לפחות עד כתיבת שורות אלה, חמאס עזה לא הגיב הפעם בטילים על ישראל.

מאחורי הקלעים יש מגעים בין-ערביים על שינוי הסטטוס קוו על הר הבית, לפיו כוח בין-ערבי יקח את האחריות על המקום. אבל המשבר גם חשף את המחלוקות הבין-ערביות. עד שהערבים – והמוסלמים – לא יוכלו להסכים על סטטוס קוו חדש, ברירת המחדל היא שישראל תמשיך למלא את תפקידה כאחראית על הסדר והביטחון על הר הבית.

לפחות עד כתיבת שורות אלה, חמאס עזה לא הגיב הפעם בטילים על ישראל. מאחורי הקלעים יש מגעים בין-ערביים על שינוי הסטטוס קוו על הר הבית, לפיו כוח בין-ערבי יקח את האחריות על המקום

אבל זה מחייב אותה לעשות סדר בביתה פנימה. הסכנות להר הבית נובעות מקבוצות המקדש מצד אחד, ומן התנועה האסלאמית הצפונית מצד שני, שלכאורה הוצאה אל מחוץ לחוק, אבל ממשיכה ללחוץ על הר הבית מאום אל פחם.

כדי שישראל תמלא בהצלחה את התפקיד הזה, עליה להוציא מהמשוואה כל חישוב פנים פוליטי, הן של מפלגות הימין והן הרשימה המשותפת, לאכוף בצעדים של ממש את הוצאת הרשימה האסלאמית אל מחוץ לחוק, ולהוציא את קבוצות המקדש הקיצוניות אל מחוץ לחוק, כי הם מהוות סכנה לשלומה של המדינה.

לגבי חמאס, ראינו הבדלי גישות בין עזה לבין חמאס חוץ. יחיא סינוואר מעזה שמר על שתיקה, ואף כינס את הפלגים בעזה כדי לקבל החלטה משותפת שהייתה מתונה ולא מתלהמת.

עיקר ההחלטה הוא שעצם ביטול קורבן הפסח ע"י ישראל, פירושו שחמאס כבר ניצחה. כלומר: ביטול קורבן הפסח ביטל את הצורך בסבב מלחמה נוסף בין עזה לישראל. כמובן שישראל לא ביטלה כלום, אלא מנעה את הטקס חסר הטעם הזה של קבוצה הזויה.

הסכנות להר הבית נובעות מקבוצות המקדש מצד אחד, ומצד שני מן התנועה האסלאמית הצפונית, שלכאורה הוצאה אל מחוץ לחוק, אך ממשיכה ללחוץ על הר הבית מאום אל פחם

מול האיפוק של עזה, ראינו הודעות מתלהמות של חמאס חוץ בכלי התקשורת של חיזבאללה: טלוויזיה מיאדין והיומון אל-אח'באר. הנייה ומשעל הופיעו שם באיומי דם ואש ותימרות עשן.

הקושי להבחין בין עזה לחמאס חוץ נובע מכך לחמאס חוץ יש מאחזים בתוך עזה ואמירות מתלהמות מתוך עזה. מקור אלה באירגונים שבסיסם בביירות, או באישים מדרגות נמוכות המתראיינים למיאדין.

בשורש ההבדל בין עזה לחמאס חוץ יש הסכמה בהנהגת חמאס לגבי זה שחמאס חוץ לא יתערב בענייני עזה. מבחינת עזה, הנהגת החוץ יכולה להיאבק על מקומה בגדה בירושת אבו מאזן, בתנאי שהפעילות בגדה לא תגרור את ישראל לפעול בעזה ולהרוס את עזה, בארועים כמו כמו שומר חומות, ובעיקר סביב צוק איתן, שפרץ אחרי רצח בחורי הישיבה בגוש עציון ב-2014.

את הרצח ההוא יזם סאלח עארורי מטורקיה, בתקווה לנהל מו"מ לשחרור הבחורים, מה שהיה מעמיד אותו בחוד החנית של ההנהגה של חמאס בגדה. אבל הבחורים חוסלו, ישראל הכתה מכה קשה בעזה, והדבר גרר חילופי האשמות בין עזה לחוץ על הנזקים שעארורי גרם לעזה בגלל שאפתנותו. יש להניח שלקחי אותה פרשה הביאו את חמאס חוץ לקבל את משמעת יחיא סינוואר עד לרגע זה לפחות.

יש הסכמה בהנהגת חמאס בעזה שחמאס חוץ לא יתערב בענייני עזה. מבחינת עזה, הנהגת החוץ יכולה להיאבק על מקומה בגדה בירושת אבו מאזן, בתנאי שהפעילות בגדה לא תגרור את ישראל לפעול בעזה ולהרסה

לגבי הבעייתיות עם התנועה האסלאמית של ראאד סלאח, יש לשים לב לקרירות שבה התקבל במסגד אל אקצא כאשר בא לבקר בו אחרי ששוחרר מן הכלא.

