אין מפכ"ל קבוע למשטרת ישראל.

מבקר המדינה נבחר כדי לקבור את המאבק בשחיתות וכדי להעניק חגורת מגן לנתניהו.

מנכ"לית משרד המשפטים פוטרה אך ורק כדי למנות תחתיה מנכ"ל נוח וכנוע שיתמקם בועדת בחירת פרקליט המדינה הבא.

שר המשפטים הוא יס מן מוחלט בצורה הכי מביכה שיש.

בראש התביעה הכללית עומד מי שכיהן לפני כן כמזכיר הממשלה. הוא דילג ממשרת אמון קרובה לנתניהו למי שאמור להכריע בגורלו במכלול עצום של חשדות פליליים. זו משימה כמעט בלתי אנושית גם אם מדובר במשפטן הכי הגון, הכי מבריק והכי מעמיק. לא בכדי התנגד נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט ד"ר אשר גרוניס בתפקידו כיושב ראש ועדת האיתור לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, למינויו של ד"ר מנדלבליט ללא תקופת צינון. אך הוא נותר בדעת מיעוט.

ככלל, מינויים בכירים מושתתים על נאמנות אישית ולא על כישורים.

*  *  *

הממשלה הנוכחית היא ממשלת מעבר שמכהנת חודשים ארוכים ועליה לכהן עוד פרק זמן ניכר נוסף. מעולם לא כיהנה במדינת ישראל ממשלת מעבר לאורך תקופה כה עצומה. מדובר בשיתוק מוחלט מפי מי שלא מפסיקים לקשקש לנו על משילות.

הסיבות להקדמת בחירות ב-4 וחצי השנים האחרונות, אפוא, הן פרסונליות לחלוטין

מעולם לא התקיימו במדינת ישראל 2 מערכות בחירות ברצף באותה שנה. הבחירות הללו נולדו אך ורק בשל רצונו של רה"מ להיחלץ ממצבו המשפטי. גם הבחירות הקודמות נולדו אך ורק בשל סיבה זו.

אגב, נתניהו הודה שגם בחירות 2015 נולדו לאור רצונו לסכל את חוק "ישראל היום". הסיבות להקדמת בחירות ב-4 וחצי השנים האחרונות, אפוא, הן פרסונליות לחלוטין.

*  *  *

בין מלחכי פנכתו של ראש הממשלה (תנאי לקידום בממשלו כאמור) ישנם תומכי אפרטהייד רשמיים. ראש הממשלה עצמו מוביל מדיניות שהופכת את מדינת ישראל למדינת אפרטהייד בפועל במובנים רבים.

הוא גם לא מפסיק להסית בשיטתיות. נגד האזרחים הערבים. נגד השמאל. נגד המרכז. נגד ארגוני זכויות האדם. נגד מערכת המשפט. נגד כל מוסד דמוקרטי-ליברלי. נגד שלטון החוק. ונגד כל מי שלא מעריץ אותו עצמו. את נתניהו.

בין מלחכי פנכתו של ראש הממשלה (תנאי לקידום בממשלו כאמור) ישנם תומכי אפרטהייד רשמיים. ראש הממשלה עצמו מוביל מדיניות שהופכת את מדינת ישראל למדינת אפרטהייד בפועל

לא בכדי נחקק חוק לאום שמעניק רשמית עדיפות להתיישבות אזרחים ממוצא אתני אחד על פני אזרחים ממוצא אתני אחר. חוק לאום זה אינו כולל בכוונה תחילה שום סעיף שמבטיח את עיקרון השוויון. פשוט מפני שמטרת החוק היא ליצור אי שוויון ממוסד.

טענת תומכי החוק היא כמובן שיא החוצפה: הם מסבירים שגם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – לא נכתב דבר על עיקרון השוויון. נכון. מפני שהמחנה הפוליטי שלכם התנגד לציון מפורש של עיקרון זה בחוק היסוד.

בג"צ, למרבה המזל, קבע שעיקרון השוויון הוא ביטוי לזכות היסוד החוקתית לכבוד האדם. עד היום כמובן מותקף בג"צ בשל קביעה אלמנטרית זו. קביעה שהוא עצמו אינו מקיים אותה כשמדובר בפלסטינים מהגדה המערבית.

אגב, מספר אישים במחנה הפוליטי שמתנגד לציון מפורש של עיקרון השוויון, בכל זאת תמכו בעבר בהכללת עיקרון זה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובכלל מעשי החקיקה במדינת ישראל. דן מרידור. מיכאל איתן. איפה הם ואיפה מי שמתיימרים להמשיך את דרכם.

