אל הציור האחרון בתערוכת ורמיר הגדולה במוזיאון הרייקס באמסטרדם מגיעים המבקרים כמעט חסרי נשימה. הציור, "אלגוריה של האמונה הקתולית", הוא אחת העבודות האחרונות של האומן ההולנדי יאן ורמיר, שהמיר את דתו לקתוליות בעקבות נישואיו לנוצרייה קתולית בגיל 21.

בשלב הזה בחייו הוא משלב ביצירותיו סמלים קתולים ועוסק בעליונות הרוח על החומר, כפי שקורה למאמינים רבים המגלים את הדת. מעל ראש האישה בציור העמוס איקונוגרפיה מרחף כדור זכוכית המייצג את המוטו של המסדר הישועי, "Capit qoud non capit" – לתפוס את הבלתי ניתן לתפיסה.

ואכן, הכדור הזה, הציור, התערוכה – וכל גוף יצירותיו של ורמיר – לוכד את הלא ניתן ללכידה. ורמיר, יותר מכל אומן אחר, לכד את האור – בפרט את האור הרך של צפון אירופה – ואת המבט האנושי והצליח להפוך אותם ליצירות אומנות, מהגדולות בתולדות האנושות.

התקרבו אל הכדור – במחשב או באמסטרדם – עד כמה שניתן והתרכזו בו. מדובר בכמה מריחות עגולות של צבע בהיר, כמה ריבועים לבנים ועוד כמה כתמי צבע. הכול ביחד יוצר את התחושה והאשליה של כדור שקוף, סמל לאמונה דתית או קסם אומנותי. כמה משיחות מכחול נפרדות מתחברות למשהו אחר – ומשם מתחיל משהו חדש.

"אלגוריה של האמונה הקתולית" של יאן ורמיר (צילום: רשות הציבור)

הקסם הזה חוזר על עצמו עשרות פעמים בתערוכה, שהיא בעצמה סוג של קסם מודרני אחרון כנראה. ורמיר פעל במאה ה־17 ומגוף העבודות הלא גדול שלו – כ־45 ציורים – שרדו 35–37 ציורים

הקסם הזה חוזר על עצמו עשרות פעמים בתערוכה, שהיא בעצמה סוג של קסם מודרני אחרון כנראה. ורמיר פעל במאה ה־17 ומגוף העבודות הלא גדול שלו – כ־45 ציורים – שרדו 35–37 ציורים, תלוי בספירה.

עתה, לראשונה אי־פעם, כונסו 28 עבודות של ורמיר לתערוכה גדולה בהולנד. מדובר באחד האירועים החשובים בעולם האומנות. ה"סאנדיי טיימס" כינו את התערוכה כ"תערוכת המאה" – ואולי הם אפילו המעיטו בחשיבותה.

מצב העבודות, חשיבותן למוזיאונים, עלויות ההפקה, הביטוח ומשתנים נוספים הופכים את התערוכה הזו ככל הנראה לתערוכה חד־פעמית. בניגוד לתערוכה מ־1995 – אז קובצו 21 עבודות של ורמיר – הפעם מדובר באירוע של פעם בחיים. לטענת מומחים, זה לא יקרה שוב.

ורמיר נולד בדלפט – עיר עשירה ומשגשגת בזמנו בדרום הולנד – ב־1632, חי, יצר ומת שם ב־1675. מלבד נישואיו והעובדה שהיו לו לפחות 11 ילדים – מעט מאוד ידוע על חייו. העיזבון הצנוע של הצייר כלל בעיקר חובות.

"נוף העיר דלפט" מאת יאן ורמיר (צילום: Rijksmuseum/ Henk Wildschut)

בניגוד לוינסנט ואן גוך – שהותיר מכתבים בנושא יצירותיו – את הפרשנות לעבודותיו הותיר ורמיר לדורות הבאים. במשך כשתי מאות הוא גם לא נחשב לאחד מגדולי ציירי תור הזהב ההולנדי אבל כל זה השתנה בסוף המאה ה־19 ומאז מעמדו לא מוטל בספק.

