הפעם הזו שבה ברחתי מהנער

 (צילום: iStock-demaerre)
iStock-demaerre

"למה הדבר דומה? לרחוב ללא מוצא, רחוב סגור בתוך עצמו,

אשר פתאום פותחים וממשיכים אותו

עד חוף הים".

אריה סיון

ואם פתאום, בדרך נס, נגלה לפנינו הרחוב הפתוח הזה, שלא ידענו על קיומו, מה אז? האם נוכל לשכוח את מה שראינו, האם נוכל לקפל אותו חזרה לתוך עצמו ולהגיד בעקשנות, הרחוב הזה סגור, כמו שבלול, ככה זה, קשה כמו שבלול, וזה מה שיש? ואולי לא נוכל, ובעל כורחנו נתמלא בתקווה?

איזה שיר יפה כתבת, אריה סיון. 

*  *  *

הפעם הזו, שבה ברחתי מהנער הקשה ואבא שלו לקח אותי הביתה באמצע הלילה, היתה הראשונה אבל לא היחידה. מאז ברחתי שוב, ושוב, ושוב, בערך פעם בחודש עשיתי את זה. האם ידעתי שאחזור כבר בשעה שהלכתי?  נקודת ההתחלה ונקודת הסוף היו מחוברות, הסיפור שלי עם הנער הקשה היה מקופל לתוך עצמו, סודי וסגור וחסר סיכוי. 

הפעם הזו, שבה ברחתי מהנער הקשה ואבא שלו לקח אותי הביתה באמצע הלילה, היתה הראשונה אבל לא היחידה. מאז ברחתי שוב, ושוב, ושוב. הוא לא התרגש מהבריחות שלי. הוא ידע שאחזור, שלא אצליח להתרחק

הוא לא התרגש מהבריחות שלי, הנער הקשה, אפילו לא בהתחלה, צבע הדבש הכהה של גופו לא טרח לדהות לכבודי מרוב דאגה. הוא ידע שאחזור, שלא אצליח להתרחק.  

אבל היתה פעם אחת שבה כמעט והצלחתי.

אתה שומע, אריה סיון, פעם אחת ראיתי איך הרחוב נפתח, יכולתי להריח את האוויר המלוח של הים, כמעט האמנתי.

*  *  *

הצריף להט, המאוורר עירבל את האוויר בקושי, יום שבת.

הנער הקשה שוכב באדישות על המיטה, הוא שוכב על הגב, כפות הידיים שלו שלובות מאחורי הראש. זה כאב לי, אני אומרת בשקט. עיניו עצומות בעקשנות. אני יודעת שהוא לא ישן, אני יודעת שהוא לא ישן, אני קמה ונעמדת ליד המאוורר, מסתכלת בשנאה על רצפת העץ, בגללה כפות הרגליים שלי לוהטות, ובגלל שאני עומדת ליד המאוורר הרוח לא מגיעה אלי. שורף לי, אני אומרת עוד יותר בשקט, כמובן שאני לא מצפה לתשובה.

הנער הקשה שוכב באדישות על המיטה, הוא שוכב על הגב, כפות הידיים שלו שלובות מאחורי הראש. זה כאב לי, אני אומרת בשקט. עיניו עצומות בעקשנות

הסדין מקומט, אבל הנער הקשה שוכב כמו עמוד ברזל, ישר לגמרי.

אני חושבת שאני אלך, אני אומרת. הוא לא מסתכל עלי, גם כשאני נאלצת לגעת בסדין המקומט כדי לחפש את התחתונים שלי הוא לא מסתכל עלי. אני חושבת שאני גם לא אחזור, אני משתדלת להדביק לקולי נחרצות. נדמה לי שאני רואה קו חיוך על השפתיים שלו, אני יוצאת, אני לא טורקת את הדלת כדי לא להעיר את ההורים שלו, כולם ישנים ביום שבת, במושב, בצהריים.

גם הרחוב לוהט, אני לא הולכת לכיוון של הבית שלי, אני הולכת לכיוון השני, אני הולכת על שבילי עפר, אפילו חתול אני לא רואה, בטח שלא פרפרים לבנים או ציפור נדירה, קיץ צהוב, כשאני מתעייפת אני יושבת על אבן גדולה.

אני לא עצומת עיניים ובכל זאת אני לא מבחינה בחבר הטוב של הנער הקשה, אני לא מבחינה בו עד שהוא לא נוגע בכתפי ואז אני קופצת.

הוא צוחק אלי.

אני חושבת שאני אלך, אני אומרת. הוא לא מסתכל עלי, גם כשאני נאלצת לגעת בסדין המקומט כדי לחפש את התחתונים שלי

אני לא מחייכת בחזרה, אני לא מצליחה, העיניים שלו רכות מאוד והוא מצביע על הבית ממש מאחורי, פה אני גר, הוא אומר, רוצה להיכנס?

*  *  *

הבית גדול וקריר, איפה ההורים שלך? אני שואלת. כולם ישנים בצהריים, הוא עונה, ומוזג לי לימונדה קרה, ומוסיף קרח. הוא מסתכל עלי כל כך בעדינות שאני תוהה אם הוא יודע מה באמת קורה ביני ובין החבר הכי טוב שלו. הוא לא שואל מה אני עושה פה לבדי, ופתאום אני מרגישה שאם כן היה שואל הייתי עונה. הייתי מספרת לו הכל. אנחנו יושבים במטבח, שולחן העץ מבריק ונקי, יש פירות על השולחן. יש עוגה בתנור, הוא אומר, רוצה?

אני מושכת בכתפיי.

הוא חותך לנו שתי פרוסות עבות של עוגה רכה עם פירות אדומים. גם אני אוהבת לאפות עוגות, אני מספרת לו, הוא מספר לי שיש להם פרדס מאחורי הבית, זו לא העונה אבל נעים וקריר שם, רוצה לראות? אני אוהבת תפוזים, אני מחייכת, בעצם זה הפרי שאני הכי אוהבת.

*  *  *

באמת נעים שם בפרדס, באמת קריר, יש צל והעלים בצבע ירוק כהה. החבר הטוב פורש שמיכה לבנה ואנחנו יושבים עליה, את יודעת שאני אוהב אותך, הוא אומר, נכון?

"למה הדבר דומה? לרחוב ללא מוצא, רחוב סגור בתוך עצמו,

אשר פתאום פותחים וממשיכים אותו

עד חוף הים."