בג"צ, למרבה המזל, קבע שעיקרון השוויון הוא ביטוי לזכות היסוד החוקתית לכבוד האדם. עד היום כמובן מותקף בג"צ בשל קביעה אלמנטרית זו

לצד החלשת שומרי הסף דלעיל, ישנה מתקפה שיטתית על בג"צ בשל נכונותו להגן לעתים על זכויות אדם ואזרח ועל טוהר המידות מול דורסנות השררה (שוב: רק בתחום מדינת ישראל הריבונית. בג"צ מטהר בשיטתיות שרצים משפטיים בגדה המערבית, למרבה העצב).

במקביל מונו מספר שופטים מהז'אנר השמרני בתקופת שרת המשפטים היוצאת. שמרנות היא תפיסת עולם לגיטימית. הכשרת פגיעה בעיקרון השוויון, לעומת זאת, פסולה מכל וכל. השופט העליון פרופסור אלכס שטיין הכשיר תיאורטית פגיעה שכזו בנושא מכירת קרקעות פרטיות לאזרחים ערבים.

*  *  *

מדינת ישראל תוקפת בקביעות, כך לפי פרסומים זרים, בלב דמשק ובמתחמים שונים בלב סוריה. המטרה היא סיכול הברחת נשק מתקדם ומדוייק מטעם ציר טהרן-דמשק לידי חיזבאללה.

אין מחלוקת על כך שמדינה צריכה להגן על אזרחיה, הן מפני המטרת רקטות מדויקות באופן פוטנציאלי מטעם חיזבאללה והן מפני התבססות צבאית איראנית בקרבת הגבול הסורי-ישראלי.

אך האם ראוי להפציץ שוב ושוב באופן מסתורי בלב המדינה הסורית בלא לקיים על כך דיון מושכל ומעמיק בקבינט המדיני-ביטחוני, בממשלה, בכנסת, בתקשורת ובציבור?

אך האם ראוי להפציץ שוב ושוב באופן מסתורי בלב המדינה הסורית בלא לקיים על כך דיון מושכל ומעמיק בקבינט המדיני-ביטחוני, בממשלה, בכנסת, בתקשורת ובציבור? כמובן, במגבלות מובנות של שמירה סבירה ומידתית על סודות ביטחוניים.

שום דיון לא מתקיים. האם אנו יודעים דבר על היחס בין התועלת לנזק במסגרת התקיפות הישראליות במזרח התיכון? האם אנו מקיימים דיון מינימלי על ההיבט המוסרי לצד ההיבט התועלתני בנדון?

חיזבאללה גורס שמטוסים ישראלים ללא טייס התרסקו בלב בירת לבנון. דובר צה"ל מאשר שישראל סיכלה ניסיון פיגוע סורי-איראני באמצעות הפצצת מתחם בלב סוריה שבו היו ממוקמים אנשי חיזבאללה וכן נציג של משמרות המהפכה האיראניים. מאז התרסקות רחפני חיל האוויר בביירות, חיזבאללה מימש לכאורה את איומו לתקוף בחזרה.

האם מדובר בפעולה נבונה? האם ניתן היה להימנע ממנה? האם ההפצצות בסוריה אכן מסייעות לביטחון אזרחי מדינת ישראל או דווקא מעלות את הסיכויים לתגובות אלימות מהצד הסורי-איראני? אין לי מושג. אין לנו מושג. כי שום דיון ציבורי לא מתקיים.

בשבוע שעבר שוגרו רקטות מרצועת עזה. עניין של קבע. האם מתקיים דיון ציבורי רציני לגבי המדיניות הישראלית מול עזה? האם מישהו מאיתנו מודע למצוקה האדירה של תושבי עזה? לכוונות ממשל חמאס? לאפשרות שסיר הלחץ יתפוצץ?

מבקר המדינה הקודם כבר הבהיר שלא התקיים דיון משמעותי ומסודר בקרב אנשי הדרג המדיני לגבי המדיניות הישראלית בענין רצועת עזה. טוב, כנראה שהמבקר הנוכחי כבר לא ממש יבדוק אם משהו השתנה מאז

מבקר המדינה הקודם כבר הבהיר שלא התקיים דיון משמעותי ומסודר בקרב אנשי הדרג המדיני לגבי המדיניות הישראלית לגבי רצועת עזה. טוב, כנראה שהמבקר הנוכחי כבר לא ממש יבדוק אם משהו השתנה מאז.