במגעים הבין-ערביים שר החוץ הירדני איימן ספדי קיים שיחות בריאד, ושגריר סעודיה ברבת עמון הודיע כי סעודיה מכירה בירדן כפטרון של המקומות הקדושים בירושלים.

אין בטחון שסעודיה תתמיד בקו זה, כי זו בפירוש לא עמדתה. היא רוצה פטרונות חדשה, קולקטיבית, שירדן חברה בה אבל לא עומדת בראשה.

עם טורקיה יש בעיות. למרות ששליח של ארדואן, שנועד בווקף המוסלמי השייך לירדן, הצהיר על ירדן כאפוטרופוס על המקומות הקדושים, ארדואן עצמו ביטל ביקור בירדן שהיה אמור להיערך בימים אלה, כי לא רצה לומר הכרזה זאת בפומבי, לצד המלך עבדאללה.

בעבר הכריז ארדואן כי יכריז על החליפות העות'מאנית מהר הבית, ואת זאת שום מדינה ערבית לא יכולה לקבל.

למרות ששליח של ארדואן הצהיר על ירדן כאפוטרופוס על המקומות הקדושים, ארדואן עצמו ביטל ביקור בירדן שהיה אמור להיערך בימים אלה, כי לא רצה לומר הכרזה זאת בפומבי, לצד המלך עבדאללה.

במגעים הבין-ערביים, שר החוץ הירדני קיים שיחות בריאד, ושגריר סעודיה ברבת עמון הודיע כי סעודיה מכירה בירדן כפטרון של המקומות הקדושים בירושלים

מבחינת המערכת הפוליטית הישראלית, במשוואת הסטטוס קוו – רע"ם נמצאת עם הווקף לצד ירדן, ראאד סלאח משתלב עם השאיפות של טורקיה. מכיוון שהקשר של סינוואר עם מצרים מתהדק, הרי שבמשתמע הוא נגד טורקיה ובעד ירדן, אבל נראה שהוא משאיר את הכאב ראש הזה לחמאס חוץ.

בשלב הזה לפחות, חמאס חוץ הם עם איראן, כי הם משתמשים בבמות של חיזבאללה כדי לבטא את הגיגיהם.

לגבי המפרץ, שם ההפתעה הגדולה. הפלסטינים, ובכללם אבו מאזן, קיוו כי המהומות על הבית יעוררו את הרחוב הערבי, אבל מעקב אחרי ההתייחסויות במפרץ, הן מעידות על תמיכה בישראל והתקפות על כך שהפלסטינים הם אשר מחללים את המקום הקדוש.

וגם הפלסטינים הרגילים די אדישים, למען האמת. מה שראינו על הר הבית זה לא משהו עממי ספונטני, אלא חבורות שהתארגנו מראש של האירגונים, פתח, חמאס והחזית העממית. אחרי שצה"ל פינה אותם, חזרו המתפללים.

בימים שקדמו להתפרעויות, הצעירים ניסו לעשות "איעתיכאף" כלומר: התכנסות כאילו לצורך דתי, אבל באמת כדי להתארגן למהומות, אבל הווקף פיזר אותם, וזכה להתקפות של הג'יהאד האיסלאמי.

ההפתעה הגדולה היא במפרץ. הפלסטינים, ובכללם אבו מאזן, קיוו כי המהומות על הבית יעוררו את הרחוב הערבי, אבל התגובות במפרץ מעידות על תמיכה בישראל והתקפות על הפלסטינים שמחללים את המקום הקדוש

עד לרגע זה הווקף הירושלמי לא גינה את כניסת משטרת ישראל לתוך המסגד, אלא פרסם הודעה המזהירה את הציבור מפני שמועות על שת"פ בין הווקף למשטרת ישראל.

באתר של הווקף אפשר למצוא את הגינוי הירדני. הווקף עצמו שותק.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

אורי סביר, מי שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למשא ומתן עם הפלסטינים ואחר כך עם סוריה, הלך לעולמו בגיל 69. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשתייך לקבוצה מצומצמת ביותר של אישים שהשפעתם על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת.