פרחים אדומים פורחים בלחייו, העיניים שלו חומות ומבריקות, אני עוצמת את שלי בחוזקה ומשאירה אותן סגורות. אני חושבת, הכתפיים שלו רחבות כל כך, נדמה שאפילו טרקטור הוא יכול להרים בשעת הצורך, אם אבקש ממנו. את יכולה לבקש ממני כל דבר, הוא לוחש, אני אעשה הכל בשבילך, את לא חייבת לחזור לשם.

את יכולה לבקש ממני כל דבר, הוא לוחש, אני אעשה הכל בשבילך, את לא חייבת לחזור לשם. אני לא חייבת לחזור לשם

אני לא חייבת לחזור לשם.

*  *  *

אנחנו יושבים שם כל אחר הצהריים,

אנחנו לא מדברים. אני מעזה להניח את ראשי על ברכיו ולנוח, הוא לא מלטף לי את השיער, הוא לא נוגע בי, תודה אלוהים, אנחנו מחכים יחד לתשובה שלי שתבוא, נדמה לי שאני נרדמת כי אני רואה פרפר לבן, הוא עף היישר לתוך השערות שלי, מסתבך בהן ולא יכול לצאת. כשאני פוקחת את העיניים הוא עדיין נמצא שם, החבר הטוב. אתה אוהב פרפרים לבנים? אני שואלת אותו. הוא צוחק בפליאה. אני אשאר איתך. העיניים שלו מזדהרות, באמת? תישארי איתי?

אני אשאר איתך. בפעם השניה שאני אומרת את זה מתחיל הספק. 

הוא כל כך שמח, החבר הטוב, הוא קם בקפיצה מהשמיכה הדקה, היא מתקמטת, הוא יושב בחזרה מיד, הוא לא יודע מה לעשות עם הגוף שלו שמבקש לפרוץ מתוך עצמו, הכתפיים שלו מתרחבות לכל הצדדים כשהוא רוכן אליי, הוא מנשק אותי. 

אנחנו נופלים בלי קול על השמיכה הלבנה, הגוף שלו כבד, קשה לי לנשום, האישונים שלו גדלים כשהוא מסתכל עלי, אני עוצמת את העיניים, שומעת צריחה דקה של ציפורים זרות ואת הנשימות שלו

העצים מאפירים, הוא מחבק אותי, העלים הירוקים הופכים שחורים, אנחנו נופלים בלי קול על השמיכה הלבנה, הגוף שלו כבד, קשה לי לנשום, האישונים שלו גדלים כשהוא מסתכל עלי, אני עוצמת את העיניים, אני שומעת צריחה דקה של ציפורים זרות ואת הנשימות שלו, אף פעם לא הבנתי בשמות של ציפורים, אני מרגישה את האבנים הקטנות שעל האדמה. הוא שואל משהו, אני בקושי שומעת אותו, את לא רוצה? הוא שואל שוב, בקול רם, הקול שלו הופך צרוד, אני לא עונה, הוא מתגלגל ממני ושוכב לידי, מסתכל לשמיים, גם אני מסתכלת על השמיים, על עלי הברזל של העצים, אנחנו מחכים עד שהשמיים נעשים שחורים לגמרי, ואז אנחנו קמים. 

האם הוא מסתכל עלי כשאני מתרחקת?

*  *  *

אני הולכת על שביל העפר בלי לשמוע את הצעדים שלי, מדי פעם מכונית עוברת בלי שאני שמה לב. משוגעת, תזוזי הצידה, צועק לי ראש אחד עם שיער אפור. אני מגיעה לחצר של הנער הקשה, אבא שלו עומד בגינה עם מספרים ענקיים ועושה תספורת לאיזה שיח. זו יערת הדבש, הוא מחייך אלי, נכון שהריח שלה נפלא? הריח ממלא את כל האוויר, יש לי בחילה. הוא מתוק מדי, אני אומרת בשקט. מה אמרת? הוא שואל ומחייך אלי שוב. ריח גן עדן, אני אומרת. 

אני פותחת את הדלת של הצריף, הנער הקשה שוכב שם, באותה תנוחה, ישר כמו עמוד ברזל. הוא לא מסתכל עלי, הוא לא אומר חזרת או שואל איפה הייתי. כשאני מתכופפת כדי לפתוח את אבזמי הסנדלים אני שמה לב שחתיכות קטנות של אדמה  נדבקו לכפות הרגליים שלי, אני נכנסת למיטה ושוכבת ליד הנער הקשה.

ממתי נכנסים למיטה עם בגדים, הוא אומר. אני מורידה את החולצה, ואת המכנסיים, בכל זאת הוא לא נוגע בי, אני שוכבת בשקט, נושמת נשימות שטוחות, אני מחכה.

אני לא מאמין.

נשימתי נעצרת.

אני לא מאמין שאת נכנסת ככה למיטה.

ככה איך, השפתיים שלי שואלות את השאלה אבל אין לי קול.

שמעת שיש דבר כזה בעולם שנקרא מקלחת?

מתחשק לי לשקוע לתוך המזרון, הגוף שלי עייף וכבד.  אני מדבר אלייך, אומר הנער הקשה, מה יש לך היום.

אני לא נותנת לגוף העייף שלי לעשות מה שהוא רוצה, ברור שלא, אני פוקדת על הגוף שלי, קום, ואנחנו קמים להתקלח.

*  *  *

אחרי חודשיים הגיע יום ההולדת שלי, אני נעשית בת שש עשרה, הו,  גיל שש עשרה המתוק. אני כמעט ולא נמצאת בבית אבל יום אחד אני שמה לב שיש בקבוקים, של קולה וקינלי, בחדר השינה, ועוד ארגז אחד מלא חטיפים. כשאני שואלת את אמא שלי לפשר העניין היא עונה שאבא יוצא למילואים, וזה בשבילו, אני בקושי מקשיבה לתשובה שלה, אני ממילא לא אוכלת חטיפים או ממתקים, השאיפה שלי היא לא לאכול בכלל.

בבוקר יום ההולדת לובשת אמא שלי חיוך מתוק במיוחד, אבא שלי לא מסתכל לי בעיניים, אני מתחילה להילחץ. אני עוד יותר נלחצת כשאני שומעת דפיקות על הדלת, ואת הקול של נורית ושל עוד ילדים מהכיתה שלי. הקול של הנער הקשה מגיע עשר דקות אחריהם. אני נכנסת לחדר שלי וסוגרת את הדלת. חבל שאין לי מפתח, אני מתקפלת על המיטה, הכי קטן שאני יכולה, ומסתכלת על הקיר. 