בניגוד לוינסנט ואן גוך – שהותיר מכתבים בנושא יצירותיו – את הפרשנות לעבודותיו הותיר ורמיר לדורות הבאים. במשך כשתי מאות הוא גם לא נחשב לאחד מגדולי ציירי תור הזהב ההולנדי

היום הוא נחשב – יחד עם רמברנדט – לאחד הציירים הגדולים בהיסטוריה. התערוכה הגדולה ב־1995 – שהוצגה במוזיאון מאוריצהאוס בהאג ובגלריה הלאומית בוושינגטון – הפכה אותו גם לאומן פופולארי ומוכר.

ואז הגיע הספר של טרייסי שבלייה העוסק ביצירה "נערה עם עגיל פנינה"; סרט בשם זהה עם קולין פירת' וסקרלט ג'והנסון – והרשתות החברתיות, שהפכו את הנערה למם ולגיף פופולריים. בדומה ל"הצעקה" של אדוורד מונק, הציור הפך לאייקון מודרני ושער עבור הכת ההולכת וגדלה של מעריצי ורמיר.

בהולנד הוא נחשב לאוצר לאומי, שם מוצגות באורח קבע שבע מעבודותיו ברייקס ובמאוריצהאוס. שאר עבודותיו מפוזרות בגרמניה (ברלין, דרזדן, פרנקפורט, בראונשווייג), לונדון, אדינבורו, דבלין, פריז, וושינגטון וניו יורק. שתי יצירות מושאלות מאוספים.

מוזיאון הרייקס, אמסטרדם, הולנד (צילום: Rijksmuseum)

בסך הכול יצירותיו מוצגות ב־14 ערים, 18 מוזיאונים. לכן, היה מסקרן לגלות מה קורה כשמביטים ב־28 ורמירים ביחד. את הדרך לרייקס אפשר לעשות בנסיעת חשמלית מהירה אבל מומלץ ללכת ברגל דרך תעלות העיר, שבשעות הבוקר עדיין מוארות על־ידי תוארת הגשרים.

גם אם זה קרה במקרה, מבחינה אומנותית היה נכון לפתוח את התערוכה בחורף. בתחילת פברואר – כשהאור הופך למצרך יקר בצפון אירופה – קל להבין את חשיבותו

גם אם זה קרה במקרה, מבחינה אומנותית היה נכון לפתוח את התערוכה בחורף. בבוקר אמסטרדמי בתחילת פברואר – כשהאור הופך למצרך יקר בצפון אירופה – קל להבין את חשיבותו. התערוכה של ורמיר נפתחת בשני ציורי חוץ, "נוף העיר דלפט" ו"הרחוב הקטן".

למרות השוני הגדול משאר הציורים, הם משקפים מייד את הגדולה הוורמירית. ורמיר תיאר בציור שעת בוקר בנמל דלפט, ביום גשום בספטמבר. חזית בניניי וחומות העיר מוצלות – אך אור גדול יוצא משאר הבתים, המגדלים, מבשלת הבירה והגגות.

הציור שמרסל פרוסט הגדיר כיפה בעולם עוסק לא רק בנוף העירוני, אלא באור העולה ממנו. כל ציור וצילום עוסק באור – באופן שבו הוא נשבר ונקלט. אבל אצל ורמיר האור מגלם את הדמות הראשית, זה שמניע את הסצנה כולה.

אישה בתערוכה של יאן ורמיר במוזיאון הרייקס, אמסטרדם, הולנד (צילום: Rijksmuseum/ Henk Wildschut)

אף כי מדובר בציור ריאליסטי, ורמיר לא תיעד את העיר שראה אלא תיאר גרסה שלה, שבה האור והפרספקטיבה מותאמים לצרכיו. הדמויות הקטנות הממתינות לסירה הופכות את הציור הגדול לאנושי ואינטימי.