אורי סביר, שהיה מנכ"ל משרד החוץ וראש משלחת ישראל למו"מ עם הפלסטינים ועם סוריה, הלך לעולמו. אורי היה גדול הדיפלומטים הישראלים בדורנו, והשפעתו על ההיסטוריה הישראלית הייתה מכרעת

זכיתי לעבוד לצידו בשנות הגאות והשפל של תהליך השלום, וללמוד מקרוב כמה שיעורי-מפתח על אסטרטגיה, מדינאות ודיפלומטיה. הנה 3 דברים, מתוך רבים, שלמדתי מאורי:

1. כן, אפשר

אם פוליטיקה היא אמנות האפשרי, מדינאות ודיפלומטיה במיטבן הן אמנות הפיכת הבלתי-אפשרי לאפשרי. בשיבתו כמנהל המשא ומתן, הצליח סביר לשנות את נתיב ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הוא העלה את הסכסוך על פסים של משא ומתן מדיני, תוך שבירת הטאבו על אש"ף כנציגו הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני, והקמתה יש מאין של ישות מדינית פלסטינית בתחומי עזה ואיו"ש, היא הרשות הפלסטינית.

המהלכים הללו נעשו תחת התנגדות קשה, אלימה ועיקשת של מתנגדי ההסדר בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום, ועדיין מהווים את הבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם האסטרטגית.

הלקח הוא שגם "הדברים הגדולים", אלו שממשלות ישראל ורבים מאזרחי ישראל מעדיפים להדחיק, להזניח, להשאיר במעמד המסוכן והמזיק של "סטטוס קוו" מדומה, הדברים הגדולים הללו כן ניתנים לשינוי.

מהלכי אוסלו נעשו תחת התנגדות אלימה ועיקשת של מתנגדיו בצד הישראלי והפלסטיני. אבל העובדה שהסכמי אוסלו שורדים עד היום כבסיס למדיניות ישראל ולמדיניות אש"ף והרש"פ, מעידה על מוצקותם

הם מחייבים תעוזה, נחישות, התמדה, תשלום מחירים לאומיים ואף אישיים של העוסקים המלאכה, אבל הם אפשריים.

2. חיוניות הפשרה

סכסוכים בין-לאומיים ותוך-לאומיים הם קשים, מורכבים ולעיתים מתמשכים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתמשך כבר יותר מ-100 שנה, וסופו אינו נראה באופק.

בשיח הישראלי רווח בתקופות קודמות השימוש במושג "פשרה". תוכניתו של יגאל אלון קראה ל"פשרה טריטוריאלית". תוכניתם של משה דיין ושמעון פרס קראה ל"פשרה פונקציונלית". אולם מזה שנים רבות נעלמה המילה הזו מן הלקסיקון הישראלי.

ככל שגברה עוצמתה האבסולוטית והיחסית של ישראל – מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל – במישור הצבאי, הכלכלי וגם המדיני, כך גוועה ההכרה בצורך ב"פשרה".

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי, אותם מרכיבים שעליהם לא ניתן להתפשר, לבין אלמנטים אחרים, גם אם חשובים, אבל כאלה שניתן להתפשר עליהם במסגרת "חבילה" של תן וקח סביב שולחן המשא ומתן.

כך למשל, בנושא ערביי ישראל הוא לא היה מוכן להתפשר, והדף כל נסיון לכרוך סוגיות הקשורות בהם ביחד עם המשא ומתן עם אש"ף. כך למשל, הוא התנגד נחרצות לשילובו של ח"כ אחמד טיבי כיועץ לערפאת, ודחה כל גישה שחתרה לטשטוש ההפרדה בין הפלסטינים באיו"ש ובעזה לבין הפלסטינים אזרחי ישראל.

אורי היה אמן של פשרות. פשרות מתוחכמות, יצירתיות, נועזות ומרחיקות-ראות. את הפשרות עיצב מתוך ראייה אסטרטגית המבחינה בין ההכרחי – לבין אלמנטים, גם אם חשובים, שניתן להתפשר עליהם

הוא הבין לעומק, הן כנושא ונותן מדיני מקצועי והן כאדם בעל רגישות ואמפתיה, את המניעים והאינטרסים של הצד הפלסטיני. כנושא ונותן הוא שאף ליצור שיווי משקל חדש ויציב בראייה ארוכת טווח, רב-שלבית. מהצהרת העקרונות של אוסלו, דרך הסכם הביניים, אל הסכם קבע, וידע להקיף בראייתו ובחשיבתו את כל טווח הזמנים ומרחב השיקולים, הסיכונים וההזדמנויות.

אש הממשלה שמעון פרס עם אורי סביר בסיור בבאר שבע, אפריל 1985 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

משפט מרחיק-ראות שאמר לי לאחר חתימת הסכם הביניים נצרב בזכרוני – "אנחנו הצלחנו יותר מדי. כפינו עליהם דברים שהם לא יוכלו לעמוד בהם".

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה", מונח חסר-שחר במאה ה-21 כמעט בכל הקשר בינלאומי, ובוודאי בהקשר הישראלי-פלסטיני.

כאז כן היום, המדיניות הנכונה מול הסכסוך הישראלי-פלסטיני היא מדיניות של פשרה, שתביא בחשבון את הצרכים והאינטרסים של שני הצדדים ותיצור מציאות חדשה ויציבה.