אני שומעת את הצחוק הנבוך של אמא שלי, את הקול שלה שאומר, לא קרה כלום, היא תיכף תצא, היא בטח מתרגשת. הקול שלה מתוק מדי, עוד צחקוק, כמו הריח של הפרחים בגינה של הנער הקשה. דפיקות על הדלת, אני עוצמת את עיניי במהירות, לכו דפיקות עקשניות, הניחו לי לנפשי.

היא עומדת ליד המיטה שלי.

תלכי מפה.

זו מסיבת הפתעה לכבודך, היא אומרת, למה את שוכבת ככה על המיטה, בואי לסלון.

אני לא עונה.

קומי כבר.

אני מתעלמת.

דפיקות על הדלת, אני עוצמת את עיניי במהירות, לכו דפיקות עקשניות, הניחו לי לנפשי. היא עומדת ליד המיטה שלי. תלכי מפה. זו מסיבת הפתעה לכבודך, היא אומרת, למה את שוכבת ככה על המיטה

את יודעת כמה טרחנו, אבא ואני, כדי לארגן לך את המסיבה הזו? תיזהרי אמא, שקול האורחים היפה שלך לא ישבר. את לא  יכולה לעשות לנו את זה, היא מוסיפה, כמעט לוחשת כשהיא שולפת את המשפט הקבוע שלה, תחשבי פעם אחת על אחרים, ולא רק על עצמך.

בכל זאת אני לא קמה. היא יוצאת מהחדר, מלמולים וצחוקים בחדר השני, אני עוצמת עיניים כל כך חזק עד שאני רואה נקודות זוהרות, אני לוחצת עם האצבעות על העפעפיים עד שאפילו הנקודות נעלמות, כמעט שהגעתי לחושך המוחלט, הדלת שנפתחת שוב מפריעה לי להתרכז. 

מה פטיט, אבא שלי מתיישב על קצה המיטה, בצד שלי. יד הרופא המנחמת שלו קרובה לי לתלתלים, כמעט ונוגעת. אבא, אני אומרת. 

אני פותחת את העיניים ומסתכלת עליו, יש לנו אותן עיניים, לי ולאבא שלי, בגלל זה הוא מבין אותי, ואני אותו, בעיניים שלו כתוב שהוא אוהב אותי, שיש דברים שאין להם מילים ושהוא לא יודע מה לעשות עכשיו. אני לא יכולה לסבול את העובדה שבגללי הוא עצוב.

אני קמה.

*  *  *

בסלון הוא כבר לא יושב לידי, אבא שלי, מקומו ליד אשתו, כולם אומרים לי שלום בקול רם מדי. מזל טוב, נורית מחבקת אותי חיבוק מהוסס ואמא שלי מראה לי את ערימת החבילות העטופות שמחכות רק בשבילי. אני יושבת על הספה,  נורית מצידי האחד, הנער הקשה מצידי השני. הוא כל כך לא מתאים פה, הנער הקשה, שנינו לא מתאימים לפה, הוא ואני שייכים לצריף הלוהט, לסדין האדום מדי, וללילה. כולם יושבים יפה מדי, כמו באיזה מסיבת תה באנגליה, יש שקט מאוד לא יום הולדתי. מזל שאמא שלי לא יכולה לסבול את זה ויוצרת לגמרי לבד שיחה ערה. אין מה להגיד, היא ממש מוכשרת. החבר הטוב לא בא. אמא שלי גם מביאה עוגה עם נרות ואומרת לי לכבות אותה, אני לא אוהבת אגוזים בעוגה, אף פעם לא אהבתי, לא שזה משנה, אני לא אוכלת הרבה בימים האלה, אולי בגלל זה אני מאוד עייפה כל הזמן.

אני יושבת על הספה,  נורית מצידי האחד, הנער הקשה מצידי השני. הוא כל כך לא מתאים פה, הנער הקשה, שנינו לא מתאימים לפה, הוא ואני שייכים לצריף הלוהט, לסדין האדום מדי, וללילה

אחרי שעה כולם הולכים, אפילו הנער הקשה, ואני יכולה לחזור למיטה שלי. 

על המיטה מחכה לי עוד מתנה, אני יודעת שזה מאבא שלי לפי הנייר הפשוט ואני פותחת בזהירות, זו תמונה של עיר זרה שאף פעם לא הייתי בה. 

עיר שמדברים בה צרפתית. 

אני מניחה את התמונה בזהירות על הכיסא ונשכבת על המיטה, אני חושבת על העיר הזרה הזו כשאני עוצמת עיניים, אני מדמיינת ששום דבר בה לא דומה לפה, זה ממש מרגיע אותי, המחשבה שיש מקום שונה לגמרי עוזרת לחושך מאחורי העיניים שלי להתרחב למלא את כל החלל, סוף סוף, אני יכולה להירדם.

 

נטלי פיק היא בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, בוגרת תיאטרון תנועה בפריז, ולימודי פילוסופיה והיסטוריה של ימי הבינים. את הרומן הראשון שלה "מלכת הממטרות" פירסמה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". עבדה כמספרת סיפורים ומטפלת בתנועה בילדים אוטיסטים. ב2018 הוסמכה כמורה להאתה יוגה קלאסית. למדה באקדמיה להיפנוזה קלינית באוסטרליה, ובארץ עוסקת בתרפיה בדמיון מודרך.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,896 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // שבת, 21 בספטמבר 2019
מה שחשוב ומעניין עכשיו

איך מצאתי את סבתא שלי באלבום תמונות מאושוויץ

"אלבום אושוויץ", שמתעד בתמונות את השמדת יהודי הונגריה, הוא אחד המסמכים החשובים ביותר מתקופת השואה ● מאט ליבוביץ' הופתע לגלות שם את תמונת סבתו בת ה-16 - שהגיעה למחנה המוות מצ'כוסלובקיה ● "הבחנתי בה כבר קודם לכן, בנערה עם הרווח בין השיניים ועם החיוך שלא-במקומו בבירקנאו, אבל עכשיו זיהיתי את עצמי בעיניה"

עוד 1,577 מילים

סיפורי מלחמה אלטרנטיבים

רגע, רגע, רגע – חדשות מתפרצות: בעודי משכתבת את המעשייה הזאת נפתחה בבורסת היהלומים בניו-יורק תערוכה חדשה, שהיא פרי שיתוף פעולה של אמן בשם דימוט שטרבה (Diemut Strebe) ומדעני  אוניברסיטת MIT, ובה נחשף החומר החדש, שהוא הכי שחור שיכול להיות שחור, ואפילו יותר מהשחור הכי שחור שמככב בסיפור שלעיל.