ב"הרחוב הקטן", ורמיר מושך את העין אל תוך הבית, שם יושבת אישה. הצבע המתקלף, הלבנים האדומות וזרם המים מהחבית – הם אלמנטים המרכיבים את היצירה הוורמירית. הוא יוצר עולם משלו, אינטימי ומסקרן, באמצעות האור, הקפדה על הפרטים הקטנים – ופרספקטיבה.

ורמיר הוא אומן של הברקות ובכל ציוריו יש פרטים המבריקים באור. באולם המציג את עבודותיו המוקדמות, הפחות טובות לטעמי, יש ציורים גדולים על נושאים היסטוריים כמו "הסרסורית", שמתארת עסקה בבית בושת.

באולם המציג את עבודותיו המוקדמות, הפחות טובות, יש ציורים כמו "הסרסורית". במרכז התמונה מבריק מטבע הכסף של הזנאי, בכתם קטן המקנה לציור את המשמעות שלו. בלי הניצוץ הזה, מדובר בציור אנמי כמעט

זהו ורמיר מוקדם, שונה מאוד מהיצירות המוכרות שלו. אולם, כבר בשלב הזה האומן הצעיר מצייר בדים וכלי זכוכית כמו ורמיר המבוגר. במרכז התמונה מבריק מטבע הכסף של הזנאי, בכתם קטן המקנה לציור את המשמעות שלו. בלי הניצוץ הזה, מדובר בציור אנמי כמעט.

"הסרסורית" מאת יאן ורמיר (צילום: רשות הציבור)

בשאר החדרים מוצגות עבודות של ורמיר הבוגר, הבשל, הווירטואוזי והמצומצם יותר – הצייר בשיאו. הדרך הטובה ביותר להבנת גדולתו היא לצפות באומנים המקבילים לו כמו בן דורו פיטר דה הוך. דה הוך הרבה לצייר סצנות ביתיות אינטימיות.

את היצירות הללו ניתן לראות ב"ארגלרי", בתצוגת הקבע של הרייקס. לא מדובר בציורים גרועים כמובן אבל זה לא ורמיר – אין שם את העושר, הטכניקה ובעיקר חסר הטיפול באור.

המחקר המדעי המתקדם של המוזיאון גילה פרטים חדשים על ציורי ורמיר. למשל, החוקרים גילו כי ב"מוזגת החלב", מאחורי המשרתת עם כד החלב היה מדף עם כדים כחולים נוספים. ורמיר כיסה אותם בסופו של דבר ויצר קיר כמעט אחיד. "כמעט" היא מילת המפתח.

המחקר המדעי המתקדם של המוזיאון גילה פרטים חדשים על ציורי ורמיר. למשל, החוקרים גילו כי ב"מוזגת החלב", מאחורי המשרתת עם כד החלב היה מדף עם כדים כחולים

בצד שמאל מנצנץ כלי מטבח ומשם הגוון משתנה בהתאם לאור מהחלון השמאלי. מסמר גדול מטיל צל והטיח שבור בכמה מקומות. תארו לעצמכם את הקיר עם המדף הנוסף (ניתן לראות אותו באתר של המוזיאון) – והתוצאה שונה, פחות טובה, פחות ורמירית.

"מוזגת החלב" של יאן ורמיר (צילום: Rijksmuseum/ Henk Wildschut)

אישה אלמונית מוזגת חלב מכד לא נשמע כנושא הכי מעניין. אבל ורמיר לא רק הופך את השגרתי ליפהפה – הוא מצליח לרתק. "ורמיר עוצר את הזמן", אמר טקו דיביטס, מנכ"ל הרייקס, "הוא מעניק לך את התחושה שאתה שם, עם אותו אדם, באותו חדר – ושהזמן קפא".

הציור "נערה קוראת מכתב מול חלון פתוח" מוצג בדרך כלל בדרזדן, שם הוא עבר שיפוץ מקיף בשנים האחרונות – התברר שעל הקיר הריק מאחרי האישה היה בעצם ציור גדול של קופידון. אחרי רסטורציה מקיפה הוא נחשף מחדש וניתן להשוות בין שתי הגרסאות.

