הצעת החוק שהגיש ח"כ דוד אמסלם (הליכוד) להגדלת מספר שופטי בית המשפט העליון ל-18, איננה תמימה. זו הצעה שמטרתה כפולה: מצד אחד דילול כוחו של בית המשפט העליון, החלשתו וצמצום יכולתו להשמיע קול שיפוטי מובהק; ומצד שני, מדובר בניצול העיתוי הנוכחי, שבו יש לימין שליטה פוליטית חד-משמעית, על מנת להציף את בית המשפט דווקא בשופטים המזוהים עם צד פוליטי אחד.

סעיף 25 לחוק בתי המשפט קובע כי "בבית המשפט העליון יהיו שופטים במספר שקבעה הכנסת בהחלטתה". ובמילים אחרות – בסמכות הכנסת להחליט מה יהיה מספר השופטים בבית המשפט העליון. לאורך השנים גדל מספר השופטים בהתמדה – מחמישה שופטים בהרכב הראשון של העליון בשנת 1948, ועד ההרכב הנוכחי, הכולל 15 שופטים ושני רשמים, שהבכיר בהם הוא במעמד של שופט שלום.

הפעם האחרונה שהכנסת נדרשה לשינוי מספר שופטי העליון הייתה בדצמבר 2003. התקן עמד אז על 14 שופטים, ועוד כיסא אחד במעמד "זמני", מעין פיילוט להרכב של 15 שופטים. ועדת החוקה, בראשות ח"כ מיכאל איתן, התכנסה במטרה לעגן במעמד של קבע את הכיסא ה-15 בעליון. נשיא העליון אהרן ברק התייצב באופן חריג בדיון, על מנת להסביר לח"כים מדוע הגדלת מספר שופטי העליון תפגע ביציבות המשפטית.

ברק הסביר לחברי הכנסת עקרונות בסיסיים של המבנה ההיררכי של מערכת בתי המשפט, ועל הפירמידה השיפוטית שבקודקודה מצוי בית המשפט העליון. הלכות של בית המשפט העליון מחייבות את כלל בתי המשפט, מכוח סעיף 20 לחוק יסוד השפיטה. מכאן החשיבות שלא יצאו מבית המשפט העליון הלכות סותרות. בעליון האמריקאי אין חשש כזה: כל תשעת השופטים פוסקים בכל התיקים הנדונים בעליון.

נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

לא כך בישראל: העליון דן ברוב-רובם של התיקים הנדונים אצלו בהרכבים של שלושה שופטים – בדומה לבתי משפט פדרליים לערעורים בארה"ב. עם כל שופט שמתווסף לנבחרת שופטי העליון, גדל באופן דרמטי מספר ההרכבים האפשריים, ובהתאם גדל החשש לפסיקות סותרות באותם עניינים. נוכח עקרון התקדים המחייב, דבר זה מעורר חשש לכאוס משפטי שיחלחל מטה אל כלל בתי המשפט, אל רשויות השלטון ואל הזירה הכלכלית והעסקית.

העליון דן ברובם של התיקים בהרכבים של שלושה שופטים. עם כל שופט שמתווסף לנבחרת שופטי העליון, גדל באופן דרמטי מספר ההרכבים האפשריים, ובהתאם גדל החשש לפסיקות סותרות

"אנו מוכרחים לשבת בהרכבים של שלושה, זה הגרעין שלנו", אמר ברק לח"כים, "אם אנחנו יושבים בשלושה, יש לנו כל שנה 360 הרכבים. וכל הרכב זה הלכות. אתם מבינים איך זה לשמור ולדאוג לכך שתהיה אחידות בהלכה ושלא יהיו פסקי דין סותרים?"

אף שאת מספר שופטי העליון אפשר לשנות בהחלטה של הכנסת, בלא צורך בהליכי חקיקה, הצעת החוק של ח"כ אמסלם מדברת על קיבוע בחוק עצמו של מספר השופטים והעמדתו על 18. אמסלם, שהגיש בכנסת הקודמת כעשרים הצעות חוק שעניינן רפורמות שונות במערכת המשפט – לרבות הצעת החוק בעניין מספר שופטי העליון – פנה כעת ללשכה המשפטית של הכנסת וביקש לחדש את הטיפול בהצעותיו.

