"מי זאת דינה רצ'בסקי?" שאלתי עורכת ירחון לנושאי ארכיטקטורה, בנייה ותכנון עירוני לאחר שהתחלתי לספק כתבות לירחון המקצועי. העורכת תמהה על בורותי. "לא לדעת מי זאת דינה רצ'בסקי", מלמלה. מדובר באדריכלית שכיהנה אז כראשת מינהל התכנון במשרד הפנים. אותה עורכת הניחה מן הסתם שכל ישראלי נאור אמור להכיר את שמה. גם מי שמרוחק, כמוני אז, מנושאי תכנון ובנייה.

"מי זאת דינה רצ'בסקי?" שאלתי עורכת ירחון לנושאי ארכיטקטורה, בנייה ותכנון עירוני לאחר שהתחלתי לספק כתבות לירחון המקצועי. העורכת תמהה על בורותי. "לא לדעת מי זאת דינה רצ'בסקי", מלמלה

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מקרה אחר: חברה שלי שאובחנה כלוקה בטרום סוכרת הופנתה על ידי רופאת המשפחה שלה לאחות שתלמד אותה איך להשתמש בערכה ביתית לבדיקת רמת הסוכר בדמה. חברתי, טכנופובית ותיקה, לא הסתפקה בהדגמה הראשונית וביקשה מהאחות לחזור ולהסביר לה איך להשתמש בערכה. "אבל כבר הראיתי לך" השתוממה האחות המיומנת. היא חשבה כנראה שדי להסתפק בהדגמה אחת חפוזה. הלוא בעיניה המנוסות זהו עניין כל כך פשוט.

"למה אתה חושב שעירוני צריך לדעת מה פירוש המילה במב"ח?" שאלתי משתתף בשיח מצולם על התקשורת הקיבוצית. המונח במב"ח הוא ראשי תיבות של "בן משק בחופשה". אותו דובר הזכיר במבח"ים בלי להבהיר את פירוש המילה וגם תיבל את דבריו במילים נוספות מתוך העגה הקיבוצית הבלעדית.

לדוגמיות שהובאו פה יש מכנה משותף ברור. שלושתן ממחישות תופעה נפוצה המכונה " קללת הידע" ורובנו לוקים בה. רובנו מתקשים להבין איך זה אחרים לא תופסים בקלות מה שלמדנו, שיננו ולעסנו ובעינינו הוא מוכר עד זרא. התופעה בולטת במיוחד בקרב אנשי אקדמיה, אבל היא מחלחלת אל כל תחומי החיים. בעלי ידע מופלג בתחום מסוים מתקשים לאמץ את נקודת מבטם של חסרי ידע זה.

אחד הביטויים המוכרים, המובהקים, של קללת הידע: התנהלותם של רבים מהרופאים. כמעט כל אחד כבר נתקל מן הסתם בתופעת "הרופא הממלמל". שחוק, טרוד וקצר רוח הוא עונה לשאלותינו הטרחניות במעין מלמול. אין לו זמן להתנתק ממסך המחשב, לדבר הישר אל הפציינט ולבאר דברים בלשון בני אדם.

דומה שמבחינתו החולה הנודניק שואל על מה שהוא מובן מאליו. ואז, אפילו שהשגת משהו בחייך, צברת ידע, ניסיון, אתה חש כאילו התדרדרת ושונמכת לסטטוס של מטומטם. וזה עלול לקרות לך בשיא מצוקתך, בשעתך הקשה ביותר.

אחד הביטויים המובהקים של קללת הידע: התנהלות רבים מהרופאים. כמעט כל אחד כבר נתקל ודאי בתופעת "הרופא הממלמל". שחוק, טרוד וקצר רוח הוא עונה לשאלותינו הטרחניות במעין מלמול

אותה קללת ידע פוגעת קשות בקשישים טכנופוביים. סביבתם אדישה לקושי שלהם להשתלט על חידושים טכנולוגיים ששינו את עולמנו: האינטרנט עם הרשתות החברתיות, סניפי בנקים ללא קופה ומזומנים ועוד.

קשישים רבים נרתעים מהחדשנות הדיגיטלית עקב מחסומים פסיכולוגיים שקשה להבקיעם. חלקם פוחדים, ממש פוחדים, ממיני חדשנויות. הלוא הם לא נולדו עם סמארטפון ביד כמו פעוטות עכשוויים.

מוסדות ציבור וגם גופים פרטיים לא מתחשבים כמעט בקשייהם של קשישים טכנופוביים. לעתים קרובות לא מאפשרים להם תקשורת באמצעות הטלפון הנייח הישן והטוב. וכך המהפכה הטכנולוגית פוגעת בעצמאותם של זקנים ומגבירה את תלותם המעיקה בבני משפחה.

