בינואר 1934 הגיש לורד הרולד רות'מר – הבעלים של הדיילי מייל הבריטי – כתבה ממינכן שמהללת את אדולף היטלר. הכתבה פורסמה בזמן שהיהודים כבר סולקו מהחיים הציבורים והמפלגה הנאצית כבר הקימה רשת ענפה של מחנות ריכוז ברחבי המדינה.

רות'מר הבטיח לקוראיו שסיפורי הזוועות היו מוגזמים להפליא. לדבריו, המסעדות ובתי המלון במינכן הומים מגרמנים־יהודים – ואף אחד מהם "לא מראה סימפטומים של חוסר ביטחון או סבל". הכתבה הזאת אפיינה את הקו הפרו־נאצי של הדיילי מייל, אותו המשיכו לקדם בעיתון במהלך השנה.

רות'מר ציין בכתבה אחרת שפרסם בשנת 1934 כי הנאצים רוצים לשלוט ב"גורמים הזרים עם הקשרים הבינלאומיים שהתיימרו להשליך את עצמם על המדינה הגרמנית".

הדיילי מייל הילל את איגוד הפשיסטים הבריטי – מפלגה שהוביל סר אוסוולד מוסלי בבריטניה ונודעה לשמצה בתמיכה בהיטלר ובתעמולה האנטישמית שלה. "הידד לחולצות השחורות" זעקה כותרת אחרת של הדיילי מייל בינואר 1934.

הבעלים של הדיילי מייל הבריטי לורד הרולד רות'מר (שני משמאל) משוחח עם המנהל הכללי של סוכנות הידיעות AP קנט קופר בניו יורק, 19 באפריל 1948 (צילום: AP Photo/Murray L. Becker)

"במשך שנים, רות'מר וחבריו ענקי התקשורת בבריטניה ובארה"ב הפעילו לחץ על מנהיגי המדינות שלהם כדי להתעלם מסכנת הפשיזם"

ספרה החדש של ההיסטוריונית קתרין ס. אולמסטד, "ציר העיתונים: ששת ברוני התקשורת שנרמלו את היטלר" ("The Newspaper Axis: Six Press Barons Who Enabled Hitler"), משרטט את הפרופיל של רות'מר ושל חמישה ענקי תקשורת נוספים בעולם דובר האנגלית משני עברי האוקיינוס האטלנטי, בין השנים 1933–1945, כולם בעלי קו עריכתי פרו־נאצי.

"לורד רות'מר תמך בפשיסטים וגילה סימפטיה רבה לאדולף היטלר", אומרת אולמסטד לזמן ישראל ממשרדה באוניברסיטת קליפורניה, שם היא משמשת כיו"ר מחלקת ההיסטוריה. כפי שציינה בהקדמה לספרה, "במשך שנים, רות'מר וחבריו ענקי התקשורת בבריטניה ובארה"ב הפעילו לחץ על מנהיגי המדינות שלהם כדי להתעלם מסכנת הפשיזם".

אולמסטד הקדישה פרק שלם כדי לבחון איך הדיילי מייל הבריטי, בהובלת רות'מר, האדיר את גרמניה של היטלר מתחילת ועד סוף שנות ה־30. העיתון תיאר את גרמניה של היטלר כ"אחת האומות המנוהלות בצורה הטובה ביותר באירופה" והמשיך לחזק את הפופולריות שלו – גם כשהנאצים השתמשו בטרור נגד יריביהם הפוליטיים.

ב־5 במרץ 1935 זכתה המפלגה הנאצית ב־44% מהקולות, מה שהעניק לה 288 מושבים ברייכסטאג. פחות משלושה שבועות לאחר מכן, כשהחולצות החומות איימו על שארית האופוזיציה, התקבלה ברייכסטאג ההחלטה לתת להיטלר את הזכות לחוקק חוקים בלי אישור הרייכסטאג במשך ארבע שנים. ההצבעה הזו – שנודעה בשם "חוק ההסמכה" – התקבלה ברוב של 441 מול 94 מתנגדים.

הסופרת וההיסטוריונית קתרין ס' אולמסטד (צילום: באדיבות המצולמת)

עיתונאים אמריקאים ובריטים רבים תיארו את החקיקה כתחילת הסוף של הדמוקרטיה הגרמנית. בדיילי מייל ראו את זה אחרת. "אף אחד לא הזיל כאן דמעות על היעלמות הדמוקרטיה הגרמנית"

עיתונאים אמריקאים ובריטים רבים שפעלו בברלין באותו זמן תיארו את החקיקה כתחילת הסוף של הדמוקרטיה הגרמנית. בדיילי מייל ראו את זה אחרת. "אף אחד לא הזיל כאן דמעות על היעלמות הדמוקרטיה הגרמנית", הכריז מאמר המערכת של העיתון, זמן קצר אחרי שהשיג המשטר הנאצי את המנדט ההיסטורי לפעול כדיקטטורה.

אולמסטר אומרת ש"הכתבות החדשותיות של הדיילי מייל בזמנו הציגו תמיד נטייה פרו־נאצית. הכתבים של רות'רמר הבינו שהבוס שלהם נמצא בצד של היטלר". רות'מר לא היה לבד בעניין הזה. לורד מקס ביברברוק – הבעלים של הדיילי אקספרס, הסאנדיי אקספרס והאיבנינג סטנדרד הבריטיים – היה גם הוא אוהד המשטר.

גם רוברט מקורמיק – הבעלים של השיקגו טריביון; ויליאם רנדולף הרסט – שהחזיק בבעלותו למעלה משני תריסר עיתונים, שפעלו למעשה כמונופול בתקשורת האמריקאית; והאח והאחות ג'וזף וסיסי פטרסון – שניהלו את הניו יורק דיילי ניוז ואת הוושינגטון טיימס הראלד – אהדו את המשטר הנאצי.

העיתונים שהיו בבעלות ששת ענקי התקשורת האלה הגיעו לקהל משולב של כ־65 מיליון קוראים מדי יום בבריטניה ובארה"ב. הם גם שילמו סכומים נאים למנהיגים הפשיסטים שביקשו לקדם את רעיונותיהם בקרב הקהל הבינלאומי. ויליאם רנדולף הרסט, למשל, שילם להיטלר ולבכירים נאצים נוספים 1,500 דולר בממוצע לכל מאמר – כלומר, כ־20 אלף דולר של ימינו.

רוברט ר' מקורמיק, מו"ל השיקגו טריביון, נואם בניו יורק, 28 באוקטובר 1933 (צילום: AP Photo)

העיתונים שהיו בבעלות ששת ענקי התקשורת האלה הגיעו לקהל משולב של כ־65 מיליון קוראים מדי יום בבריטניה ובארה"ב. הם גם שילמו סכומים נאים למנהיגים הפשיסטים שביקשו לקדם את רעיונותיהם

"הרסט עזר לנרמל את הפשיזם עבור 30 מיליון קוראיו בכך שנתן לדיקטטורים הפשיסטים גישה לציבור האמריקאי ואפשר להם להציג את עצמם כחובבי סדר ואוהבי שלום", אומרת אולמסטד. "ברוני התקשורת לא רק מכרו חדשות – הם גם יצרו חדשות מאירועים שיכלו להניב מהם כסף ולצבור השפעה פוליטית".

אולמסטד אומרת שהדיילי אקספרס גילה מעט מאוד חמלה לסבל של יהודי גרמניה, ועוד פחות מכך דאג להגן על זכויות אדם אוניברסליות. בספרה היא מביאה שתי דוגמאות מרכזיות מהעיתון שנוהל על ידי לורד מקס ביברברוק, שקידמו "עמדות של שנאת זרים, לאומנות, אימפריאליזם ואנטישמיות".

אירועי ליל הבדולח ב־9 בנובמבר 1938 הובילו לפוגרומים אנטישמיים ברחבי גרמניה, אוסטריה וחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה. כתבה שפורסמה בדיילי אקספרס זמן קצר אחרי הפוגרומים תמכה בתוקפים הנאצים. כותרת הכתבה הייתה "ההמונים הבוזזים לא מצייתים לגבלס" ובה נרמז כי המנהיגים הנאצים מנסים לעצור את גל האכזריות ואת האלימות האנטי־יהודית – ולא משלהבים אותה.

העיתון דרש מקוראיו להקשיב "לאמרה הוותיקה, 'פחות דיבורים יותר מעשים', אפשרו לסיטואציה לתקן את עצמה". הדיילי אקספרס גם המתיק את הנאום הנודע לשמצה של היטלר מינואר 1939, שבו איים להשמיד את יהדות אירופה.

לורד מקס ביברברוק ליד שער ברנדנבורג בברלין, גרמניה, פברואר 1928 (צילום: AP Photo)

העיתון בחר לכסות רק חלקים מסוימים מהנאום, ורמז שהוא היה, בעצם, נאום מפויס כלפי העולם. "עכשיו אנחנו יודעים שהיטלר מסכים עם הדיילי אקספרס", נכתב במאמר המערכת. "היטלר אומר שהוא מצפה שהשלום ישרור זמן רב".