תוספת של שלושה שופטים לעליון, פירושה כמעט הכפלה של מספר ההרכבים האפשריים בעליון. זו מכת מוות לא רק במובן הלוגיסטי והניהולי – שעניינו תיאום בין יומניהם של השופטים, קביעת הרכבים ובמידת הצורך מועדים נוספים באותם הרכבים לדון בתיקים מתמשכים. זהו בעיקר צעד שיוביל לחוסר יכולת לוודא שבית המשפט העליון מדבר בקול הלכתי אחד.

הרכב של שלושה שופטים, אילוסטרציה: השופטים יצחק עמית, אסתר חיות ועוזי פוגלמן בדיון על החוק האזרחות בבית המשפט העליון, 1 בדצמבר 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אין חובה שהאג'נדה השיפוטית של כלל השופטים תהיה זהה, כמובן, אך יש חשיבות קריטית לכך שבית המשפט לא יוציא תחת ידיו הלכות סותרות, בכלל ענפי המשפט והסוגיות שבהן הוא פוסק.

הבעיה השנייה בהצעה של אמסלם, היא שמדובר בחקיקה שמטרתה להטות את בית המשפט העליון כך שימונו לו דווקא שופטים שהימין הפוליטי בישראל חפץ ביקרם. אין מדובר בחקיקה ניטרלית, תמימה, המבקשת בסך הכול להגדיל את מספר שופטי העליון. הכוונה היא למנות שופטים בעת הזו – כאשר הימין שולט הן בממשלה והן בכנסת, ולכן יהנה ממשקל גדול, אולי מכריע, בוועדה לבחירת שופטים.

אין מדובר בחקיקה ניטרלית, תמימה, המבקשת בסך הכול להגדיל את מספר שופטי העליון. הכוונה היא למנות שופטים בעת הזו – כאשר הימין שולט הן בממשלה והן בכנסת

עיקרון יסוד בעבודתם של פרלמנטים בעולם, הוא שעל מנת שחקיקה לא תיחשב פרסונלית, יש לחוקק אותה "מעבר למסך הבערות", דהיינו כאשר תוצאותיה הקונקרטיות של החקיקה אינן ידועות בעת שמחוקקים. לא מדובר על פרסונליות במובן האישי של אמסלם, אלא על פרסונליות במובן הזה שתוצאות יישומה של החקיקה החדשה ידועות מראש.

במקרה הזה – אם הכנסת אכן תגיע למסקנה שבית המשפט העליון יהיה טוב יותר, ויעניק שירות טוב יותר למדינת ישראל בהרכב של 18 שופטים במקום 15, יהיה עליה לפעול כך שהקפיצה החד-פעמית במספר השופטים מ-15 ל-18, המעניקה אפשרות למנות שלושה שופטים נוספים, תתרחש במועד שבו לא ידוע, בשלב שבו מחוקקים, מי יהיה המחנה הפוליטי השולט על הוועדה לבחירת שופטים.

כל שופטי בית המשפט העליון בטקס הפרידה מחנן מלצר, 12 באפריל 2021 (צילום: צילום מסך, לע"מ)

אילו אמסלם היה מבקש, באופן תמים, להגדיל את מספר שופטי העליון, הוא בוודאי היה מסכים שהחקיקה החדשה תיכנס לתוקף בעוד חמש שנים – בהנחה שאיננו יודעים כיום כיצד תיראה המפה הפוליטית בעת שהחוק ייכנס לתוקף, ומי יהיה המחנה הפוליטי שיזכה למנות קבוצה נוספת של שופטים עליונים חדשים, מעבר לתחלופה הרגילה.

אמסלם בוודאי לא יסכים לכך – וזו ההוכחה לכך שהוא מבקש להטות את האיזון בעליון, מעבר למה שמאפשר לו המשחק הפוליטי הרגיל.