בין הציור המקורי של ורמיר ובין הגרסה המטויחת ברשלנות, פתאום רואים ורמיר חדש לגמרי, עם משמעויות נוספות וקומפוזיציה טובה בהרבה. מומלץ גם לצפות בסרט "טים מצייר ורמיר", שמתעד ניסיון לשחזר את ציוריו של האומן ההולנדי באמצעים אופטיים ועל־ידי בניית תפאורה.

רוב המומחים סבורים שוורמיר – בהשראת שכניו הישועים – השתמש בקמרה אובסקורה, אמצעי המקרין נוף או אוביקט. יש החושבים כי מדובר בסוג של רמאות

רוב המומחים סבורים שוורמיר – בהשראת שכניו הישועים – השתמש בקמרה אובסקורה, אמצעי המקרין נוף או אוביקט. יש החושבים כי מדובר בסוג של רמאות. טים ג'ניסון – גיבור הסרט – מצליח מבחינה טכנית והיסטורית לבנות חדר כזה אבל התוצאה היא חיקוי דל, שטוח וחסר השראה ליצירות ורמיר. זה ההבדל בין אומן לטכנאי.

נשים צופות ביצירות של יאן ורמיר במוזיאון הרייקס (צילום: Rijksmuseum/ Henk Wildschut)

קל לאהוב את ורמיר. הציורים שלו יפים, היכולת הטכנית העילאית שלו ברורה לעין; עקבו אחרי החוטים ב"רוקמת התחרה", למשל. אף מבקר בתערוכה לא יצא ממנה עם התחושה כי מדובר בקשקוש או בעבודה בעיניים.

ניתן ליהנות מהעבודות במבט חטוף או להתעמק בכל ציור וציור, כולל בפרטים הטכניים והמשמעויות. לפני 20 שנה ראיינתי את טרייסי שבליה והיא אמרה כי הציורים שלו "פשוטים למראית עין, אבל אחרי שאתה מסתכל עליהם, הם אינם כה פשוטים.

"לא בדרך שהם נעשו – עשייתם ארכה זמן רב – ולא במשמעותם. כל ציורי הנשים בתוך הבית, יש בהם מעבר למראה המיידי. אפשר ליהנות מהם כציור יפה ותו לא, אבל יש בהם יותר. ההתמקדות בפרטי החיים, בחפצים הקטנים. כל העולם מצוי בהם".

הכוכבת הבלתי מעורערת של התערוכה היא, כמובן, "נערה עם עגיל פנינה". אחת הנשים היפות בתולדות האומנות, המונה ליזה של הצפון, המדונה הקדושה של החילונים – וגם והעבודה המפורסמת ביותר של ורמיר

הכוכבת הבלתי מעורערת של התערוכה היא, כמובן, הנערה. אחת הנשים היפות בתולדות האומנות, המונה ליזה של הצפון, המדונה הקדושה של החילונים – וגם והעבודה המפורסמת ביותר של ורמיר. במאוריצהאוס היא מוצגת בחדר קטן אבל ברייקס היא זכתה למקום של כבוד בלב הגלריה.

"נערה עם עגיל פנינה" מאת הצייר ההולנדי יאן ורמיר (צילום: Rijksmuseum/ Henk Wildschut)

מחקר מודרני גילה שוורמיר צייר אותה על רקע ירוק שהשחיר עד שהפך לאחיד וכי היו לה ריסים שנעלמו עם השנים כשהצבע דהה. עשרות מחקרים ומאמרים על חשיבות הרקע השחור והבחירה בנערה ללא ריסים הפכו ללא רלוונטיים.

"יום אחד קמתי", סיפרה לי שבלייה, "הבטתי בציור וחשבתי לעצמי 'מה היא חושבת'. האם היא עצובה? האם היא מפתה או תמימה? מה הקשר של הצייר למבט הבלתי מפוענח שלה? היא הרי מביטה אליו, כלומר, יש לה תחושות כלפיו.

"מה הוא עשה שגרם לה להביט בו ככה. הבטתי בה והחלטתי שהיא משרתת. המבט שלה מעיד על היכרות אינטימית. היא מכירה אותו היטב, היא נמצאת סביבו הרבה – והיא לא בתו. בת לא מביטה על אביה כך. הלבוש שלה עממי כשל משרתת. אולם, לא הבנתי למה היא עונדת עגיל פנינה, זה לא יכול להיות העגיל שלה, הוא יקר מדי.

"ואז הבנתי – זה הסיפור. היה ברור לי שיש כאן סיפור שמחכה להיכתב. מרגע שחקרתי בציור לעומק וגיליתי שלא יודעים מי הנערה – כמו שאר המודלים שלו – הבנתי שהכול פתוח בפניי. יש לי את המסגרת ההיסטורית, את מה שאנחנו יודעים על ורמיר ואשתו, אבל השאר פתוח בפנוי. הבנתי שאני יכולה להמציא הכול".

אנשי מוזיאון הרייקס בוחנים במיקרוסקופ את היצירה "מוזגת החלב" (צילום: Rijksmuseum/Kelly Schenk)

מדובר בציור על יופי, אור ומבט. ורמיר – בניגוד לכמה מהציורים המאוחרים שלו – לא שופט את האישה הצעירה אלא, כנראה, מעריץ את יופייה. הוא העניק לה טורבן לא אופייני ועגיל ענק. יש הטוענים שמדובר בעגיל כסף, שלא יכול היה להשיג במציאות.

מבטה מלווה אותך בכל פינה בגלריה, מכל זווית ומרחק נוצר קשר עין פתוח לפירושים, כפי שעשתה שבלייה. מקרוב ניתן להתעמק בפרטים הזעירים כמו הכתמים הלבנים, המבריקים על השפה, שהופכים אותה ללחה וחושנית או קו שערה הזעיר המחבר בין העגיל לתנוך.

"אם תכסה את העגיל, זה יהפוך לציור שונה לגמרי. העגיל משלים את היצירה", אמרה שבלייה. רודי פוקס, דירקטור במוזאון סטדליק, סיפר לידידי דיוויד ווינר על תפיסת המרחב באומנות ההולנדית, הקשורה לטענתו גם לאופן שבו הם משחקים כדורגל.

ההולנדים על פי פוקס פיתחו שיטה משלהם למדידת מרחק. הם בוחנים כל עצם בדקדקנות ומכאן היחס לריאליזם באומנות ההולנדית והאופן שבו הם מנצלים חללים בכדורגל. "בציור של ורמיר הפנינה מנצנצת", מצוטט פוקס, "אתה יכול להגיד שהברק הזה הוא מהות הוורמירי, כל הציור מוביל לרגע הזה, כמו שכל הכדורגל ההולנדי מוביל לשער של מרקו ואן באסטן מהאוויר בגמר יורו 88".

אישה צופה ב"נערה עם עגיל פנינה" במוזיאון הרייקס (צילום: Rijksmuseum/ Henk Wildschut)

יש שיאים רבים בתערוכה. הקהל התאסף בהמוניו, למשל, גם מול "כוס היין" בעלת החלונות המעוטרים והשטיח הפרסי המפואר. "הגיאוגרף" הרכון על שולחן העבודה שלו; "רוקמת התחרה" עם האריג העדין ביותר בעולם האומנות; "שיעור מוזיקה" המציג עוד נערה יפה.

כמו כן, למרות התוכן הדתי המעיק בציור "אישה אוחזת מאזנים", מדובר בדרמה קטנה ועוצרת נשימה. המאזנים ריקים ונישאים באוויר על־ידי אישה במעיל בחדר קטן. שני קווים ושלוש נקודות מייצגים את כפי המאזנים. בקיצור, זו תערוכה של פעם בחיי.