כן, קשה מאוד להגיע לפשרה ששני הצדדים יראו בה ניצחון ויתמידו לשמור עליה לאורך שנים ודורות. במקום ההכרה בצורך בפשרה, השתלטה מאז סוף שנות ה-90' על השיח הישראלי רוחה הרעה של ה"הכרעה"

3. האנושי הוא הממשי

עבור האזרח/ית הישראלי/ת, או הפלסטיני/ת, מדיניות חוץ ובטחון היא מושג מופשט, עמום ומרוחק. באנגלית משתמשים במונח – High policy, אי שם בגבהים. פוליטיקאים רבים עושים מאמצים כדי למצב את עצמם כ"מורמים מעם", מתוך הנחה שכך יגבירו את הפופולריות שלהם. מדינות משקיעות אמצעים רבים כדי לייצר נראות וסמליות גרנדיוזית למנהיגי/ות ומוסדות האומה.

אבל, כמאמר הקלישאה, "בסוף כולם בני אדם". ההחלטות הגדולות ביותר מתקבלות על ידי אנשים, וכוחם של יחסים בינאישיים לשנות מציאות בינלאומית הוא רב. הדיפלומטים הגדולים בהיסטוריה, דוגמת בנימין זאב הרצל, היו גם אמנים של יחסים בינאישיים.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, ויכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים. מול בן שיחו העיקרי בצד הפלסטיני, אבו עלא, הוא יצר קשרי חברות של ממש. מול בן שיחו הסורי, וואליד מועלם, הוא יצר מיידית דיאלוג משמעותי, אתגר עצום כשמדובר בשליח של משטר-האימים של אסד. מול בני שיחו האמריקאים, בראשם השליח המיוחד לשיחות השלום דניס רוס, הוא קיים דיאלוג אינטימי שהביא הישגים אדירים לישראל. ועבודתו מול המתווכים הנורווגים טרייה לארסן ומונה יול – שהפכו חברים קרובים גם כן – היא דוגמה ומופת לדיפלומטיית-תיווך אמיתית, הנלמדת בבתי ספר לדיפלומטיה.

בשיאו של המשא ומתן על הסכם הביניים "אוסלו ב'", היו מאות ישראלים ופלסטינים ספונים בבתי מלון בטאבה ובאילת, נושאים ונותנים בעשרות קבוצות עבודה, חיים, אוכלים וישנים באותו מתחם לאורך חודשים ברציפות. הקשרים האנושיים שנוצרו ביניהם, בהשראתם של אורי ואבו עלא, היו חיוניים להצלחת המשא ומתן.

לאורי הייתה כריזמה שמילאה כל חדר, חוש הומור דק, יכולת פנומנלית ל"קריאת" בני שיחו בצד הפלסטיני, הסורי, האמריקאי או הנורווגי, וליצירה מהירה של קשרי אמון פוריים, דיאלוג משמעותי או אינטימי ולעתים חברות

ועכשיו, השתמשו בשלושת הלקחים הללו כסרגל למדידת מצבנו בשעה זו –

1. ממשלת ישראל מודיעה, לא בתדהמה אבל בנחרצות, ש"אי אפשר" לקיים אפילו הידברות מדינית בסיסית עם הפלסטינים.
2. בראש הממשלה עומד מי שהתוכנית המדינית שלו כונתה "תוכנית ההרגעה, עושים מה שטוב לישראל" – ולעזאזל הצד השני. עמיתו-לשעבר לדרך במפלגת "הבית היהודי", בצלאל סמוטריץ', דוגל ב"תוכנית ההכרעה". אף מנהיג/ה לא נושא/ת את דגל הפשרה, ובשיח הישראלי אין תוכנית פשרה מדינית לסיום הסכסוך.
3. על פי סקרי דעת קהל הציבור הישראלי הולך ומתרחק מתפיסת הפלסטינים כבני אדם, והגזענות ו"העליונות היהודית" מרימות את ראשן המכוער כלפי ישראלים ערבים, ישראלים יוצאי אתיופיה, יוצאי רוסיה ועוד.

מול המציאות הקשה הזו קל להתייאש. אבל הדבר העיקרי שלמדתי מאורי, וראיתי אותו מבצע פעמים רבות, הוא לעולם לא להתייאש. גם תחת הנסיבות הקשות ביותר, בתקופת פיגועי-התופת ברחובות ירושלים ותל אביב, או כשנדמה היה שכלו כל הקיצין ולא ניתן יהיה להגיע להסכם, כשמשברים מדיניים וביטחוניים היכו שוב ושוב, אורי תמיד חיפש ומצא מהם מוצא. הוא לא ויתר על החתירה לשלום ולעתיד טוב יותר עבור שני העמים והאזור כולו. עבורי, זוהי צוואתו.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית