זה היה רעיון גרוע להגיע לתערוכה החדשה של האגודה ההיסטורית של ניו יורק (New York Historical Society) בנושא המעדנייה היהודית על בטן ריקה.

התערוכה – "אני אזמין מה שהיא הזמינה: המעדנייה היהודית" – הוצגה במקור במרכז סקירבול בלוס אנג'לס ונפתחה בניו יורק ב־11 בנובמבר. התערוכה עוקבת אחר ההיסטוריה מעוררת התיאבון של המעדנייה היהודית – החל מגלי ההגירה הראשונים של יהדות אשכנז בשלהי המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20.

אותם יהודים, לפי התערוכה, יצרו "אוכל פיוז'ן שנולד מתוך הגירה". הם התאימו מנות ממזרח וממרכז אירופה – כמו פסטרמה וקנישס – לצורכי התזונה היהודית והגישו אותן תחת קורת גג אחת.

התערוכה גם בוחנת כיצד התפתחו המעדניות ואיך נדידת היהודים לערי הפריפריה באמצע המאה ה־20 גרמה להן להתפשט מחוף לחוף. נראה כי אחת המטרות של התערוכה, המתבססת על חומרים ארכיוניים, לוחות מידע, תצוגות אינטראקטיביות ועוד – היא לגרום למבקרים להשתוקק לכריך פסטרמה. (למרבה הצער, באירוע הפתיחה הוגשו עוגות בבקה ורוגלעך. אף כריך פסטרמה לא נראה).

המעדנייה של מני, שיקגו, 2010 (צילום: Image Professionals GmbH/ Alamy Stock Photo/ Skirball Center)

"אסור לתערוכה להיות מבוססת על נוסטלגיה וקיטש. היא צריכה להיות מעוגנת במחקר, בחקר ארכיוני. על התערוכה לראות במעדנייה היהודית חלק מהנוף האמריקאי – ולא בתור אובייקט נישה יהודי"

כפי שאמרה הנשיאה ומנכ"לית האגודה ההיסטורית של ניו יורק לואיז מירר בנאום לרגל פתיחתה התערוכה – מדובר במסע בנתיב הזיכרון של כל ילידי העיר ניו יורק. יותר מכול, התערוכה "אני אזמין את מה שהיא הזמינה" (רמז לסצנת המעדנייה המפורסמת מהסרט "כשהארי פגש את סאלי"), מציגה את המעדניות היהודיות כתופעה אמריקאית ייחודית.

אוצרת התערוכה לארה רבינוביץ', שהיא גם בעלת דוקטורט בהיסטוריה ובלימודי יהדות, אמרה כי לפני שהתחילה לעסוק בתכנון התערוכה היה צורך בכמה "הבהרות חשובות". "אסור לתערוכה להיות מבוססת על נוסטלגיה וקיטש", היא אמרה לי. "היא צריכה להיות מעוגנת במחקר, בחקר ארכיוני. על התערוכה לראות במעדנייה היהודית חלק מהנוף האמריקאי – ולא בתור אובייקט נישה יהודי של הנאה נדירה.

"זאת משום שמבחינתי – ואני באמת ובתמים מאמינה בכך – המעדנייה היהודית היא חלק מהתרבות האמריקאית", היא הוסיפה. "זה משהו שכל האמריקאים נוטלים בו חלק, בדרך כזו או אחרת, גם דרך תרבות הפופ – ללכת לאכול במעדנייה יהודית או לעבוד במעדנייה יהודית".

ה"אמריקאיות" הזו באה לידי ביטוי לאורך כל התערוכה, הכוללת אזור המוקדש לקמפיין הפרסומת האייקוני של Levy's: "לא צריך להיות יהודי כדי לאהוב לחם שיפון יהודי אמיתי של Levy's". התערוכה כוללת גם הסברים על מעדניות שהוסיפו מבחר סגנונות אוכל כדי למשוך קהל לקוחות מגוון יותר.

אן, אימו של מארק ראס פדרמן – דור שלישי למוכרי דגים – משרתת לקוחות במעדניית ראס אנד דוטרס, 1939 (צילום: From the collection of Russ & Daughters/ via the New-York Historical Society)

בתערוכה גם מתמקדים בייצוג מעדניות בתרבות הפופ, הכוללת תלבושות מסצנות מעדניות שהופיעו בסדרת הלהיט של אמזון פריים "גברת מייזל המופלאה". אולם, התערוכה לא מנסה להגדיר מהי מעדנייה.

"המצאנו את זה כקהילה, מקום שבו אנשים נפגשים כדי לאכול אוכל יהודי מסוג זה או אחר, אבל הוא תמיד משתנה", אמרה רבינוביץ'. "כלומר, כולנו יודעים, במידה זו או אחרת, מה זו מעדנייה יהודית. אבל זה קצת כמו פורנוגרפיה – אין לזה הגדרה, אבל מזהים אותה כשרואים אותה".