*  *  *

חלקים עצומים בתקשורת הישראלית מדבררים את בלפור. שליטה מוחלטת בתכני ישראל היום. עיתונות אוהדת ממקור ראשון. שידורי פראבדה מביכים מערוץ 20. ומגוון שדרנים מעריצים (או כאלה שתוקפים את מדיניות הממשלה מימין) בגלי צה"ל, ביומן הערב של רשת ב' ובמקומות נוספים במסגרת השידור הציבורי.

מומלץ גם לקרוא לפעמים ידיעות אחרונות. לא בגלל האיכות. אלא כדי לראות כיצד משתלב לא אחת האינטרס של מוזס ונתניהו לקראת ההכרעה בתקופת השימועים.

ושימו לב מיהם בעלי מניות השליטה ברשת וקשת: טייקונים כדוגמת לן בלווטניק ויצחק תשובה, שזקוקים להטבות כלכליות לא מעטות מטעם הממשלה במכלול עסקיהם.

אין פלא שבחדשות 13 יש פחות רביב דרוקר ויותר כתבות צרכנות. בכלל, רשת 13 היא מעוז של אומץ: תוכנית אירוח מקסימה של שרון גל (רני רהב כבר לא שם) ואודישנים טריים, כך התפרסם, לעירית לינור וינון מגל.

*  *  *

אין יושב ראש אופוזיציה בכנסת המעבר. אין גורם אופוזיציוני שמקבל עדכונים חודשיים מפי ראש הממשלה. ולא רק רשמית. גם בפועל קשה לראות בכחול לבן אופוזיציה בהיבטים רבים.

ההצעה להיכנס בעזתים איננה אופוזיציה אלא סתם חזרה מביכה על הבטחות ראש האופוזיציה נתניהו מ-2009 למוטט את שלטון חמאס בעזה. מין ניסיון איגוף חלול מימין שדינו להיכשל גם אלקטורלית

ההצעה להיכנס בעזתים איננה אופוזיציה אלא סתם חזרה מביכה על הבטחות ראש האופוזיציה נתניהו מ-2009 למוטט את שלטון חמאס בעזה. מין ניסיון איגוף חלול מימין שדינו להיכשל גם אלקטורלית.

השר לענייני יואב גלנט מזהיר שלבנון תחזור לתקופת האבן אם חיזבאללה יעז לתקוף את ישראל. גם גנץ התגאה בזמנו שהחזיר חלקים מעזה לתקופת האבן. מה יש להם מתקופת האבן? ולמה כולם מדקלמים אותן סיסמאות נבובות?

*  *  *

זהו מצבה של הדמוקרטיה הישראלית הקורסת. בתוספת העמקת מדיניות אפרטהייד בגדה ומצור על הרצועה.

פוטין בראש הממשל הרוסי. שי הוא מנהיג הדיקטטורה הסינית. מודי הלאומן מנהיג את הודו. בולסונרו הגזען וההומופוב הוא נשיא ברזיל. טראמפ נשיא ארצות הברית. ארדואן הוא נשיא טורקיה. ונתניהו הוא מנהיגנו לאורך עשור.

פוטין בראש הממשל הרוסי. שי מנהיג הדיקטטורה הסינית. מודי הלאומן מנהיג את הודו. בולסונרו הגזען וההומופוב הוא נשיא ברזיל. טראמפ נשיא ארה"ב. ארדואן נשיא טורקיה. ונתניהו הוא מנהיגנו לאורך עשור

יש ביניהם הבדלים שונים. אבל הדמיון רב: לאומנות, דיכוי זכויות אדם וקיום פוליטי שמושתת על שנאה ושיסוי. מובן שארצות הברית אינה רוסיה. מובן מאד שישראל איננה סין. וברור שהודו וטורקיה ואפילו ברזיל אינן צפון קוריאה. אבל איזו מנהיגות איומה. בכל המדינות הללו.

*  *  *

אני מסכם: בהעדר שומרי סף חזקים, בהעדר אופוזיציה ממשית, בהעדר תקשורת חופשיה וביקורתית, בהעדר סיום ממשל האפרטהייד בגדה ובהעדר שוויון לאזרחים הערבים, הדמוקרטיה הישראלית בסכנה.

אין פלא שילדות ישראליות בנות 10 ו-12 שגדלו רק כאן, מגורשות לפיליפינים רק מפני שאינן יהודיות. ושינוי ממשי לא נראה באופק. לא, רבותיי, ליברמן איננו שינוי. הוא בסך הכל המשכו של נתניהו שנוא נפשו במבטא מעט שונה.

