מה פשר ההזדעקות הקולקטיבית כל אימת שמופיעים במרחב הציבורי בישראל דגלי פלסטין? מה מעורר בהמונים תחושות משולבות של זעם, אימה ועלבון לנוכח מראה זה? מה מחלץ מהם תגובות משולהבות שאינן פרופורציונליות בשום צורה לאובייקט המעורר אותן, עד כדי התקפות ברוטליות על כל מי שמנופף בדגל, או הניסיון לחוקק חוק שיעלימם מהמרחב הציבורי?

מה פשר ההזדעקות הקולקטיבית כשמופיעים במרחב הציבורי בישראל דגלי פלסטין? מה מעורר בהמונים תחושות זעם, אימה ועלבון -עד כדי התקפות ברוטליות על המנופפים בדגל או חקיקה שתעלימם מהמרחב הציבורי?

דגל הוא סמל. כך זה היה עוד בימים שבהם דגלים שימשו לתקשורת בשדה הקרב ובהמשך גם בתעבורה ימית, ושנים רבות לפני שהפכו לאחד מני כמה סוגים של סמלי לאום. על כן, מי שמוצא עצמו מאוים כל כך מאובייקט כמו דגל, מפגין קושי מהותי ביכולת ליצור ולהבין סמלים.

הנפת דגל הדיו – מבט לכיוון הים. הקרוב למצלמה הוא נחום שריג מפקד חטיבת הנגב. הצלם היה סגן מפקד הגדוד התשיעי בחטיבת הנגב (צילום: מיכה פרי, דובר צה"ל, ויקיפדיה)

היכולת להבין שהסמל והמסוּמל, קרי הדבר שאותו הוא מייצג, אינם זהים, אינה טריוויאלית ומייצגת התפתחות מנטלית חשובה, הישג נפשי מן המעלה הראשונה.

קצרה היריעה מלפרט את משמעויותיה מהבחינה הנפשית, אך מספיק לציין כי זהו שלב חשוב ברכישת שפה, שבמסגרתו הילד לומד כי המילה מייצגת דבר מה ממשי אולם תכונותיה שונות מתכונותיו ולכן היא אינה תחליף זהה שלו.

זה גם הבסיס הנפשי להתמודדות בריאה עם תוקפנות, כפי שמלמדת האמירה המפורסמת שקבעה כי ״האדם הראשון שהשליך לעבר יריבו עלבון במקום חנית, ייסד את הציוויליזציה״.

היכולת להבין שהסמל והמסוּמל, קרי הדבר שאותו הוא מייצג, אינם זהים – אינה טריוויאלית ומייצגת התפתחות מנטלית והישג נפשי מן המעלה הראשונה. זה גם הבסיס הנפשי להתמודדות בריאה עם תוקפנות

מנגד, קיימת רמה אחרת של הסמלה, שבה לא מתקיים שום מרווח בין הסמל לבין הדבר שאותו הוא מייצג, וכתוצאה מכך, השניים נתפסים כזהים לחלוטין. במקרה כזה, אם אובייקט מעורר איום כלשהו, אזי הסמל שמייצג אותו נתפס כמאיים באותה מידה. במקרה כזה, אלו המבקשים להכחיד את הדבר שנתפס על ידם כאיום, מאמינים כי אם יעלה בידם להעלים את הסמל, יעלימו בכך גם את המסוּמל המאיים.

אך כל עוד אנחנו מסוגלים להכיר בכך שהסמל והמסומל אינם זהים, אנחנו מבינים שהסמל יכול גם לשנות את משמעותו, או לחילופין – לייצג מסומלים שונים.

קחו למשל את מגן הדוד המוכר לכולנו. האם זהו סמלו של העם היהודי? האם זהו סמלה של מדינת ישראל? גם וגם. אך בה בעת, זהו גם סמל בעל היסטוריה עתיקה בהרבה ובמקור הוא כלל לא סמל יהודי.

מגן דוד כחלק מסמל האגודה התאוסופית – עיטור דלת בבודפשט (צילום: Etan J. Tal, ויקיפדיה)

למעשה, הסמל שמכונה על ידינו מגן דוד, נוצר מאות רבות אם לא אלפי שנים לפני שאומץ על ידי היהדות, והוא מופיע בתרבויות שונות במזרח הקרוב והרחוק כאחד, לעיתים אפילו לצד סמל אחר המוכר לנו בתור צלב הקרס, בימים שבהם עוד זוהה עם הרמוניה ושלום.

