או ארעית (ואפילו אישור שהייה זמני בישראל), מקורותיו ביולי 2003, בשיאה של האינתיפאדה השנייה. לפני כן, איחוד משפחות בישראל אחרי 1967 היה דבר שבשגרה. במהלך שנות התשעים לבדן אושרו מעל 130,000 בקשות כאלה.

אולם כישלון שיחות קמפ דיוויד בקיץ 2000 ולאחריו קריסתו של תהליך אוסלו שהביא לפריצתן של התקפות אלימות נגד אזרחים ישראלים העלו חששות ביטחוניים נרחבים – שבחלקם הקטן היו מעורבים אנשים שנהנו מאיחוד משפחות בעבר או צאצאיהם.

חוק האזרחות והכניסה לישראל המקורי, מיולי 2003, נולד כאמצעי זמני, למשך שנה אחת, בנסיבות מאד מיוחדות. המניע העיקרי לו – כך נאמר אז כעכשיו – הוא ביטחוני. באופן שיטתי, בכל פעם שהוארך תוקפו של החוק במהלך 17 שנים שחלפו מאז, הוא הוסבר כאמצעי למניעת חדירתם לישראל של אנשים שעלולים להוות סכנה לאזרחיה או לקחת חלק בפעילות אלימה כדי למנוע התנכלויות נגד משפחותיהם בשטחים הכבושים.

אולם מאחורי המניע השגור הזה עומד מניע אחר, סמוי יותר, בעל אופי דמוגרפי. האיסור על פלסטינים שאינם תושבי ישראל לחיות עם בני או בנות זוג ישראלים בתחומי הקו הירוק נועד לסכל שינוי במאזן בין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי במדינה, ואולי אף לאלץ אזרחים ישראלים לצאת את גבולות ישראל כדי לקיים חיי משפחה סדירים. כפי ששרת הפנים איילת שקד – הכוח העיקרי מאחורי הקמפיין להארכת החוק עכשיו – צייצה השבוע בטוויטר, מדובר ב"חוק חשוב לביטחון המדינה ולשמירה על זהותה היהודית".

השרים איילת שקד ויאיר לפיד, ראש הממשלה נפתלי בנט ויו"ר הקואליציה עידית סילמן בכנסת במהלך ההצבעה על חוק האזרחות, 6 ביולי 2021 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מתחילתו, אימוץ החוק עורר התנגדויות בקרב שוחרי הדמוקרטיה בישראל, אצל פעילי זכויות אדם ובחוגים משפטיים. הביקורת הראשונה, והעקבית ביותר, היא שחוק זה – בכל דרך שקוראים אותו – הוא הפרה בוטה של זכויות אדם בסיסיות.

סעיף 16 של הכרזת זכויות האדם של האו"ם מ-1948, שישראל חתומה עליה, קובע בבירור כי "כל איש ואישה שהגיעו לפרקם רשאים לבוא בברית הנישואין ולהקים משפחה, ללא כל הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת. הם זכאים לזכויות שוות במעשה הנישואין, בתקופת הנישואין ובשעת ביטולם".

על מנת להדגיש את הנקודה, בהמשך הסעיף נאמר בפירוש כי "המשפחה היא היחידה הטבעית והבסיסית של החברה וזכאית להגנה של החברה והמדינה". הזכות להתאהב, להינשא ולגדל משפחה בביתם נשללת מאזרחיה הפלסטינים של ישראל – בשונה מבני ובנות זוג זרים אחרים של אזרחיה היהודים.

הזכות להתאהב, להינשא ולגדל משפחה בביתם נשללת מאזרחיה הפלסטינים של ישראל – בשונה מבני ובנות זוג זרים אחרים של אזרחיה היהודים

שנית, הכלי המשפטי הזה מופעל נגד קבוצה שלמה – הפלסטינים – כקולקטיב. לפיכך הוא מכפיף את זכויות האדם של פרטים לשייכותם הקבוצתית, דבר שבמשך שנים אִפשר בהתמדה את הפיכתם של מיעוטים רבים לקורבנות ובכלל זאת היהודים במשך אלפיים שנה (ובאופן טרגי במיוחד במחצית הראשונה של המאה העשרים). לכן חששות ביטחוניים, אם קיימים, חייבים לקבל מענה על בסיס פרטני ולא קבוצתי (כפי שהוסכם בקואליציה בקיץ שעבר ונשמט מנוסח החוק שהובא בפני הכנסת השבוע).

איילת שקד נואמת לקראת ההצבעה על חוק האזרחות, 6 ביולי 2021 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

שלישית, כפועל יוצא מכך, להגבלת הזכות לחיי משפחה סדירים במקרה זה יש ניחוח אתנו-לאומני חריף. היא חלה רק על אזרחיה הערבים של ישראל ולא על בני ארצם היהודים. אפליה כזאת על בסיס דת ומוצא לאומי מגלמת הטיה מבנית עמוקה. הדבר אולי נכון במיוחד במקרה זה, שכן הפלסטינים – שלא כמו אזרחי ירדן, לבנון, איראן ועיראק שהצטרפו מאוחר יותר לרשימת מסורבי איחוד המשפחות – אינם זרים בארץ.