אחת העבודות הפחות טובות בתערוכה בעיניי היא "נערה עם חליל" המושאלת מוושינגטון. היצירה חוללה סערה בעולם האומנות אחרי שהגלריה הלאומית האמריקאית שנמכה את דירוגה וקבעה כי לא מדובר בוורמיר מקורי

אחת העבודות הפחות טובות בתערוכה בעיניי היא "נערה עם חליל" המושאלת מוושינגטון. היצירה חוללה סערה בעולם האומנות אחרי שהגלריה הלאומית האמריקאית שנמכה את דירוגה וקבעה כי לא מדובר בוורמיר מקורי. במבט חטוף ניתן להבין למה.

אין לציור את האיכות הוורמירית הטכנית או הסיפורית והיא חריגה בהשוואה לאחיותה. אנשי הרייקס חלקו על הקביעה הזו והיא מוצגת כוורמיר לכל דבר – גם אם ישנה הסכמה גורפת שאין מדובר באחד הציורים הטובים שלו.

"רוקמת התחרה" מאת יאן ורמיר (צילום: Rijksmuseum/ Henk Wildschut)

אולם, עבורי, יחד עם עוד עבודה מושאלת מוושינגטון היה לציור הקטן הזה חשיבות גדולה. אלו היו שני הוורמירים האחרונים שלא ראיתי במו עיניי. מסע של 20 שנה שהתחיל עם ריאיון שבלייה הושלם. מה שהתחיל בבית קנווד בלונדון – במרחק הליכה מביתי – הסתיים באמסטרדם.

נקודת הציון הזו נחגגה במסגרת יום מרגש, בתוך העושר יוצא הדופן של התערוכה. זה היה עוד שיא אחד מיני רבים. המרדף הפריווילגי של עיתונאי בעולם הראשון היה מהנה. הוא הוביל אותי למקומות משונים כמו בראונשווייג – והפך מסעות העבודה לדבלין המשמימה למעניינים יותר. כשהתחלתי אותו לא יכולתי לדמיין שהוא יסתיים באופן כה מפואר בחברת 28 עבודות.

תמיד יש תקווה שוורמיר נדיר יצוץ מאיזו עליית גג אירופית. אולם, יש ורמיר אחד נוסף שחמק ממני ומרבים אחרים. "הקונצרט" הוצג בבוסטון עד שנגנב ב־1990 ומאז נעלמו עקבותיו

תמיד יש תקווה שוורמיר נדיר יצוץ מאיזו עליית גג אירופית. אולם, יש ורמיר אחד נוסף שחמק ממני ומרבים אחרים. "הקונצרט" הוצג בבוסטון עד שנגנב ב־1990 ומאז נעלמו עקבותיו. אולי מישהו עשיר קנה אותו וצופה בו במרתף ביתו, אבל סביר יותר שארגון פשע תקוע עם ציור יקר מאוד כבר שנים.

מדי פעם צצות בתקשורת כתבות המבשרות שהינה עוד מעט הפושעים ייחשפו והאוצר יימצא. מבט אחרון על "נערה עם עגיל פנינה" גילה מולה אישה שאספה את תלתליה במעין טורבן שחור־צהוב, מחווה ברורה לנערה.

אישה צופה ביצירה של יאן ורמיר במוזיאון הרייקס, הולנד (צילום: Rijksmuseum/ Henk Wildschut)

היא הסתכלה עליה ואולי חשבה לעצמה, "כבוד על המאמץ והמחווה שלך, אחותי". בחלל האולם ניתן היה להרגיש באנרגיה העוברת בין השתיים. מה שלא ניתן לתפוס – נתפס.

כל הכרטיסים לתערוכה שתוצג עד יוני נמכרו. אולם, אנשי המוזיאון מנסים לשחרר כרטיסים נוספים. מומלץ לעקוב אחריהם ברשתות החברתיות או ברשימות הדיוור הרלוונטיות.