כל כך חדש שעדיין אין לו שם – אבל הוא בולע 99.96 מהאור ויוצר חושך מצרים כל כך חשוך, שרק מה שיש לנו מול העיניים בחדשות יכול להתחרות בו.

בתערוכה הנקראת The redemption of vanity מוצג היהלום הכי-הכי נוצץ ומואר – החומר הזוהר ביותר שידוע לאנושות – ושוויו 2 מיליון דולר. הציפוי השחור משחור שלו מעלים את היופי הזה לגמרי.

בניגוד לארמון בלנהיים של משפחת צ'רצ'יל, שהניחו לאסלת הזהב הטהור להיעלם באישון לילה – כאן השומר הוא חלק מיצירת האמנות.

בתערוכה הנקראת The redemption of vanity מוצג היהלום הכי-הכי נוצץ ומואר – החומר הזוהר ביותר שידוע לאנושות – ושוויו 2 מיליון דולר. הציפוי השחור משחור שלו מעלים את היופי הזה לגמרי

העובדה שחדשות מדעיות – מופיעות בסצינת האמנות – קשורה ככל הנראה לסיפור המלחמה – והנהו לפניכם, הסיפור על מלחמה בין אמנים.

אזהרת מסע: ממש קשה להִצָמד אל הסיפור, כי מדובר באמנים שכל אחד מהם ראוי לסיפורים ארוכים; ובכל זאת זהו סיפור על צבע.

בזמן שאני מתלבטת על צבע השיער הנכון, שיצעיר אותי בכמה שיותר שנים, וגם תוהה אם מודעות הענק בלונדון המבשרות לי על The Power of color הן בהקשר של תערוכה במוזיאון ה"טייט מודרן" או של מוצר קוסמטי חדש, הסיפור הוא על אמן גדול – אניש קאפּוּר, פסל בריטי ידוע שנולד בהודו – אמן ידוע, מפורסם וחשוב.

העבודות הראשונות שלו היו צורות גיאומטריות מכוסות באבקת פיגמנט בצבעים נקיים וחזקים. היו בהם כח ועוצמה מיוחדים: במבט-על נראו קבוצות הפסלים כציור צבעוני.

העיסוק בצבע בפיסול הוא חדש: הפיסול הקלאסי עוסק בעיקר בצורה ובחומר. השימוש שעושה קאפור בצבעים המאוד נקיים וחזקים מבטל כביכול את הצורה והחומר.

הצורה מכוסה בפיגמנט, ואין חשיבות לחומר ממנו עשוי הפסל עצמו. גם בהמשך דרכו האמנותית, העבודות שלו עוסקות בביטול החומר, בחומר "נגטיבי". שימוש בציפוי כרום  דמוי מראה הופך פסל למשהו כמעט וירטואלי – לחלל המשקף את החלל שמסביבו,  וכאילו מתקיימת צורה בלי חומר. הפסל המפורסם ביותר שלו הוא  "שער העננים" – קלאוד גייט בשיקגו המכונה "השעועית" – וקרבות הצבע לווו בהרבה מימים של השעועית בשחור.

1000-names-blue
1000-names-blue

 

Anish Kapoor <br />White sand, Red millet, Many Flowers, 1982 <br />Mixed media and pigment <br />4 elements <br />101 x 241.5 x 217.4 cm <br />Collection Arts Council, South Bank Centre, London <br />
Anish Kapoor
White sand, Red millet, Many Flowers, 1982
Mixed media and pigment
4 elements
101 x 241.5 x 217.4 cm
Collection Arts Council, South Bank Centre, London

הרבה לפני קאפור היה איב קליין, אמן צרפתי, שהשפיע ושינה את עולם האמנות המודרנית. יש על אודותיו יותר מסיפור אחד: פעם הזמין אנשים לתערוכה בגלריה, אך לאחר שעמדו והמתינו בתור ארוך, גילו שבאו לראות חדר ריק.

הרבה לפני קאפור היה איב קליין, אמן צרפתי, ששינה את עולם האמנות המודרנית. יש על אודותיו יותר מסיפור אחד: פעם הזמין אנשים לתערוכה בגלריה, אך לאחר שעמדו והמתינו בתור ארוך, גילו שבאו לראות חדר ריק

הוא הגדיר את עצמו כאמן חלל: "לא צייר מופשט, פיגורטיבי, וריאליסטי – פשוט בשביל לצייר את החלל הוא צריך להיות בו";  הוא יצר אירועי מופע (פרפורמנס) שבהם, בנוכחות תזמורת וברוב טקס, צָבע דוגמניות-רקדניות עירומות שהחתימו את גופן על יריעת הקנווס.

בעבודת אמנות שנקראה "קפיצה אל החלל הריק", התפרסמה תמונתו בעיתון יומי, כשיום אחד לבש חליפה, עלה על הגג, פרש ידיו לצדדים וקפץ הישֵר אל החלל.

הוא יצר עבודות מונוכרום (צבע יחיד), אותן עבודות שהוציאו שם רע יותר מכל לאמנות המודרנית: ריבוע  של צבע נקי. תחילה היו אלה עבודות בכל מיני צבעים, ואחר כך בכחול.

Yves_Klein_Patent_63471
Yves_Klein_Patent_63471

בכחול הזה עסקינן:  קליין, שבקריירה המאוד קצרה שלו (הוא מת בגיל 34)  יצר עבודות קונספטואליות, מופעים, וציורים, התרכז יותר ויותר בצבע הכחול – צבע העומק והאינסוף.

אלא שהוא לא הסתפק בכך שהוא מזוהה כל כך עם הצבע הכחול – הוא גם רשם פטנט על הגוון, שקרא לו קליין אינטרנשיונאל: גוון אולטרה מרין עמוק ונקי. עד כמה שאני יודעת, קליין הוא האמן היחיד שרשם פטנט על צבע. פטנט רשום: צבע כחול קליין אינטרנשיונל

תערוכת מונוכרום של איב קליין:

monochromblau_neu_mail
monochromblau_neu_mail

 

בחזרה אל קאפור: בעודו חוקר את החורים השחורים של האמנות והנפש – יצרו מדענים חומר שנקרא Vanta black, שהוא השחור הכי שחור בעולם. החומר בולע 99.965 אחוז מהאור, ויוצר חושך מוחלט, המוחק כל תלת מימד וכל מציאות.