רביעית, חידושה של הוראת השעה הזמנית מדי שנה מעלה את השאלה מתי הזמני הופך לקבוע. 18 שנה לאחר החקיקה הראשונית, למרות שינויים משמעותיים בסביבה האזורית, במצב הביטחוני (שנשען רבות על שיתוף הפעולה המתמשך בין ישראל לרשות הפלסטינית) ובמעמדה של ישראל בשטח, רבות מהסיבות שכביכול הובילו לחקיקה הראשונית כבר אינן תקפות.

18 שנה לאחר החקיקה הראשונית, למרות שינויים משמעותיים בסביבה האזורית, במצב הביטחוני ובמעמדה של ישראל בשטח, רבות מהסיבות שכביכול הובילו לחקיקה הראשונית כבר אינן תקפות

דבר זה מותיר את הגורם הדמוגרפי, עם הגוון הגזעני המפורש שלו, כמניע המכריע. לבטח 12,700 הפלסטינים שרשאים לחיות היום בישראל כתושבים ארעיים או כשוהים זמניים עם בני או בנות הזוג שלהם (ללא זכויות רפואיות וסוציאליות בסיסיות) אינם מהווים "איום דמוגרפי" על הרוב היהודי של המדינה.

כל הטיעונים הללו ואחרים הובאו במהלך השנים בפני בג"ץ. ב-2006 ניתן פסק דין ראשון שקבע כי הוראת השעה איננה חוקתית משום שהיא עומדת בסתירה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ובפרט לעקרון השוויון המונח בבסיסו. כתוצאה מכך, צומצם היקף החוק כך שיחול רק על קבוצות גיל מסוימות.

הרכב של 11 שופטים בבית המשפט העליון, בהובלת הנשיאה דורית ביניש, דן בעתירות נגד חוק האזרחות, מרץ 2010 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

עתירות שהוגשו בהמשך הובילו בינואר 2012 להפיכת הפסיקה על ידי הרכב מורחב של 11 שופטים, שקבע כי הפרת זכויותיהם של אזרחי ישראל הפלסטינים היא מידתית בהתחשב בחששות הביטחוניים המתמשכים. כפי שניסח זאת בזמנו השופט אשר גרוניס (שכיהן מאוחר יותר כנשיא בית המשפט העליון): "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית".

מאז, אף על פי שבית המשפט אמנם ניסה לצמצם אף יותר את היקף הוראת השעה, הוא דחה בעקביות עתירות לביטולה.

ההצבעה הראשונה על הצעות החוק השבוע זכתה לרוב גורף ממפלגות המרכז-ימין. רק הרשימה המשותפת שבאופוזיציה, יחד עם מרצ ורע"ם בקואליציה, הצביעו נגד. בכך, הוראת שעה רעה ואכזרית, שניתן היה בקלות לזנוח אותה לעד, קמה שוב לתחייה ואולי אף תעוגן בחקיקה ראשית בהמשך ההכנה לקריאה שנייה ושלישית.

בכך, הוראת שעה רעה ואכזרית, שניתן היה בקלות לזנוח אותה לעד, קמה שוב לתחייה ואולי אף תעוגן בחקיקה ראשית בהמשך ההכנה לקריאה שנייה ושלישית

ככל שמהלך זה עשוי לסייע לגורמים מסוימים בממשלה לשמור על מידה כלשהי של יכולת תמרון, הוא לא יבטיח יציבות או משילות בעתיד הקרוב. חשוב מכך, הוא יטיל כתם בל יימחה על ההיסטוריה הבעייתית בלאו הכי של זכויות האדם של ישראל.

ערביי ישראל קוראים לשיוויון זכויות, מחוץ לכנסת. מאי 2020 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

איסור גורף על איחוד משפחות של אזרחי ישראל הפלסטינים הוא מעשה של אפליה גלויה שאינו הולם שום חברה המבקשת להגן על זכויות אדם ועל חירויות פרט בסיסיות. הוא גם מנוגד לערכים יהודיים מהותיים של כבוד האדם וסובלנות לאחר. לא חשוב איזו תווית תודבק לחוק הזה – אפרטהייד, אפליה שיטתית, גזענות או רק צו השעה – הוא שגוי ביסודו ולא מוסרי בעליל.

באופן לא מפתיע, הוא עלול להביא יותר נזק מאשר תועלת הן במישור הביטחוני והן במישור האנושי. לפיכך הוא גם טיפשי. יש לקוות כי התחבולות הפוליטיות שהולידו את העברתו בקריאה ראשונה יסייעו בהפלתו בהמשך – ובקבירתו הפעם לנצח.