אמסלם כלל אינו מסתיר את האג'נדה הפוליטית המובהקת העומדת ביסוד הצעת החוק שלו. הנה מה שהוא כתב בדברי ההסבר להצעת החוק שלו:

"החוק המוצע נועד לאפשר יותר גיוון בהרכבו של בית המשפט העליון, ומהיעדר שיקוף הולם של מגוון הזרמים בחברה הישראלית. הגדלת מספר השופטים תאפשר מינויים של שופטים בעלי רקע ועמדות מגוונים באופן שיבטא נאמנה את השקפות העולם השונות הרווחות בציבור הישראלי. הגדלת מספר השופטים תביא לייצוג מגוון והטרוגני".

דברים אלה מהווים המשך של האינדוקטרינציה של הימין הפוליטי, שמטרתה לצייר תמונה שקרית שלפיה כל שופטי העליון הם בעלי אותה אג'נדה, כולם "סניף של מרצ". המציאות אינה קרובה לכך. הרכב שופטי העליון שלנו הטרוגני, מגוון מכל בחינה שהיא, ואם אפשר לאפיין במשפט אחד את הרכבו הנוכחי – הרי שהוא נוטה באופן מובהק לשמרנות על נגזרותיה.

ח"כ דוד אמסלם (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

אמסלם לא המציא את הפטנט של הצעת חוק המבקשת להגדיל את מספר השופטים ל-18. הוא אפילו העתיק, כמעט מילה במילה, את דברי ההסבר להצעת החוק, שאותה הגיש חברו לליכוד, ח"כ יריב לוין, בשנת 2009. אלא שמדד ההומוגניות של העליון כיום אינו דומה בכלל למדד ההומוגניות ששרר בהרכב השופטים שכיהן בשנת 2009. ולכן הכוונות של אמסלם אינן כנות.

אמסלם לא המציא את הפטנט של הצעת חוק המבקשת להגדיל את מספר השופטים ל-18. הוא אפילו העתיק, כמעט מילה במילה, את דברי ההסבר להצעת החוק, שאותה הגיש חברו לליכוד יריב לוין בשנת 2009

אמסלם מבקש לשנות, אחת ולתמיד, את תמהיל השופטים בעליון, וזאת אף שבמקרים רבים פוליטיקאים תומכים במועמדים לעליון מהסיבות הלא נכונות, או תוך ייחוס שגוי של אג'נדה אידיאולוגית מסוימת לשופט, רק כדי לגלות בהמשך שהשופט "מאכזב" את שולחיו.

דרך אחרת היא לייצר בינוניזציה של העליון, תוך דילול מרכיב המצוינות בעבודת הערכאה הבכירה, או לבחור במכוון שופטים שעצמאות שיפוטית, עמוד שדרה חזק ואומץ לב אינן התכונות העיקריות המאפיינות אותם.

בעבר, כשנדונה שאלת הגדלת מספר השופטים בעליון, סבב הדיון סביב שאלת העומס על העליון. אכן, אין אח ורע בבתי משפט עליונים בעולם, לעומס ששורר על שופטי העליון בישראל. אך הפתרון לכך איננו בהגדלה פראית של מספר השופטים, אלא בצמצום מבוקר של סוגי התיקים שמצליחים לטפס במעלה הערכאות עד לעליון.

בית המשפט העליון בירושלים (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

לצד זאת, שופטי העליון נוקטים שלל דרכי התמודדות עם שאלת העומס, מהרחבת הנוהג לכתוב פסקי דין קצרצרים ועד הגידול במספר התיקים המוכרעים בעליון ללא דיון באולם, על יסוד כתבי טענות בלבד.

כל עוד בית המשפט העליון – על שני כובעיו, הן כבית משפט לערעורים והן כבג"ץ – עודנו פועל ומתפקד, יש לוודא שיפעל במתכונת הראויה לבית משפט עליון, ולא ידולל ויוחלש מבפנים, כפי שיקרה אם תתקבל הצעתו של ח"כ אמסלם, להגדיל את מספר שופטיו.