בחזרה אל קאפור: בעודו חוקר את החורים השחורים של האמנות והנפש – יצרו מדענים חומר שנקרא Vanta black, שהוא השחור הכי שחור בעולם. החומר בולע 99.965 אחוז מהאור, ויוצר חושך מוחלט, המוחק כל תלת מימד וכל מציאות

החומר מיוצר בתהליך כימי הגורם לפחם "לצמוח" בנָנו-צינוריות מקבילות לגמרי, ויוצר את פני השטח השחורים ביותר המוכָּרים לאנושות, בינתיים.

החומר פוּתח למטרות של מחקר בחלל, ליצירת כלי מדידה אטומים לגמרי לאור: טלסקופים וכיוצא באלה תוצרים שאין להם שום קשר לאמנות.

תהליך הציפוי של החומר מסובך ויקר. אניש קאפור רכש את הזכויות הבלעדיות לשימוש בחומר הזה לאמנות.

החברה שייצרה את השחור הזה החליטה לעבוד רק עם אמן אחד, וקאפור שעבודת חייו ממש הוקדשה, במיטבה, לפני השטח הבוהקים ביותר והחשוכים ביותר – התאים להם מאוד.

ההתבוננות אל תוך הבורות או החורים השחורים היא מוזרה. אתה חושב שהעין תתרגל לחושך, אבל זה לא קורה. כלום לא משתנה. בתערוכה אחת בפורטוגל נפל חובב אמנות לתוך היצירה ונחבל, גם היצירה ניזוקה.

היצירות של קאפור עם השחור הן אכן מרשימות ומופלאות. ההתבוננות אל תוך הבורות או החורים השחורים היא מוזרה. אתה חושב שהעין תתרגל לחושך, אבל זה לא קורה. כלום לא משתנה. בתערוכה אחת בפורטוגל נפל חובב אמנות לתוך היצירה ונחבל, גם היצירה ניזוקה. זה נשמע כמו בדיחה – איש אחד נפל לתוך אניש קאפור.

 

הבלעדיות הזאת עיצבנה אמנים אחרים, ובייחוד את סטיוארט סֶמפּל (http://stuartsemple.com/), אמן אנגלי צעיר בהרבה מאניש קאפור, ופחות מבוסס וידוע, אבל גם הוא אמן נחשב ומעניין, שעוסק בפופ ארט, במיצגים ובאמנות סביבתית וחברתית.

הנושא המלבב ביותר שהוא עוסק בו הוא אושר. סמפל, מכל מקום, הלך ויצר מהלך של קונטרה לשחור הכי שחור. הוא יצר צבע שהוא "הורוד הכי ורוד", במעבדה בסטודיו שלו, ובניגוד לוואנטה בלק, כל אחד יכול לרכוש את הצבע  (ועוד צבעים) בחנויות שלו ברשת, ובמחיר שווה לכל נפש.

אבל הרכישה מותנֵית בחתימה על התחייבות שאתה לא אניש קאפור: מותר להשתמש בצבע לכל תכלית שהיא – מלבד לתת אותו לאניש קאפור. ובכל זאת אניש קאפור פרסם בטוויטר תמונה של האצבע שלו בתנועה מגונה – בורוד הכי ורוד של סמפל.

אבל הרכישה מותנֵית בחתימה על התחייבות שאתה לא אניש קאפור: מותר להשתמש בצבע לכל תכלית שהיא – מלבד לתת אותו לאניש קאפור. ובכל זאת אניש קאפור פרסם בטוויטר תמונה של האצבע שלו בתנועה מגונה – בורוד הכי ורוד של סמפל

סמפל אינו שוקט על שמריו: הוא יצר גם את החומר הנצנצי הכי נוצץ בעולם מאבקת יהלומים, לא פחות.

וגם במאבק על השחור טרם נאמרה המילה האחרונה: סמפל יצר במעבדה בסטודיו שלו את צבע האקריליק הכי שחור שיש, שהוא אמנם פחות שחור מהוואנטה בלק, אבל הוא צבע שאפשר לצבוע במברשת, בניגוד לוואנטה בלק, שגם בגירסתו השניה והפחות מסובכת דורש ריסוס בטמפרטורה גבוהה, ביצוע של מומחים.

וממילא אם אתה אינך אניש קאפור אתה לא יכול לרכוש אותו לצרכי אמנות. גם חברה אמריקאית פיתחה חומר מתחרה בשחור – גם הוא בנָנו טכנולוגיה – והוא כמעט שחור כמו הוואנטה בלק. סמפל, מצידו, גם פתח חנות ממש בלונדון למוצרי הצבע שלו, שניצב בה שומר בכניסה, כדי שאניש קאפור לא יכנס.

בינתיים לקאפור יש בלעדיות על השחור המוחלט לצרכי אמנות אבל לא על עיצוב; ולפיכך יצרו אדריכלים באולימפידת החורף בסיאול את הבניין הראשון בעולם שצבוע בשחור המוחלט, ובחברת ב.מ.וו  יצרו את המכונית האולטימטיבית של באטמן, שצופתה כולה, מלבד הפנסים, בשחור משחור.

לאורך כל הסיפור הזה אני לא יכולה שלא לחשוב על כך שמי שבאמת זקוק לחומר הזה אלה אנחנו בתיאטרון: בייחוד בתיאטרון השחור אבל לא רק בו!

אני כבר רואה בדמיוני את הסטודיו החדש של מעצב התאורה במבי, כמו חור שחור של אניש קאפור, ומקדישה את הסיפור באהבה לשחקן סוהיל חדאד והבמאי אכרם תילאווי שנפל בחלקי העונג לעבוד איתם על הצגת "עיניים מדברות" בפסטיבל המסרחיד שהסתיים בסוף השבוע החולף.

שניהם התלוננו מרה על הקיר הכחול והמבריק בתיאטרון בעכו שהפריע להם בהצגה, ורק מחוסר אמצעים לא יכולתי לרכוש בשבילם את הצבע השחור הזה, שיגאל אותם ממצוקתם.

אניש קאפור, פסל "קלאודגייט" בשיקגו, המכונה "שעועית".

 

black
black

הקצת פחות שחור של סטיוארט סמפל – זמין לכל אדם מלבד אניש קאפור.

הענן סמיילי של סטיוארט סמפל מעבודות על אושר.

 

pink
pink

הורוד הכי ורוד של סטיוארט סמפל

עוד בחנות של סטיוארט סמפל: אבק יהלומים

אבק יהלומים
אבק יהלומים

 

טל יצחקי היא מנהלת תיאטרון אלפא וביתא-ספר לאמנויות המופע, ת"א. לימדה באוניברסיטת ת"א, מכללת ספיר, ייסדה את המגמה לעיצוב בחוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה ועמדה בראשה. בין 2003 ל-2005 הייתה מרצה ואמנית אורחת באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. עיצבה תפאורות, תלבושות, בובות ומסכות למעלה מ-250 הצגות ומופעים בתיאטרונים ולהקות מחול בארץ ובחו"ל; תרגמה מחזות וקובץ נאומי צ'רצ'יל; הייתה מיוזמי מרכז הפרינג' בת"א; שימשה מזכ"ל איגוד מעצבי הבמה בישראל; אצרה תערוכות עיצוב במה, הרצתה והנחתה סדנאות בארץ ובעולם.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,259 מילים

לפני 90 שנה, ילדה אמריקאית בת 4 נעלמה בעיירה מנומנמת בצפון מדינת ניו יורק ● הרשויות מיהרו להאשים את היהודים באזור בכך שחטפו ורצחו את ברברה - כדי להשתמש בדמה למטרות פולחניות ● כך נולדה עלילת הדם היחידה הידועה בהיסטוריה של ארצות הברית

עוד 1,050 מילים

סיפור לשבת סבא מדיח כלים

לפני שלושה ימים נולד לנו נכד שלישי.

מטבע היחסים שבין אשתי וביני, המצויים באותו שלב של בשלות נינוחה שבו יחסי המין מתמצים בעשיית נכד מדֵי שנה, ברור שכל אירוע כזה מלווה בהתלהבות אורגזמית ומלאת התפעמות.

כולם נסעו למחלקת יולדות.

הם עמדו במסדרון הצר של בית החולים, והצטופפו בחדר שבו שכבו שלוש יולדות בשורה, וצילמו זה את זה ומעת לעת גם את הרך הנולד, והתחבקו זה עם זה, והצטלמו, ונתנו נשיקות על הלחי בהתרגשות רבה, והצטלמו, ולחצו יד זה לזה, ואמרו איש לרעהו "מזל טוב".

והצטלמו כבר אמרתי?

גם אני נסעתי לבית החולים.

קודם כול רציתי להראות לכולם שהמוניטין שיצאו לי, של סוציומט ומיזנתרופ, אינם מבוססים על מציאות והם כולם דיבה ולשון הרע. עובדה – גם אני מגיע למחלקת יולדות. ושנית, בכניסה לבית החולים ישנה אותה עגלת קפה שהוא כל כך לא טעים לי, שאם אני לוגם אותו בעיניים עצומות הוא גורם לי להרגיש שאני נמצא שוב בניו יורק, בסניף "סטארבקס" בברודוויי או בשדרה השנייה, נניח. בעצם אני גורם כאן עוול לקפה שבעגלה, כי קפה גרוע כמו באמריקה אפשר למצוא רק באמריקה עצמה.

או בחליטה ממֵי הגנגס. 

בקיצור, הגעתי לבית החולים ועליתי במעלית למחלקה, כולי דרוך ומוכן לכל צרה, כי בפעם הקודמת שהייתי ביולדות, לאחר הולדת הנכדה, רצו להשכיב אותי על אלונקה ולתת לי זריקת זירוז – בגלל הבטן שלי חשבו שאני כבר בחודש עשירי. הפעם נכנסתי בזהירות, צמוד לקירות.

כשנכנסתי למחלקה פגשתי אנשים מאושרים.

אני יודע שזה נשמע כמו שם סרט של אמיר קוסטריצה, אבל במסדרון מחלקת יולדות ב"לניאדו" מסתובבים אנשים מאושרים, מלאי חיוכים. הם דוחפים עגלות פרספקס שקופות שבהן שוכבים אנשים קטנים אפופי רגיעה, ישנים בעיניים עצומות, ידיהם הקטנות מאוגרפות והם אינם יודעים, אותם אנשים קטנים, שמכאן והלאה נגמרה השלווה. שכל האנשים הגדולים הללו סביבם רימו אותם. עבדו עליהם ללא בושה.

הם אינם יודעים שהאנשים הגדולים סביבם עשו אותם להנאתם הפרטית או מתוך תחושת חובה ולחץ חברתי. או לחלופין מתוך אמונה באיזו מצווה לא לחלוטין ברורה. ואִילו עבורם, עבור האנשים הקטנים הללו, גן העדן נגמר. עכשיו מתחיל גיהינום קטן.

זו הרי מהות הסיפור התנ"כי על הגירוש מגן עדן, לא? לֵידה.

אז הצטרפתי למשפחה שלי הזוהרת והשמחה, והתחבקתי והצטלמתי ונישקתי אנשים על הלחי וחייכתי למצלמה, ואמרתי מזל טוב ושיהיה לברכה, והצטלמתי שוב, ואחר כך הלכתי להסתכל על הנכד שלי שנולד. ונעצרה לי הנשימה.

הוא כל כך יפה.

הוא נולד בניתוח קיסרי ועל כן לא נאלץ לעשות את דרכו מבעד למחילה הצפופה והצרה, להימעך שם תחת אנקות וקללות וזעקות הכאב של אמא רצוצה ודוויה, אלא יצא דרך פתח גדול שנפתח כפי מידתו, וכולו עגול ומלא ושלם וללא רבב.

* * *

יומיים אחר כך נסעתי עם אשתי לבקר את הכלה שלנו ששהתה עדיין במחלקה.

היו שם עוד מבקרים ובעיקר מבקרות, והשיחה נסבה על חוויות שונות של לידה. מאחר שעדיין לא חוויתי לידה, לא היה לי הרבה מה לתרום לשיחה, אבל מאחר שהיה לי חלק, מזערי אמנם, בלידה של שלושה מילדי, וגם הייתי כבר בביקורים קודמים במחלקת היולדות בעת לידת נכדַי וישבתי לא מעט במהלך חיַי ליד יולדות ויולדות לשעבר ששוחחו ביניהן כמו עכשיו, אני מתמצא היום מספיק כדי לתת מבט ממוקד באישה ולומר לכם אם יש לה פתיחה של שלוש או ארבע אצבעות או אם הרחם שלה עדיין סגור או אם היא בכלל בהיריון.