אולמסטד אומרת שהעיתון לא ביקר את האנטישמיות של היטלר בגלוי משתי סיבות מרכזיות: הבעלים של העיתון – לורד מקס ביברברוק – האמין, בדומה להיטלר, בהיררכיה גזעית, כשהאנגלו־סקסונים בראש הפירמידה. ביברברוק גם תפס את בריטניה כאימפריה מוגנת ולא כגוף עם קשרים פוליטיים או תרבותיים ליבשת אירופה.

"ביברברוק האמין בלאומנות לבנה בכל העולם וחשש שאם יתנגד לנאציזם יסכן את האימפריה הבריטית, כך שעלייתו של היטלר לשלטון לא הדאיגה אותו"

"ביברברוק האמין בלאומנות לבנה בכל העולם וחשש שאם יתנגד לנאציזם יסכן את האימפריה הבריטית, כך שעלייתו של היטלר לשלטון לא הדאיגה אותו", אומרת אולמסטד. הקו המערכתי הפרו־נאצי של רוב ענקי התקשורת משני עברי האוקיינוס האטלנטי, בשנים שלפני – ולעיתים אף במהלך – מלחמת העולם השנייה, כבר תועד היטב על ידי חוקרים, היסטוריונים וסופרים.

אולם, ספרה של אולמסטד הוא הראשון מסוגו ומתעד כיצד שליטי התקשורת הבריטים והאמריקאים עבדו יחד כדי לעכב ולחתור תחת הברית האנגלו־אמריקאית נגד היטלר.

ג'וזף פטרסון, שניהל את הניו יורק דיילי ניוז, ואשתו מרי קינג חוזרים לניו יורק מאירופה, 8 באוגוסט 1938 (צילום: AP Photo)

אולמסטד אומרת שחוקרי תקשורת והיסטוריונים התקשו להעריך את הכיסוי התקשורתי של העיתונים האלה משום שחלקם עברו תהליך דיגיטציה רק בשנה האחרונה. עם זאת, ההיסטוריונית מודה שבארכיונים של הרסט ושל הניו יורק דיילי מייל נערכו מחקרים מקיפים ומעמיקים.

"התעניינתי במערכות היחסים הבינלאומיות בין ענקי התקשורת, אבל גם רציתי לראות איך הם השפיעו אחד על השני", אומרת אולמסטד. "לורד מקס ביברברוק וג'ו פטרסון, למשל, ניהלו תכתובת קרובה ובה ניסו לפעול יחד כדי לקדם את מדיניות הבדלנות של מדינותיהם".

הדברים עלו במכתב עסקי שגרתי ממרץ 1935 בין ביברברוק ופטרסון. פטרסון חתם את התכתובת בהצהרה ש"כולנו פה (בארה"ב) מאוד מודאגים מהסיכוי למלחמה באירופה". ביברברוק הגיב וביקש רשות להדפיס את המילים האחרונות במכתבו של פטרסון בעמוד הראשון של הדיילי אקספרס הבריטי.

איל התקשורת הבריטי ארגן פגישה פרטית עם חברי פרלמנט בפרבר לונדוני, שם דיברו על חשיבות המסר הבדלני של פטרסון. הבדלנים שידלו לאי־התערבות בעימותים באירופה ובאסיה, ובאופן כללי להימנעות ממעורבות בפוליטיקה הבינלאומית.

סיסי פטרסון, הבעלים של הוושינגטון טיימס־הראלד, 1939 (צילום: רשות הציבור)

ג'וזף קנדי הוא כנראה הבדלן המפורסם והנודע ביותר לשמצה מאותה תקופה. תפיסת העולם שלו הייתה דומה לזו של ששת אילי התקשורת המוזכרים בספר: המלחמה גרועה לעסקים ולכן בריטניה, אירופה וארה"ב צריכות להימנע ממנה בכל מחיר – אפילו במחיר של פשרה עם גרמניה הנאצית ועצימת עיניים בנוגע למדיניות האנטישמית הרשמית שלה.

הניסיון הזה להרחיק את ארה"ב ובריטניה מכל עימות עם גרמניה הנאצית הביא לסיום הקריירה הפוליטית הקצרה של קנדי בחרפה בינלאומית. בקיץ 1930, הנשיא דאז פרנקלין דלאנו רוזוולט מינה את קנדי (שהיה אז אחד האנשים הפרטיים העשירים באמריקה) לשגריר ארה"ב בבריטניה.