בתערוכה הזו, למשל, יש אזור המוקדש למסעדות חלביות – לא משהו שרוב האנשים מזהים עם המעדנייה היהודית הקלאסית. נושאים אחרים בתערוכה, ספציפיים לעיר ניו יורק, כוללים אזור המוקדש ל"בייגל בברודווי", שבוחן את הקשר בין מזללות מפורסמות כמו קרנגי דלי וסטייג' דליקטסן – שנסגרו מאז למרבה הצער – ובין קהילת התיאטרון המורחבת.

בתערוכה מוצג מכתב מאיטליה של טוראי בנג'מין סיגן, שכתב לארוסתו במנהטן: "אכלתי כמה מנות יהודיות טעימות כמו בבית". בהמשך המכתב הוא מתאר איך אימו שלחה לו סלמי לחזית

יש גם אזור העוסק במעדניות באזורים רחוקים יותר כמו Ben's Best Kosher Delicatessen – שהיה מקום מפגש פופולרי לניצולי שואה בריגו פארק, קווינס. בין המוצגים המעניינים בתערוכה – בקבוק משקה מוגז בטעם סלרי Cel-Ray של Dr. Brown's משנות ה־30, מטחנת בשר מתחילת המאה ה־20 להכנת קישקע, סלמי וכדומה – וקופסאות גפרורים של מעדניות מימים עברו.

בין המייצגים: תלבושות מהסדרה "גברת מייזל המופלאה" ומדים של מעדניית 2nd Avenue Deli (צילום: ליסה קיז)

בתערוכה אפשר גם לראות כי תושבי ניו יורק אכן הקשיבו לסיסמה המפורסמת של מעדניית כץ: "שלחו סלמי לילד בצבא". בתערוכה מוצג מכתב מאיטליה של טוראי בנג'מין סיגן, שכתב לארוסתו במנהטן: "אכלתי כמה מנות יהודיות טעימות כמו בבית". בהמשך המכתב הוא מתאר איך אימו שלחה לו סלמי לחזית.

על פי האגודה ההיסטורית של ניו יורק, עד שנות ה־30 של המאה ה־20 פעלו בעיר כ־3,000 מעדניות. כיום נותרו רק כתריסר. אחת המעדניות הקלאסיות שעדיין פועלות היא מעדניית כץ – שבה התרחשה הסצנה המפורסמת מהסרט "כשהארי פגש את סאלי".

ג'ייק דל, דור הבעלים השלישי של המעדנייה, אמר ש"אוכל, מסורת/נוסטלגיה ואווירה" הם הסיבות לאטרקטיביות המתמשכת של המעדנייה שלו היום.

על פי האגודה ההיסטורית של ניו יורק, עד שנות ה־30 של המאה ה־20 פעלו בעיר כ־3,000 מעדניות. כיום נותרו רק כתריסר

בניו יורק יש כיום הרבה אופציות להתענג על מנות מעדנייה, החל מקלאסיקות מהדור הישן ועד מוסדות חדשים יותר כמו פרנקל'ס בשכונת גרינפויט. הערתי לרבינוביץ' שיש משהו קצת לא הולם בלעמוד מתחת לשלט המעדנייה האייקוני של 2nd Avenue Deli בתוך מוזיאון.

כאן, האותיות בעברית נראות כמוצג מלאכותי. כיום השלט אומנם לא קיים במיקומו המקורי בשדרה השנייה – אך עדיין אפשר ללכת לאכול שם ארוחת צוהריים. "לא צריך ללכת כל כך רחוק", היא אמרה.

"אפשר לחצות את הכביש לדוכן הנקניקיות של נייתנ'ס – זו גם מעדנייה יהודית. היא בעצם חלק מהנוף האמריקאי. היא חלק מהנוף של ניו יורק. יש כאלה שאומרים, 'המעדניות הולכת ונעלמות, אי אפשר לאכול כריך פסטרמה באף מקום'. אנחנו מאמינים שהמעדנייה נמצאת בכל מקום. צריך פשוט לשנות את האופן שבו חושבים עליה".

עד כמה שאהבתי את התחושה הזו – אני לא בן אדם שאוהב לאכול בשר ברחוב. היה זה בוקר חמים לא אופייני לעונה וחשתי דחף עז לצאת לחופש עד לסוף היום. שמתי פעמיי למעדניית כץ לכריך פסטרמה וביליתי את אחר הצוהריים בשיטוט בלואר איסט סייד.

אבל הייתי צריכה לכתוב כתבה, לכן שכרתי אופניים, רכבתי למידטאון – וקניתי לעצמי בייגל שיכולתי להחזיק ביד אחת בזמן כתיבת הכתבה.

המעדנייה של כץ (צילום: CC-BY,PaulLowry/FLickr)

"יש כאלה שאומרים, 'המעדניות הולכת ונעלמות, אי אפשר לאכול כריך פסטרמה באף מקום'. אנחנו מאמינים שהמעדנייה נמצאת בכל מקום. צריך פשוט לשנות את האופן שבו חושבים עליה"