אפשר לומר שבעניינים של היריון אני מקצוען-חובב.

אז הקשבתי לשיחה ושאלתי את עצמי: האם כל האנשים הללו מסביבנו במחלקה אינם יודעים מה מחכה להם? לילות בלי שינה, עייפות רצוצה, מצב תודעתי של טירונות בצבא – איפה ששָׂמים אותך אתה נרדם, ויתור על כל מה שהיה אישי ופרטי, ויתור על עצמיותך לכמה שנים עד שהילד מגיע לגיל שאפשר לשלוח אותו לשחק אצל חברים ולהרוויח כמה שעות של שקט ואינטימיות – או להושיב אותו מול אתרים פורנוגרפיים באינטרנט, שישעשע את עצמו.

כל זה בשביל להראות לכולם שגם לך יש ילדים משלך? משפחה?

* * *

משפחה זה דבר נהדר.

כל יום שישי בערב מגיעים לבית של חניה ושלי חמשת הילדים שלנו – היום כבר אנשים בוגרים כולם, לפחות כרונולוגית, אם לא באישיותם – והנשים והנכדים, וכולם מתיישבים בסלון או מסתובבים סביב המטבח בזמן שחניה ואני עורכים את השולחן, ובאוויר עומד ריח של בישולים שחניה או אני בישלנו במשך היום, ואני מסתכל על המשפחה שלי תמיד בהנאה ובגאווה ובשביעות רצון עצמית לא מעטה, ושומע מהם מה חדש אף שדיברתי איתם בטלפון או פגשתי אותם גם אתמול וגם שלשום, ויש אווירה חגיגית, כמעט אפשר לומר קסומה.

אחרי שבע דקות בערך העניין ממצה את עצמו.

בשלב הזה אני מרגיש בָּשל לכך שכולם ילכו עכשיו הביתה ואני אתיישב בשקט על הפוף שלי עם ערמה של עיתונים ומוספים או אצפה בתוכניות איכות כמו "אמריקן איידול" או "הטופ-מודל הבאה".

אבל עדיין מחכה לי הארוחה המשפחתית עצמה, וצריך לשרוד אותה איכשהו.

רבאק, יום שישי היום. הערב היחיד בשבוע שיש לי אפשרות לקחת את הזמן שלי לאט לאט, בניחותא – או ככה לפחות צריך להיות. הערב היחיד בשבוע שאני בבית לפני שמונה או תשע בערב. שיש לי זמן להיזרק קצת. לנקות את הראש.

בִּמקום זה אני מנקה את השולחן.

אני מנקה את השולחן ושוטף את הכלים בזמן שכולם יוצאים למרפסת אחרי הארוחה לעשן סיגריה ולשתות קפה. נעשיתי מומחה לעניין. אני שוטף כלים של ארוחה בת שתים-עשרה נפשות בעשרים דקות, כולל כלי הבישול, ההגשה, הצלחות, הכוסות, הסכו"ם והשולחן עצמו. אני עושה את זה כי אני שונא את המדיח, ששוטף את כל זה בשתי נגלות של שעה ורבע כל אחת, זאת אומרת שעתיים וחצי עם הרבה רעשי רקע בסביבה. אני עושה את זה בעשרים דקות, כאמור, ולי, בניגוד למדיח, לא צריך להכין קודם את הכלים כדי שיהיו נקיים ומוכנים לשטיפה. שלא כמו המדיח שלנו, אני מוכן לשטוף גם כלים מלוכלכים.

לוּ רק אפשר היה לערוך את ארוחת ליל שישי כמו ארוחה צבאית תקנית – שבע דקות וחוזרים למאהל. אבל חניה מאוד אוהבת את כל הקטע של משפחה לדוגמה, ולי נותר רק לומר, "בטח יקירתי, אם זה עושה לך את זה".

גם עכשיו.

היא נשארה במחלקת היולדות כי כולם שם. אני נפרדתי והתנשקתי עם כולם ונכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה. עוד יש לי סיכוי לתפוס את "הפרקליטים".

בדרך אני מדליק רדיו ושומע את שלמה בר שר "ילדים זה שמחה". אני מתחיל לשיר איתו בקול רם. ניידת מאחורַי מהבהבת באורות ועושה "טוט" קצר עם הסירנה.

אני מפסיק לשיר. אני יודע לזהות מתי אני הופך למטרד ציבורי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 959 מילים
עודכן לפני שעה
גיא זהר גיא זהר
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תמורת 2,000 דולר, מדריך אמנויות לחימה ישראלי מלמד את המתפללים האמריקאים להיערך לאירוע של ירי המוני בבית הכנסת ● האופציות שהוא מעמיד בפניהם: לברוח, להסתתר, או להילחם ביורה

עוד 741 מילים

למקרה שפיספסת

לאחר חשיפת זמן ישראל ועדת הבחירות לא כללה בתוצאות את הקלפי מפרדיס, שהועברה לחקירת משטרה

זמן ישראל חשף שלשום חשד לנסיון זיוף חמור של נציג הליכוד בקלפי בפרדיס ● ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-22 הודיעה היום כי לא כללה את הקלפי המדוברת בספירת תוצאות האמת, וכי הנושא כולו הועבר לחקירת המשטרה ● ״הקלפי נבחנה ע"י ועדת הבחירות המרכזית בחינה מעמיקה ויסודית ונמצאו בה ראיות ממשיות לחשד לעבירה״, נמסר

פרשת הזיופים בקלפי בפרדיס: ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-22 לא תכלול בשלב זה את ההצבעות בקלפי מס׳ 9 בפרדיס, לאחר שאישרה כי ישנן ״ראיות ממשיות״ לביצוע זיופים באמצעות הוספת פתקי הצבעה.

זמן ישראל חשף שלשום (רביעי) כי אדם שהתחזה להיות נציג ועדת הבחירות הגיע לקראת ערב אל הקלפי בפרדיס ודרש מכל נציגי המפלגות לעזוב את חדר הקלפי – למעט נציג הליכוד. המתחזה ונציג הליכוד נשארו בחדר לבדם, למרות מחאות הנציגים האחרים שניסו בכל כוח להיכנס בחזרה לחדר.