בין השאר, מגן הדוד מופיע כסמל קדום בתרבות הנוצרית ובתרבות המוסלמית. האם פירוש הדבר שמי שתולה בימינו את דגל ישראל על מרפסת ביתו כופר ביהדותו? האם מי שמצמיד את הדגל למכוניתו מזדהה בכך כבן דת הנצרות או האסלאם, או אפילו כבן דת ההינדואיזם? ברור שלא.

כל עוד מכירים בכך שהסמל והמסומל אינם זהים, מבינים שהסמל יכול גם לשנות משמעות או לייצג מסומלים שונים. מגן הדוד, למשל, סמל המדינה והעם היהודי, הוא בעל היסטוריה עתיקה ואינו סמל יהודי במקור

באותו האופן, גם הדגל – כל דגל, לצורך העניין – יכול להחליף את משמעותו. הסמל יכול להישאר קבוע בשעה שהמסומל מתפתח, מתעדכן ומשתנה.

מתפללים עטופים בדגלי אוקראינה בכותל המערבי בירושלים, 2 במרץ 2022 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

תושב איחוד האמירויות באבו דאבי עוטה מסכה שעליה דגלי האיחוד, ישראל וארה"ב, בטקס נחיתת טיסת אל על הראשונה מישראל, ב-31 באוגוסט 2021 (צילום: Nir Elias/Pool Photo via AP)

כשאנשים רואים את דגל פלסטין ומזדעקים לקרוא לו דגל אש״ף או מזהים בו קריאה להשמדת ישראל, הם במקרה הטוב לא מבינים, או במקרה הפחות טוב שוללים את התפתחותו של הדגל כסמל.

הם מתעלמים מכך שהפך מדגל של ארגון לדגל של עם ובכך רכש לעצמו תכונות שלא היו מנת חלקו לפני כן. הם מתכחשים לכך שהפך לסמל רב עוצמה, שסביבו עם שלם יכול להתלכד וזהותו הלאומית יכולה להמשיך ולהתגבש.

אלו שמתקיפים את הדגל הפלסטיני ומבקשים להעלים אותו מן המרחב הציבורי, לא למדו דבר – לא מדברי ימי העולם ובוודאי שלא מתולדות המדינה והעם שלהם. הם אינם מבינים שהמתקפה על הסמל מחזקת את המחנה שנושא אותו, ושעצם המתקפה עליו הופכת ל"קריאה אל הדגל".

אלו שמתקיפים את הדגל הפלסטיני ומבקשים להעלים אותו מן המרחב הציבורי אינם מבינים, שהמתקפה על הסמל מחזקת את המחנה שנושא אותו, ושעצם המתקפה עליו הופכת ל"קריאה אל הדגל"

הם עיוורים לכך שכל ניסיון כזה רק מעצים את אלו שנאחזים בסמל; והם בעיקר לא מבינים שאת המציאות אי אפשר להעלים, ולכן כל מי שמבקש לעשות זאת, סופו להתנגש בה חזיתית.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ.

אם זה נכון, זוהי עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים לכאורה מצד הנוכל המשסה. האם היועצת המשפטית לממשלה תפעל? האם אחוזי התמיכה בנתניהו ובליכוד יצנחו? האם הפתולוגיה הזו מעניינת מישהו? לא נעצור את הנשימה.

האלוף במיל. גיא צור מספר שרואיין במשך 45 דקות בידי שרה נתניהו לתפקיד מזכירו הצבאי של רה"מ – עבירה פלילית חוזרת של הפרת אמונים. האם היועמש"ית תפעל? האם התמיכה בליכוד תצנח? לא נעצור את הנשימה

רק הגילוי הזה – בלי המכלול העצום של אלפי הפתולוגיות מהן נאלצנו לסבול – אמור להניב פרידה מהחיים הפוליטיים של כל מנהיג או איש ציבור במדינות דמוקרטיות סבירות. ודאי של מועמד לראש הממשלה. אדם בעל הגינות מינימלית היה מניח את המפתחות על השולחן.

ב-2012 התמודד גיא צור לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, ומצא את עצמו בראיון אל מול רעייתו. https://t.co/yUmJ812LbW

— ערוץ 7 (@arutz7heb) June 26, 2022

מדינות דמוקרטיות סבירות אמרנו. אדם בעל הגינות מינימלית אמרנו.