במהלך כהונתו, המשיך קנדי לשמור על קשריו עם חבריו העיתונאים ומלחכי הפנכה בתקשורת האמריקאית וביקש מהם לכתוב מאמרים אוהדים על צ'מברליין, במיוחד בנוגע לניסיונותיו לפייס את אדולף היטלר

במהלך כהונתו, המשיך קנדי לשמור על קשריו עם חבריו העיתונאים ומלחכי הפנכה בתקשורת האמריקאית וביקש מהם לכתוב מאמרים אוהדים על ראש הממשלה הבריטי דאז נוויל צ'מברליין, במיוחד בנוגע לניסיונותיו לפייס את אדולף היטלר. הנושא הזה נידון בהרחבה בספר "השגריר: ג'וזף פ. קנדי בחצר סנט ג'יימס 1938–1940", שפורסם בשנה שעברה על ידי הביוגרפית הבריטית־אמריקאית סוזן רונלד.

קנדי הביע אהדה גם לעמדת המפלגה הנאצית בנוגע ל"שאלה היהודית" והפגין עמדות אנטישמיות במהלך פגישה לא רשמית בלונדון במאי 1938 עם השגריר הגרמני החדש בבריטניה הרברט פון דירקסן. קנדי הבטיח לעזור לשפר את התדמית הנאצית באופן מיידי, במיוחד בתקשורת האנגלו־סקסונית. השכבות הבכירות במפלגה הנאצית ידעו על הפגישה החשאית אבל בכיריו של קנדי בוושינגטון לא.

ג'וזף פטריק קנדי (שני משמאל) בביקור בלונדון, 29 באוגוסט 1939 (צילום: AP Photo/Staff/Len Puttnam)

ואז, במהלך הקרב על בריטניה בנובמבר 1940, קנדי התפטר. עזיבתו השנויה במחלוקת לוותה בביקורת בתקשורת האמריקאית: "הדמוקרטיה הגיעה לקצה באנגליה", הוא אמר. "ובאותה מידה הייתה יכולה להגיע לקצה כאן (בארה"ב)".

הבית הלבן לא הסכים עם הדברים – גם לא משרד החוץ, הממשלה הבריטית או משפחת המלוכה הבריטית. באוקטובר 1940 המלך ג'ורג' השישי כתב ביומנו כיצד "קנדי תמיד חושב במונחים של דולרים ולא במונחים של רגשות אנושיים". קנדי מעולם לא שירת שוב בתפקיד ציבורי.

"הבדלנים תמיד התרכזו ברעיון שהיהודים הם אלה שמנסים להכניס את ארה"ב ובריטניה למלחמה", אומרת אולמסטד והוסיפה ש"ניתוח אנגלו־אמריקאי (של ששת ברוני התקשורת האלה) יכול לסייע לנו להבין טוב יותר את מקור הבדלנות – איך המונח הזה נכנס לשימוש ומה הייתה משמעותו".

ההיסטוריונית מאמינה כי ששת אילי התקשורת "סייעו להניח את היסודות לימין הלאומני, הגזעני והאנטישמי" שעדיין קיים בבריטניה ובארה"ב של ימינו

"ג'וזף וסיסי פטרסון ורוברט מקורמיק, למשל, האמינו שאם ארה"ב תתערב בפוליטיקה האירופאית היא תפסיד את העוצמה שלה ואת השליטה שלה בשאר העולם", היא אומרת. ההיסטוריונית מאמינה כי ששת אילי התקשורת "סייעו להניח את היסודות לימין הלאומני, הגזעני והאנטישמי" שעדיין קיים בבריטניה ובארה"ב של ימינו.

עיתונאים אמריקאים שחזרו מסיור במחנות המאסר הגרמנים. שדה התעופה לה גוורדיה, ניו יורק, 8 במאי 1945 (צילום: AP Photo/KL)

היא מצביעה על קווי דמיון רבים בין אז לעכשיו, בין היתר תרבות הקליקבייט והכתבות נגד השמאל, הגלובליזציה וההתנגדות לקבוצות החברתיות והגזעיות שלא מתאימות לאג'נדה הפוליטית הימנית, הלבנה והפופוליסטית.

"אנחנו עדיין יכולים לשמוע את הדיהם של ששת אילי התקשורת האלה היום בכותרות האנטי־אירופאיות בדיילי אקספרס, בדיילי מייל ובפופוליזם הזועם של פוקס ניוז וברייטברט", אומרת אולמסטד. "שורשי התנועות הרעילות, הימניות והלבנות האלה מקורם בשנות ה־30 של המאה הקודמת, אבל הם ממשיכים להשפיע על מדיניות החוץ האנגלו־אמריקאית עד ימינו".