משהצליחו, סיפר אחד מהנציגים לזמן ישראל, "ראינו דבר מוזר: נציג הליכוד עמד מאחורי הפרגוד, וכשראה שנכנסנו ושאנחנו מסתכלים עליו ומתקדמים אליו, הוא יצא וסידר את מכנסיו וחגורתו, ויצא משם במהירות ובבהלה. נכנסנו לתא, וראינו שהוא השאיר אחריו ערמה של יותר מ-100 מעטפות חתומות, חלקן פתוחות וחלקן סגורות, ובתוך המעטפות הסגורות היו פתקים של מחל".

בהודעה שהוציאה היום ועדת הבחירות המרכזית על התוצאות הסופיות (הלא רשמיות), נאמר (הדגשים במקור):

תוצאות אלו אינן כוללות את תוצאות ההצבעה בקלפי מס' 9.0 בפורידיס בה היה ניסיון לזיוף ע"י הוספת פתקי הצבעה; לקראת סוף יום הבחירות התקבל בוועדת הבחירות המרכזית דיווח ממפקח טוהר הבחירות לעניין האירוע. לאחר התייעצות עם יו"ר ועדת אזורית חדרה, הוחלט כי הקלפי לא תספר במקום אלא תובא בשלמותה לוועדת הבחירות המרכזית ותבדק שם. הקלפי נבחנה ע"י ועדת הבחירות המרכזית, בחינה מעמיקה ויסודית ונמצאו בה ראיות ממשיות לחשד לעבירה והיא תועבר לחקירת המשטרה.

עד כה נספרו 99.8% מהקולות, כאשר 14 קלפיות, כולל זו בפרדיס, לא נכללו בספירה בשל חשד לאי סדרים או זיופים.

"תוצאות אלו אינן כוללות את תוצאות ההצבעה ב-14 קלפיות, אותן ממשיכה הוועדה לבדוק בבדיקה מעמיקה ויסודית, נוכח העובדה שבקלפיות אלו אירעו במהלך יום הבחירות אירועים חריגים בתחום טוהר הבחירות״, נאמר בהודעה.

"בדיקתן הסופית טרם הסתיימה. מקרים אלו נתגלו חלקם ע"י סיירת מפקחי טוהר הבחירות של ועדת הבחירות המרכזית, חלקם ע"י מזכירי ועדות הקלפי וחלקם ע"י נציגי הסיעות".

עוד 289 מילים

תגובות אחרונות

״תושבי הנגב סבלו משלטון הימין, מהריסות, הפקעת אדמות, מהשארת ילדים מחוץ לבתי הספר" אומר תושב רהט בניסיון להסביר את שיעורי ההצבעה הגבוהים ביישוב ● 15 ק״מ משם, באופקים, שתי נשים בנות כ-70 מתפלאות על השאלה למי יצביעו. מבחינתן הליכוד זה האפשרות היחידה

עוד 2,351 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
אַחְדוּת

נתניהו הבין עוד בליל הבחירות שהמילה "אחדות" היא קרש ההצלה שהוא צריך להיאחז בו כדי לא לטבוע ● אלא שאחדות חלומית כזו היא כמו שמיכה שפורשים במהירות על המיטה כשמגיעים אורחים, כדי להסתיר את הבלאגן ● יש רק בעיה אחת: הכביסה שמתחת לא תקפל את עצמה לבד

עוד 1,021 מילים

בכיר בליכוד: "נתניהו כמו שן מתנדנדת, בסוף היא תיפול"

בכיר הליכוד צוטט בחדשות 12 ● פרשנים פוליטיים מציעים חנינה נשיאותית לנתניהו ● נסראללה: גנץ ונתניהו אותו דבר ● לאחר ספירת 99.8% מהקולות - אין שינוי בחלוקת המנדטים ● נתניהו פגש את גרינבלט, גנץ יפגוש אותו בהמשך ● ליברמן: "אין סיכום ביני לגנץ" ● יועז הנדל: "בלוק הימין מעורער" ● ריבלין יחל בסבב שיחות עם ראשי המפלגות ביום ראשון

עוד 40 עדכונים

ראשות הממשלה זה קלף המיקוח של נתניהו. הוא לא יוותר עליו

בניגוד לביטחון שמפגין נתניהו כלפי חוץ, בשיחות סגורות על עתידו המשפטי הוא רואה שחורות ● עכשיו שאיבד את הרוב הימני שהיה לו, התקווה היחידה שנותרה עבור נתניהו היא להגיע לעסקת טיעון כשיש לו מה להקריב בתמורה להקלה משמעותית באישום ובענישה ● התותח המשפטי רם כספי הצטרף לצוות ההגנה בדיוק לשם כך ● פרשנות

עוד 633 מילים

"מדהים כמה נתניהו מוכן ללכת רחוק כדי לשמור על שלטונו"

יועץ הסקרים האמריקאי סטן גרינברג היה אחד מאדריכלי הניצחון של אהוד ברק ב-1999 ● כעת הוא מאמין כי ימיו של נתניהו בתפקיד ראש הממשלה ספורים ● אבל בהכירו את רה"מ, הוא יודע שהכל עדיין פתוח

עוד 1,385 מילים

שידור חי מול השירותים של התחנה המרכזית, הסתה נוספת נגד הציבור הערבי, הפרת חוקי הבחירות והתקנות של פייסבוק, ושורת בכירים שלא מתביישים להדהד את המסרים הגזעניים שלו ● כך נראו הרגעים הדרמטיים של מערכת הבחירות בעמוד הפייסבוק של נתניהו

עוד 864 מילים

בחינת זהותם של חברי הכנסת הנבחרים, ותיקים וחדשים, יכולה להעיד על החברה הישראלית, שבחרה בהם ● עם רוב מכריע לגברים יהודים, עירוניים ומשפחתיים, ו-10% נציגי ציבור המעורבים בפרשות פליליות, אפשר כבר לנסות ולנבא איך ייראו החלטותיה

עוד 1,136 מילים

משבר כלכלי חמור ברשות הפלסטינית

דוח של הבנק העולמי מצביע על ירידה של 70% בכנסות ממיסים ועל הקושי של הרשות הפלסטינית לגייס הלוואות ● צופה פערי מימון של 1.9 מיליארד דולר עד סוף השנה ● הסיבות למשבר: הפחתה בכספי סיוע המגיעים לרשות, ומחלוקת על העברת המסים שישראל גובה עבורה

עוד 420 מילים
סגירה