אך ישראל לא אמרנו. כי אין דמוקרטיה ששוללת אזרחות ופוגעת בזכויות אדם של מיליונים הנתונים לשליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני. לא קיימת חיה כזו. ואין גרם של הגינות בנתניהו שריסק ועלול לסיים את מלאכת הריסוק של ההיבטים הליברל-דמוקרטיים שעדיין נותרו כאן.

וגם עדותו ביום 20 ביולי בוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון – שכמובן תהיה מביכה, חלולה ומלאת כזבים – לא תגרע דבר מהתמיכה בפוליטיקאי הנורא הזה.

אמרנו מדינות דמוקרטיות סבירות ואדם בעל הגינות מינימלית. אך אין דמוקרטיה שפוגעת בזכויות אדם של מיליונים תחת שליטתה ומקיימת שתי מערכות חוק לפי מוצא אתני, ואין גרם של הגינות בנתניהו

ריקבון. מק וריקבון. ופתולוגיה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

אז מסתבר ששופטי בית המשפט העליון האמריקאי הטעו את הסנאט, כאשר בתור מועמדים הבטיחו לא לבטל את הזכות להפלות. גם שמרנים וגם שקרנים? מזעזע!

אבל אם נשים בצד את הרגש, אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (אשר קבעה שהחוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, ושהנושא הוא פוליטי.

אפשר לראות את ביטול הפסיקה מ-1972 הידועה בשם "רו נגד ווייד" (שקבעה כי החוקה מגנה על זכות האישה לבצע הפלה) כך: השמרנים טוענים שאין זכות חוקתית להפלות, והנושא הוא פוליטי

למרות שטיעון זה בא מבית מדרשם הקודח של הרפובליקאים, הוא לא בהכרח מטורף, והוא גם מספק לדמוקרטים פתח לא רע לבחירות אמצע הקדנציה בנובמבר.

הרעיון שהזכות להפלה לא מעוגן בחוקה הוא הרבה פחות מטורף, למשל, מההתעקשות שלכל טמבל כן יש זכות חוקתית לשאת תת-מקלע בקניון השכונתי (ולאחרונה בית המשפט שוב תמך בגרסה זו). אינני משפטן, אבל אני יודע לעשות חיפוש, ולא מצאתי את המילה הפלות בחוקה. כל השאר זה פרשנות.

במהלך חצי המאה האחרונה הסוגייה עוותה לחלוטין על ידי כל הצדדים, כולל ליברלים שמתעקשים שההתנגדות להפלות היא סוג של קונספירציה לשעבד נשים ולשלול מהן זכויות על גופן באופן כללי. הם מתעקשים לקרוא לעמדתם "הזכות לבחור" כאילו שמדובר בטעמים של גלידה, ולא מעיזים לומר את האמת: הם תומכים בזכות לבצע הפלות – קרי בהפלות.

ריבונו של עולם, קראו לילד בשמו! הציבור מזהה בהיסוס כזה חולשה – בארה"ב כמו בארץ בנושאים אחרים – וככה זה נגמר.

אני מאמין לשמרנים שהם באמת ובתמים רואים בהפלה סוג של רצח, או למצער הריגה. אני לא מסכים עם הדעה הזו, אבל אני גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות (גם עד שלב מאוחר למדי בהריון).

אני מאמין לשמרנים שהם באמת רואים בהפלה סוג של רצח או הריגה. אני לא מסכים עם דעה זו, אבל גם חושב שלמילים יש משמעות ושעדיף לדייק. לכן אני לא "תומך בבחירה" – אני תומך בזכות לבצע הפלות

וכן, אני מודה שיש כאן סוגיה מוסרית לא פתורה וכנראה לא פתירה. אינני  לגמרי בטוח שזו לא הריגה; אבל אני מסיק שגם אם כן זה עדיף על להכריח אישה לשאת עובר שאיננה רוצה בו עד הלידה.

אם אתה רואה בזה רצח אז יש להניח, בהקשר האמריקאי, שאתה גם תומך בעונש מוות – שהוא גם כן רצח. החיים לא מושלמים, וגם המוות לא, ואין בחירות קלות, וכולנו צריכים להירגע.

זה לא כל כך מוזר, אם כך, להסיק שהמחלוקת בין נקודת המבט שלי לבין זו שמתנגדת להפלות היא באמת פוליטית יותר מאשר משפטית. החלטת בית המשפט העליון משנת 1972 הייתה סובייקטיבית כמו זו שביטלה אותה בסוף השבוע שעבר. "רו" סיפקה פשוט דרך נוחה להבטיח את הזכות להפלות תוך עקיפת הפוליטיקאים, שבארה"ב הם חכמים עוד פחות ממקביליהם הישראלים.