הטבעת הטכנולוגית שסוגרת על בני הגיל השלישי הולכת ומתהדקת. כבר נמצא מי שהתריע על "אלימות דיגיטלית", והפרופסור אמיר כהן-שלו, חוקר חברה ותרבות, כתב ש"הקצב הקטסטרופלי של התפתחות הטכנולוגיה משליך את רוב הזקנים אל שולי החברה".

הנה דוגמית בוטה של אלימות דיגיטלית. מקרה שפורסם בעיתונות בקיץ אשתקד והמחיש אטימות מוחלטת כלפי קשייהם של זקנים. זהו סיפורה של מרגלית זמיר, בת 83. היא הגישה תלונה על גניבת ארנקה בכניסה לסופרמרקט בחולון.

קצין הביטחון במקום איתר את הגנב בסרטוני האבטחה והפנה את האישה לתחנת משטרה בחולון כדי לקבל את הסרטון על סמך צו. מרגלית זמיר עשתה כדבריו. היא התייצבה בפני שוטר לחוץ ועצבני שסירב לקבלה. אותו שוטר אטום רק צייד אותה בפתק לקוני בכתב ידו, לאמור: "באינטרנט. תלונה מקוונת במשטרה".

מוסדות ציבור וגופים פרטיים לא מתחשבים כמעט בקשיי קשישים טכנופוביים. לעתים קרובות לא מאפשרים להם תקשורת באמצעות הטלפון הנייח הישן והטוב. כך המהפכה הטכנולוגית פוגעת בעצמאותם

ועל כגון אלה נאמר בשיר "בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי". מילים ומנגינה אלון אולארצ'יק:

"אני בחור פרימיטיבי בעולם אינטנסיבי
בעולם שכולו חשמל
אבל כותב בינתיים על שדה ושמיים
וכוכב שביט שנפל".

קללת הידע מחבלת כמובן גם בטקסטים כתובים. "בהיר הוא יפה!" הכריז הסופר אסף ענברי במסה חכמה שפרסם בהיותו בן עשרים ומשהו בלבד. ענברי הסביר בין השאר איך כתיבה מעורפלת, נפתלת, מסורבלת, עמוסת מילים לועזיות – מסגירה לעתים פגמים ביושרה: חמקנות, מאמץ להרשים, לסבך ולנפח דברים, להפגין ידענות ועמקנות.

ויש גם מיני תארים מנופחים וכביכול מתוחכמים, כגון התואר הבומבסטי שבו מתגדר-מתהדר איש פרסום שנצפה לאחרונה בפאנל כלשהו בטלוויזיה: "אסטרטג תוכן ומילים מבוססות רגש".

איך "לתרגם" ללשון בני אדם תואר מעין זה?

אני נוטה להאמין שבהירות השפה מעידה על בהירות מחשבה. נדמה לי שמנסחי משפטים עמומים ופלצניים לא תמיד יודעים בעצמם מה בדיוק הם מתכוונים לומר.

אותו קצר המאפיין תקשורת בין מומחים להדיוטות – פוסח על אחדים מאנשי האקדמיה. לא הבחנתי בניסוחים עמומים וסתומים במאמרים שמפרסמים בעיתונות כמה פרופסורים מהוללים, כאלה שאני משתדלת לא להחמיץ את דבריהם. למשל הפסיכולוגית עמיה ליבליך, נורית גרץ הסופרת וחוקרת ספרות וקולנוע, או שלמה אבינרי איש מדע המדינה, ודן מירון חוקר הספרות. אותם פרופסורים מוכיחים בכתיבתם שפשטות לא מונעת עומק ובהירות לא סותרת מורכבות.

ויש מיני תארים מנופחים וכביכול מתוחכמים, כגון התואר הבומבסטי שבו מתגדר-מתהדר איש פרסום שנצפה בפאנל כלשהו בטלוויזיה: "אסטרטג תוכן ומילים מבוססות רגש". איך "לתרגם" זאת ללשון בני אדם?

עורכים של ספרי עיון שחיברו מלומדים מתמודדים שוב ושוב עם קללת הידע. לעתים הם נדרשים להיאבק עם שפת חרטומים אקדמית ומפלצות לשון. בפאנל של עורכי ספרים שהתקיים לפני שנים באוניברסיטה הפתוחה הזכיר העורך אבי כצמן את המילה "כידוע". הוא טען שהיא חוזרת כמו צרעת בחיבורים מלומדים. לדעתו, זהו בדיוק המקום שאליו נדרש העורך.

אבי כצמן אמר: "מה שלך, הפרופסור, נראה ידוע ושחוק עד מיאוס, לי הוא זר לחלוטין".

והוא הוסיף קביעה נחרצת כי דווקא בזכות בורותו כצמן משכיל "לתרגם" ניסוחים עמומים ללשון בני אדם. דווקא הבורות משמשת אותו ככלי עבודה.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.