מדיניות השנאה, הגזענות, ההסתה והשחיתות זהה לחלוטין. גם הדמגוגיה החלולה והכוזבת: אחד הבטיח את ריסוק ממשל חמאס בעזה לפני 10 שנים. השני שחרר הבטחה להתנקש בחיי הנייה בתוך 48 שעות. ממשלת כחול לבן – ליברמן – ליכוד איננה בשורה. גם אם הדחתו של נתניהו יכולה להיות התחלה טובה.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

פתיחת מושב החורף של הכנסת החזירה לתודעה את המראות המוכרים – ההפרעות החוזרות של חברי האופוזיציה לנאום ראש הממשלה, הקריאות "נוכל", וכדומה. הדברים אמורים בעיקר בחברי הכנסת של סיעת הליכוד מהשורות האחוריות. בחוגים התומכים בממשלה הנוכחית שוב מלינים על גסות הרוח, כביכול, מצד האופוזיציה, על הנראות המבישה, על השפלת כבודה של הכנסת. "אוי לאותה בושה", "אם כך נוהגים נבחרי הציבור שלנו, מה נאמר אנחנו", "מה יאמרו עלינו" – וכדומה.

אני חולק על כך. הבעיה אינה של נימוס או מנהל תקין.

בחוגים התומכים בממשלה שוב מלינים על גסות הרוח, כביכול, מצד האופוזיציה, על הנראות המבישה, על השפלת כבודה של הכנסת. אני חולק על כך. הבעיה אינה של נימוס או מנהל תקין

חייבים לומר: כשלעצמן, הבוטות ואף הצעקות לא אמורות להפריע לנו. זה פרלמנט דמוקרטי, לא מועצת לורדים. הקונפליקט הפוליטי בישראל אינו דיון מעונב במועדון של ג'נטלמנים – שממילא לא חסר להם כלום בחיים. פוליטיקה זה החיים שלנו: מלחמה ושלום, חברה וכלכלה, דת ומדינה.

האם ישראל תהיה מדינת רווחה או חברה של אדם לאדם זאב, עם חסרי בית מתגוללים ברחוב? עוד 70 שנות סכסוך, או הסדר מדיני? זמני או של קבע? שמא ניישם חזון סביבתי נועז, או נותיר את ההחלטות על המים, האוויר והתחבורה לידי כוחות השוק? האם המדינה שואפת לצמצם פערים ולמגר אפליות לפי קווים מגדריים, לאומיים, אתניים, מעמדיים? משטר חילוני, סטטוס קוו, או התקדמות למדינת הלכה?

כל אחת מהשאלות הללו היא שאלת חיים ומוות. ויכוח מנומס או תיאטרון פוליטי צבוע שמסתיר את המצב הקיים – אינם אפשריים. למדינת ישראל אין אפילו חוקה, ובודאי שלא קונצנזוס שהתייצב באף נושא.

הפרלמנט שלנו משקף זאת. אלה שסעים שאסור לכסות עליהם.

הבעיה שלי עם מופעי ה"גסות" של גלית דיסטל-אטבריאן, או מירי רגב עם מה שנשמע כלהג שיכורים בענייני ה"שאוויש", או עם "נאום המניאק" של דוד אמסלם, או עם ח"כ משה גפני שאומר על קורבנות הקורונה כי "נפתלי בנט הוא הרוצח שלהם" – היא מה שעומד מאחורי כל זה.

מירי רגב @regev_miri על אלקין: אלקין איך להיות השאוויש של הגועליציה???????? pic.twitter.com/6e4xH7T3Ze

— ????????Avi Noga???????? (@AviNoga3) July 28, 2021

דודי אמסלם מתפלפל על המונח "מניאק". מיועד למי שאוהב להשתכשך בבריכה של הקטנים. @aviadglickman ו- @baruchikra מאשרים שהמים חמימים ונעימים. pic.twitter.com/fcbZY6HLnY

— ???????? Soul Assassins אלמוג סארון ???????????? (@Alm0gSAr0n) October 21, 2020

ה"גסות" הזאת אינה אידיאולוגית. היא לא "מחלוקת לשם שמיים". זה נשק שנועד לשתק ולשבש את פעולת הכנסת. זו מין הרחבה מאולתרת של עיקרון הפיליבסטר. כל דיון, כל הצבעה, כל נוהל פרלמנטרי משובש, מתארך, גורר את הממשלה והקואליציה לקרב בוץ מתוזמר מראש – בלי מטרה להציג אלטרנטיבה.

ה"גסות" אינה אידיאולוגית. זה נשק שנועד לשתק ולשבש את פעולת הכנסת. כל דיון, הצבעה, נוהל פרלמנטרי – משובש, מתארך, גורר את הממשלה והקואליציה לקרב בוץ מתוזמר מראש – בלי מטרה להציג אלטרנטיבה

האידיאל הוא ה-gridlock, השיתוק האסטרטגי שהסיעה הרפובליקאית שקונגרס האמריקאי יישמה לאורך שנות ממשלה אובמה, בעיקר מאז הישגיהם בבחירות אמצע הקדנציה של 2010. המאמץ לשתק את פעולת הממשל האמריקאי התחדש, כמובן, עם השבעתו של ג'ו ביידן.

השימוש של הימין הפופוליסטי והניאו-שמרני בפיליבסטר ובכלים דומים של שיתוק הוא קלאסיקה ידועה מראש: לוקחים נשק של החלש (האופוזיציה הקלאסית, המייצגת את החלשים והמודרים), חלק מכללי המשחק הישנים, וחוטפים אותו (במובן hijack).

לטובת מה? לטובת הפוליטיקה של החזק: העשיר, התאגיד, הממסד הדתי וכדומה. אל תטעו, הגוש הזה עדיין חזק להדהים. הוא מחובר לבעלי הון, הוא שולט ברבנות הראשית, הוא שתל אלפי מינויים בשירות הממשלתי, ונאמנותם של הפקידים הללו לא השתנתה.

קחו למשל את מיטש מקונל, מנהיג הרוב הרפובליקאי בקונגרס. הישגו הגדול: שיתוק ממשלים של נשיאים דמוקרטיים עם הרבה טריקים ושטיקים, מינוי מקסימום שופטים שמרנים ומניעת מינויים של שופטים ליברליים.

מנהיג הרוב הרפובליקאי בסנאט, מיטש מקונל, ב-9 בנובמבר 2020 (צילום: AP Photo/Susan Walsh)

הגוש שכולל את הליכוד, הסיעות החרדיות וסיעת הציונות הדתית והפלגים הכהניסטיים והחרד"ליים שנספחו אליה – הופך יותר ויותר טראמפיסטי. התוכן שלו הוא דחייה מוחלטת של "הערכים הפרוגרסיביים" וסירוב מוחלט להידבר איתם, והאמצעי הוא כל האמצעים. קווים אדומים נחצו ועוד ייחצו בעתיד. אין טעם להזדעזע.

השימוש של הימין הפופוליסטי והניאו-שמרני בכלי שיתוק הוא קלאסיקה: לוקחים נשק של החלש (האופוזיציה הקלאסית, המייצגת חלשים ומודרים) וחוטפים אותו לטובת הפוליטיקה של החזק

שווה להתעכב על "הגסות", ומי מביע אותה. מי הצועק ומי "הממלכתי". התפקוד במשבצת "האופוזיציונר הצעקן" של רגב, דיסטל-אטבריאן, מאי גולן, אמסלם, ביטון (בעבר הלא-רחוק גם מיקי זוהר) הוא בחירה גזענית מניפולטיבית של הנהגת הליכוד.

ל"שדה הקרב" נשלחים שוב ושוב הח"כים ממוצא יהודי-מזרחי; לרוב ח"כים מהשורות האחוריות (ובמקרה של דיסטל אטבריאן, ממש מהשורות האחוריות, מפני שהיא שיריון של יו"ר המפלגה, ולא דמות שזכתה לתמיכה מסיבית מהמתפקדים).

ההתגרות שבסופה מוציאים אנשי הביטחון ח"כים מהמליאה או מדיון הוועדה הרי תוזמרה מראש. כפי שכתבתי בעבר, הגסות והאגרסיביות הן חלק מהמסר הפופוליסטי: "אנחנו עממיים, אנחנו נגד האליטות. עיניכם הרואות: יו"ר הכנסת או יו"ר הוועדה מסלקים אותנו, מדירים אותנו, הדעה שלנו מושתקת".

בפועל, כאמור, מדובר בנציגים שמשרתים אליטות חזקות לאין שיעור, בעיקר כלכליות. התוכן האידיאולוגי האמיתי בתעמולה הזאת הוא אנטי-אינטלקטואליזם, אלמנט פשיסטי ותיק מאוד.

*  *  *

לא פעם אומרים לנו "אבל למה לתת להם במה? אל תאכילו את הטרול, אם נתעלם מהם הם ייעלמו". כלומר, הם ניזונים מתשומת לב.

הרכבת הזאת עזבה את התחנה. מזמן. אנחנו כבר לא בשלב שאפשר להחליט לא לתת במה לדוברים האלה (היינו, של הפופוליזם החדש). הם דיברו ישירות לקהל שלהם 10-15 שנים, בערוצים ייעודיים. מקבוצות וואטסאפ וקבוצות פייסבוק סגורות, ועד אתרי חדשות נישתיים (חלקם אינם אלא צהובונים בפרוטה, יותר מעיתונים בעלי צבע אידיאולוגי ימני). הדוברים והערוצים הללו גיבשו את הקהל שלהם היטב, יצרו סטנדרטים חדשים.

שווה להתעכב על "הגסות", ומי מביע אותה. מי הצועק ומי "הממלכתי". התפקוד במשבצת "האופוזיציונר הצעקן" של רגב, דיסטל-אטבריאן, אמסלם, ביטון, הוא בחירה גזענית מניפולטיבית של הנהגת הליכוד

חרף הקמת ממשלה חדשה – החוגים האלה צוברים תאוצה גם בישראל. ערוץ 20 אמנם מדשדש, אבל מאמץ גדול מושקע בימים אלה בהגדלת התפוצה של הוצאת "שיבולת", שמתמחה באינדוקטרינציה פופוליסטית אנטי-אינטלקטואלית. כבר שנה וחצי שברשת צצים עוד "אתרי חדשות" עלומים שמציפים את הרשת בזבל פסוודו-עיתונאי שמסתיר בקושי הזדהות מפלגתית ומחנאית. אפילו "אפוק טיימס" משקיע לא מעט בהתרחבות; מדובר בפרוייקט מוזר מאוד, שמערבב רוחניות ניו-אייג'ית בפרוטה (לצד האג'נדה האנטי-סינית של מייסד מגזין האם האמריקאי) והרבה פסוודו-מדע.

בסופו של דבר יש מסר אחד ויחיד: נגד מדינת רווחה, נגד הסתכלות קולקטיבית מכל סוג שהוא: תדאג לעצמך, הרוח מנצחת את הכל, כל הומלס יכול להיות מיליונר (ולכן לא צריך שום מנגנונים מדינתיים). מעניין, מי מרוויח מהפצת הרעיון הזה?

העוינות לתקשורת המסחרית המסורתית – בעיקר ערוצי הטלוויזיה 12 ו-13, קבוצת "ידיעות אחרונות" וקבוצת "הארץ" – היא תנאי קבלה ממש. מרכז הכובד האידיאולוגי בכל גופי התקשורת הללו נמצא ימינה מהמרכז – לפי כל סטנדרט מקובל; אבל זה לא הסטנדרט הפופוליסטי. בחוגים האלה נחשבת המדיה הוותיקה לשמאלנית ללא ערעור.

כיוון שהגענו לנקודה הזאת, "לא לתת להם במה" זאת פריווילגיה שלא קיימת יותר. צריך לדבר על השרלטנים, על המסיתים, על מאחזי העיניים. להתנגש איתם ולחשוף את השקרים והשיטות – למעשה, לחשוף את הנדסת התודעה, של דוברים שמאשימים את המיינסטרים הישן ב"הנדסת תודעה".

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

לרצים למרחקים ארוכים יש בדיחה, שהולכת בערך כך: אתה מתחיל את הריצה הכי מהר שלך, ואז, ככל שאתה מתעייף מהריצה, אתה מגביר את הקצב. אבל מי שבאמת מכיר את הריצה למרחקים ארוכים – ואת ריצת המרתון במיוחד – יודע שהגם שרצוי לרוץ את חצי המרתון השני מהר יותר מאשר את חציו הראשון – רק מעטים מצליחים לעשות זאת. ריכוז חומצת חלב בשריר, ההתנגשות בקיר בקילומטר השלושים ועוד. ככה זה גם בקרב דוקטורנטים.

רצוי לרוץ את חצי המרתון השני מהר יותר מאשר את חציו הראשון – אך רק מעטים מצליחים בכך. ריכוז חומצת חלב בשריר, ההתנגשות בקיר בקילומטר ה-30 ועוד. ככה זה גם בקרב דוקטורנטים

רבים מהדוקטורנטים מתחילים את המסלול המחקרי שלהם עם מוטיבציה גבוהה מאוד, ואז – ככל שהם מתקדמים במסלול – הם אמורים להפגין מוטיבציה הולכת ומתגברת להשתלבות במסלול האקדמי. אבל בסוף, כמו המרתוניסטים, רק מעטים מבין הדוקטורנטים שומרים על מומנטום. חלק משמעותי מהם מורידים קצב בסוף ומוותרים על השאיפה הראשונית להפוך לחוקרים באקדמיה.

למה זה? האם זה קשור להזדמנויות המצומצמות להשתלב באקדמיה? האם זו פשוט עייפות, או שמא – ככל שמתקדמים במעלה המסלול התחרותי באקדמיה, רבים מבינים שהם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר המדע? ואולי אחרים מבינים שעם הראש שלהם אולי בכלל עדיף להם לעבוד בתעשייה?

אין ספק שמשהו משתנה בעולם ההזדמנויות לאנשים המשכילים ביותר בחברה המודרנית. כך באמריקה, כך בישראל. מספר הסטודנטים והסטודנטיות שממשיכים בלימודים לתואר שלישי הולך ומאמיר. בארצות הברית, למשל, מספר הלומדים לתואר שלישי כמעט והכפיל עצמו בתחומי המדעים וההנדסה בתוך עשור. בישראל, הגידול היה מתון יותר, 15% אחוזים, עם מספר לומדים שעומד כיום על כ-12 אלף דוקטורנטים. זה אומר שבכל שנה מצטרפים כאלפיים נרשמים חדשים ללימודי התואר השלישי בישראל. וזה בניכוי הלומדים בחו"ל.

העלייה הזו אינה מלווה בעלייה במספר התקנים באקדמיה הישראלית והעולמית. כאשר בוחנים את מספר המשרות הפתוחות באקדמיה רואים שבניגוד לגידול במספר הלומדים אין גידול במספר המשרות.

האוניברסיטאות פסקו מלגדול, גם באמריקה, וכך גם בישראל. מרבית המצטרפים למסלול הדוקטורנט לא יזכו בסוף מסלול ההכשרה המדעית שלהם במשרה באקדמיה. בהערכה גסה, אולי חמישה אחוזים יצליחו בכך, וגם זאת לאחר לימודים של שנים בפוסט דוקטורט.

חלקם אף רואים את אנשי הסגל הבכירים באוניברסיטאות מדוכאים ומיואשים בחלקם, וכך אולי רבים מבינים שהמאבק על פרסומים וקרנות מחקר, התחרות הבלתי פוסקת, לא בשבילם. תודה, אבל לא תודה אמרו לי חלק מתלמידיי המצטיינים.

בארה"ב, למשל, מספר הלומדים לתואר שלישי כמעט והכפיל עצמו בתחומי המדעים וההנדסה בתוך עשור. בישראל, הגידול היה מתון יותר, 15% אחוזים, עם מספר לומדים שעומד כיום על כ-12 אלף דוקטורנטים

אבל לא רק הם. מחקר שהתפרסם בשנת 2017 עקב אחר קבוצה של 854 דוקטורנטים אמריקאים בתחומי המדעים וההנדסה לאורך שלוש שנים – משנת התחלת הדוקטורט ועד שנה לפני סיומו. במהלך המחקר נשאלו הדוקטורנטים שאלות בדבר שאיפותיהם להשתלבות באקדמיה.

נתון הפתיחה מלמד שבשנה הראשונה ללימודיהם כשמונים אחוזים מן הלומדים לתואר שלישי מביעים עניין במשרה אקדמית. שמונים אחוזים! שלוש שנים אחר כך – רק חמישים וחמישה אחוזים מהלומדים עדיין מביעים שאיפה לזכות במשרה אקדמית.

המאמר מבקש להבין את הדעיכה הזאת. מה קורה במהלך התואר השלישי שגורם לרבים להרפות מדוושת הגז? מה בחצי השני של המרתון האקדמי קשור בדעיכה כזו?

בתחילת לימודיהם לתואר שלישי, כחמישים אחוזים מן הסטודנטים והסטודנטיות לא רק רוצים אלא גם מאמינים שיוכלו להשתלב במשרה אקדמית. שלוש שנים מאוחר יותר, כשהמציאות כבר קרובה יותר, או אז רק כשליש ומטה מעריכים כי יש להם סיכוי להשתלב באקדמיה.

כשנשאלו כמה שנים יצטרכו לבלות בפוסט דוקטורט כדי להשתלב באקדמיה, העריכו רבים – ובמידה רבה של צדק – כי יאלצו לבלות שלוש שנים לפחות בפוסט כדי לזכות במשרה נחשקת באקדמיה.

בשנה הראשונה ללימודיהם כ-80% מן הלומדים לתואר שלישי מביעים עניין במשרה אקדמית. שמונים אחוזים! 3 שנים אחר כך – רק 55% מהלומדים עדיין מביעים שאיפה לזכות במשרה אקדמית

המחקר גם מראה על התפצלות והתבדלות בתוך קבוצת הדוקטורנטים. מתחיל להיות מרכז המעוניין באקדמיה, אך מתחילה להיווצר פריפריה של דוקטורנטים שפוזלים החוצה. והדוקטורנטים שמתרחקים מן השאיפה למסלול באקדמיה מתחילים ללחוץ על דוושת ההשתלבות בתעשייה.

כך, בעוד המעוניינים באקדמיה מבקשים ידע לשם עצמו, השואפים לתעשייה מעוניינים יותר במסחור ידע, בידע בעל השלכות יישומיות. אדרבה, אלו שבוחרים במסלול אקדמי מתעקשים לשמר על חירויות המחקר שיש באקדמיה. לעומת זאת, אלו שמבקשים להשתלב בתעשייה מאבדים עניין בחופש האקדמי לבחור בנושאי מחקר שמעניינים אותם.

הממצאים גם מראים שסטודנטיות שואפות להשתלב באקדמיה מעט פחות מסטודנטים, אולי בשל הערכה שיש הטיה מגדרית באקדמיה, אולי בשל הצורך לבלות שנים רבות בפוסט דוקטורט.

תהא הסיבה אשר תהיה, אומרים מחברי המאמר, מוטל על האקדמיה לאפשר לסטודנטים לתואר שלישי ללמוד על מסלולים חלופיים למשרה אקדמית. על האקדמיה להיות יותר מחוברת לתעשייה, וגם לאפשר לסטודנטים להבין אילו מסלולי מעבר יש מן האקדמיה לממשלה.

המאמר המציג את הממצאים הללו יוצא מנקודת מוצא מעט מוזרה. "יש בעיה של דעיכת שאיפה להשתלבות באקדמיה", הוא טוען. יש ירידה משמונים אחוזים ששואפים למשרה אקדמית לחמישים וחמישה אחוזים.

אבל נקודת המוצא הזאת מאוד בעייתית, כי עובדת היסוד היא שרק כחמישה אחוזים מן הדוקטורנטים והדוקטורנטיות ישתלבו בסוף במשרה אקדמית. במילים אחרות, אם בתחילת מסלול ההכשרה שלהם כשבעים וחמישה אחוזים מן המחזור צפויים להתאכזב בסוף – האם שיעור של חמישים אחוזים שיהיו מאוכזבים הוא גבוה או נמוך?

נקודת המוצא במאמר: "יש בעיה של דעיכת שאיפה להשתלבות באקדמיה"- בעייתית, כי עובדת היסוד היא שרק כ-5% מן הדוקטורנטים ישתלבו בסוף במשרה אקדמית

וזה מעלה שאלות נוספות, עליהן עדיין אין מענה: האם האקדמיה לא מנפחת את השאיפות של הדוקטורנטים הרבה מעבר לרצוי? האם לא צריך לקרר את השאיפות של מרבית הצעירות והצעירים שממילא לא ישתלבו באקדמיה? אולי אנחנו דווקא כן צריכים לנפח את השאיפות, כי רק באמצעות ניפוחן תהא רמת המחקר בדוקטורט ראויה?

האם האנשים המצטיינים ביותר במחזור שבו למדתם הם שהשתלבו במשרות באקדמיה? ואם לא, מהן התכונות שהיו להערכתכם הקריטיות בבידול בין מי שחתכו החוצה מן האקדמיה למול מי שהתעקשו להתמיד בה? ובדיעבד – האם נראה לכם שהאקדמיה מצליחה לברור את המתאימים ביותר אל שורותיה? באיזה תחומים כן, ובאילו לא? פעם זה היה אחרת? למה?

פרופ' גד יאיר הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו בעשור האחרון מתמקדים בתרבות, הגות ומדע בגרמניה, צרפת, ארצות הברית וישראל (צילום: באדיבות דוברות האוניברסיטה העברית)