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות הם שיחליטו בעניין הפלות. זה, שוב, לא לגמרי בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב איננה מדינה אלא סתם אוסף של טריטוריות אוטונומיות; רפובליקאים רבים באמת גורסים כך. אם הימין בארץ (שטוען שהוא המחנה הלאומי) הוא בפועל המחנה הדו-לאומי, הימין בארה"ב הוא המחנה הרב-לאומי. שם כמו כאן הם לא מבינים עד הסוף את המהות של עצמם; בלבול שאינו מודע לבלבולו.

מי שבאמת מאמין בארה"ב כמדינה יכול לטעון שחקיקה פדרלית היא זו שצריכה לתת להפלות את הכיסוי הנדרש. וזו אכן עמדתי.

כך או כך, זה בסדר גמור. רוצים שהנושא יהיה פוליטי? אז אדרבא, שיהיה פוליטי ועוד איך. הזעם על כך שמחצית המדינות עומדות לאסור על הפלות אכן צריך להבהיר לאזרחים (שחלקם הניכר עצלנים מבחינה אינטלקטואלית) שלהצבעות שלהם (וגם להימנעות) יש השלכות. זה צריך לדרבן החלטות פוליטיות המבוססות על הבנה בוגרת של סיבה ומסובב (שם כמו בישראל; רוצים איראן ישראלית וסוף למדינה היהודית? תצביעו לימין!)

נראה שהרפובליקאים מעדיפים כעת שבתי המחוקקים במדינות השונות יחליטו בעניין הפלות. זה לא בלתי הגיוני. אבל יש בזה גם משהו אנטי-לאומי, כאילו שארה"ב אינה מדינה אלא אוסף טריטוריות

סקרים מראים שרוב עצום בקרב האמריקאים לא רצה בביטול פסיקת רו ונבעת מאיסורים על הפלות. עד היום היה קשה לרתום את הרוב הזה, בין היתר בגלל שהם היו שאננים. הרי כמועמד לכס המשפט ברט קוואנו אמר לסנאט שרו מהווה תקדים חשוב מאוד. האמינו לו. עכשיו יש להגיש חשבון.

אין סיבה להתייאש ואין סיבה לפחד מהבחירות. כזכור, בארה"ב יש כל שנתיים בחירות לכל בית נבחרים ולשליש מהסנאט. צריך להזכיר לבוחרים שדעותיהם לא יתאימו באופן מושלם לאף מפלגה פוליטית; יש לבחור בהתאמה המרבית ולתעדף נושאים. עבור אמריקאים שאכפת להם מביזיון ההפלות, סביר מאוד שהזכות להפלות תהפוך לנושא המרכזי בבחירות באמצע הקדנציה.

זאת ועוד: מי שתומך בזכות להפלות כנראה גם שייך לרוב שתומך במגוון נושאים חברתיים ליברליים כולל גישה רחבה יותר לשירותי בריאות ובקרה הדוקה יותר על נשק. בנושא אחרון זה, שימו לב שאפילו החקיקה המינימלית שהתקבלה בסנאט בימים האחרונים זכתה להתנגדות של 70% מהסנאטורים הרפובליקאים – כלומר 35 מהם. מלבד קומץ שדרך נס הצטרפו ל-50 הדמוקרטים כדי להעביר את החקיקה, רוב הרפובליקאים לא התרשמו ממעשי הטבח והזוועה שהאמריקאים חווים מדי שבוע.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים שלעיל, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה הברורה שהם ומנהיגם דונלד טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות.

תמיכה ברפובליקאים (במיוחד כאשר לכל מדינונת שמרנית יש את אותם שני סנאטורים כמו שיש לקליפורניה וניו יורק הליברליות) מובילה לבית משפט עליון שמנותק מהמציאות, מהתקופה ומהעם.

העמדות הרפובליקאיות בנושאים כהפלות ונשק, בתוספת התנגדותם לצעדים נגד שינויי האקלים, עם בונוס בצורת הסכנה שהם ומנהיגם טראמפ מהווים לדמוקרטיה, אמורים להוציא את הבוחרים לקלפיות

בסוף הציבור צריך להבין את זה. אחרת, ואין דרך לומר את זה באופן מנומס, מגיע לו לסבול.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan