1963 הייתה שנת מדבר בכדורגל הישראלי. במשחקים המוקדמים של אולימפיאדת טוקיו, הפסידה ברמת גן נבחרת ישראל – ובהרכבה מוטל'ה שפיגלר ויצחק ויסוקר, שני כוכבים צעירים בהופעת בכורה – 2:0 נגד נבחרת וייטנאם.
כל מה שנשאר מעונת הכדורגל 63' בכרונולוגיה של הספורט הישראלי הם שפיגלר וויסוקר. החלוץ הבועט-מבקיע והשוער עם מידת ההקרבה העצמית ומיקום הרחבה הטבעי.
הכדורגל הישראלי לפי סדרת ספרי ילדים חדשה ב-1963. "הספורטאים הצעירים". רפי ("לעולם אינו הודף את הכדור, אלא תופס אותו") שוער כדורגל, ואלון ("בעיטת פצצה אדירה אל הרשת") חלוץ מרכזי, שני חברים מבית הספר "גאולה" בתל אביב.
במשחק המבחן של נבחרת ישראל הבוגרת נגד בתי הספר, קורה הלא יאמן והבלתי אפשרי: נבחרתם של אלון ורפי מנצחת 0:5. באנדי, מאמן הנבחרת הבוגרת, חוטף את שני הכישרונות הפנטסטיים האלה אל הנבחרת הלאומית.
במשחק המבחן של נבחרת ישראל נגד בתי הספר, קורה הלא יאמן והבלתי אפשרי: נבחרתם של אלון ורפי מנצחת 0:5. באנדי, מאמן הנבחרת הבוגרת, חוטף את שני הכישרונות הפנטסטיים
![הכתבה המקורית ב"מוניטין", 1981](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/03/monitin-gafni.jpg "הכתבה המקורית ב"מוניטין", 1981")
"בעט, אלון, בעט!", הספר הראשון בסדרה, הפך לספר חובה. בין שתיים לארבע אחר הצהריים, כשהשכונה ישנה או עושה את עצמה, כוס פטל גבוהה, ענבים, קרמבו, לשבת על מיטת הנוער בחדר, תיק האוכל זרוק על הרצפה עם שאריות הסנדוויץ' וקליפות הקלמנטינה, הספר נגמר מתחת לידיים.
במשחקי ראווה בינלאומיים מגלים החבר'ה כדורגל שלא מהעולם הזה. ההקרבה הלאומית שלהם דומה לזו של חייל בשדה הקרב. נבחרת ישראל הולכת וגוברת על נבחרות העולם, אחת אחרי השנייה. איזה גולים! איזה הצלות והקרבות! אלון – בועט בשתי הרגליים, מכדרר כמו שד, נוגח מכל מצב, כושר של נמר, ורפי – מתאבד לרגליים, מזנק לקורות, נלחם על כל כדור, נשאר על המגרש פצוע וזב-דם.
במשחקי ראווה בינלאומיים מגלים החבר'ה כדורגל שלא מהעולם הזה. ההקרבה הלאומית שלהם דומה לזו של חייל בשדה הקרב. נבחרת ישראל הולכת וגוברת על נבחרות העולם, אחת אחרי השנייה. איזה גולים!
לאיש שכל כך הבין לנפשנו, שראה גם הוא את הכדורגל האנמי, חסר הברק וההישגים וכתב לנו תחליף, קראו אבנר כרמלי.
היה לו הספק כתיבה פנטסטי. בסוף כל ספר בסדרה כתב במסגרת שחורה בעמוד האחרון: "להתראות בספרנו הבא – אלון במלכודת!" או "הכדור בפנים – לא!", שם הספר תמיד עם סימן קריאה.
![ספר מספרי "הספורטים הצעירים" מאת אבנר כרמלי](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/03/138602.jpg "ספר מספרי "הספורטים הצעירים" מאת אבנר כרמלי")
לא היינו צריכים לחכות הרבה. מקסימום חודש, וכבר היה "ספורטאים צעירים" טרי, חם מהמכבש, עם איור אקשן צבעוני של אמן זינוקי הפנתר, האיש שצייר את הבלוריות הכי צבריות בארץ – מ. אריה (מוסקוביץ אריה).
לא היינו צריכים לחכות הרבה. מקסימום חודש, וכבר היה "ספורטאים צעירים" טרי, חם מהמכבש, עם איור אקשן צבעוני של אמן זינוקי הפנתר, האיש שצייר את הבלוריות הכי צבריות בארץ – מ. אריה (מוסקוביץ אריה)
בין משחק לחטיפתם של השחקנים על ידי הרעים מהקבוצה המתחרה, בין אליפות עולם לגביע, עצר כרמלי וכתב על אהבה. על רגשות עמוקים במילים לקוניות. מבט שווה דיבור. מתאים לגיל הקורא, אהבה עדינה בלי ידיים. רננה הייתה חברתו היפה, הטובה והמבינה של אלון, ושועה, היפה, הטובה והמבינה – של רפי.
סטטיסטיקה: "בעט, אלון, בעט!", 142 עמודים. 31 פרקים. 27 עמודים מודפסים רק מחציתם. 25 איורים של עמוד שלם.
* * *
מאיר מזרחי, מהוצאת מ. מזרחי, רחוב לוינסקי 67, הוא המוציא לאור שהימר על כרמלי. מזרחי, שאוהב לספר לכל מי שמעוניין לשמוע על התחלתו הקשה כרוכל בשוק הכרמל ועל הימים בהם חילק ספרים מתוך מזוודה, עשה כסף גדול על כרמלי.
הוא קרא נכון את הלוך הרוחות של הרחוב הישראלי והחל מציף אותו בספריו של כרמלי. היום הוא גר בווילה אותה קנה בסביון, ומוציא מהדורה מי-יודע-כמה של סדרות כרמלי.
מזרחי הוא איש הקשר שלי עם כרמלי. הסיפור שלי, שלא כמו ספריו של כרמלי, לוקח כאן תפנית סוריאליסטית.
כשאני מבקש ממזרחי שיקשר אותי עם כרמלי, הוא קצת צוחק בטלפון, ועונה לי שכרמלי בחוץ-לארץ.
הוא צוחק מכיוון שאין איש כזה.
אבנר כרמלי הוא הפסבדונים של שרגא גפני והפסבדונים של שרגא גפני, בנוסף לכרמלי, הם איתן דרור, און שריג, יגאל גולן ואיתן נותב. לא פלא שמזרחי צוחק. הוא יכול להפגיש אותי עם מי שהוא רוצה ולספר לי שדיברתי עם כרמלי.
אבנר כרמלי הוא הפסבדונים של שרגא גפני והפסבדונים של שרגא גפני, בנוסף לכרמלי, הם איתן דרור, און שריג, יגאל גולן ואיתן נותב. לא פלא שמזרחי צוחק. הוא יכול להפגיש אותי עם מי שהוא רוצה ולספר לי שדיברתי עם כרמלי
כרמלי מתקשר אלי ואנחנו קובעים להיפגש במגרש החנייה של בריכת רמת אביב, בשעה שש בערב. האמת, אני קצת מודאג, הוא לא מעוניין להיפגש במקום אחר.
"תהיה במגרש החנייה של הבריכה בשש בערב", הוא אומר, "מה מספר המכונית שלך?"
"תהרוג אותי אם אני זוכר. יש לי ואליאנט 66', צבע תכלת, אני גבוה עם זקן".
"תהיה בשש, אני אמצא אותך".
* * *
כרמלי מגיע בשש בערב. הוא ניגש ישר אליי, לא גבוה, לא נמוך, לא שמן, לא רזה. משקפי קרן חומים עבים. אף נשרי חד, שפם קטן עם שיבה, מקריח, רטוב מהבריכה. יש לו לחיצת יד חזקה. לפעמים מישהו נותן לכם יד כמו דג מת. לא כרמלי, יש לו יד של גבר.
הוא בחולצת תכלת, שרוולים קצרים עם דוגמה שנראית כמו חרבות קטנות. מכנסיים אפורים וסנדלים. אנחנו הולכים לשבת באחד ממרכזי הקניות של רמת אביב, על ספסל חלוד.
עשרות ילדים רועשים מסביב. במרכז יש "וימפי", אחד האחרונים בארץ. "וימפי" – כרמלי. כרמלי מתחיל לאט ושקול. כמו מתאגרף בסיבוב ראשון. הוא מתחמם איתי, זורק ימניות קצרות, מנתר, מנסה לקרוא את היריב.
עשרות ילדים רועשים מסביב. במרכז יש "וימפי", אחד האחרונים בארץ. כרמלי מתחיל לאט ושקול. כמו מתאגרף בסיבוב ראשון. הוא מתחמם איתי, זורק ימניות קצרות, מנתר, מנסה לקרוא את היריב
יש לו קול סמכותי של איש צבא. הוא מדבר בקצב טבעי כל זמן שאני לא כותב. ברגע שאני מרים את העט, הוא מתחיל להכתיב.
כרמלי מתעב את חוקר ספרות הילדים אוריאל אופק, אבל באיפוק. אתה מרגיש שאופק מטריד את מנוחתו באופן קבוע, כמו יתוש באוזן.
כרמלי: "את התופעה של אוריאל אופק צריך להבהיר. הוא התייצב בראש מסע הצלב הגדול נגד אבנר כרמלי, למעשה אפילו יזם אותו. הוא הגיע לארץ עם דוקטורט בספרות ילדים בתחילת שנות ה-50', כנראה ששאל מי הולך בשוק עכשיו, ושמע שזה אבנר כרמלי עם הוצאת 'מזרחי', ויצא במאמר גדול ב'דבר': 'בית החרושת לספרים של מזרחי וכרמלי'.
"אוריאל אופק לארץ עם דוקטורט בספרות ילדים בתחילת שנות ה-50', כנראה ששאל מי הולך בשוק עכשיו, ושמע שזה אבנר כרמלי עם הוצאת 'מזרחי', ויצא במאמר גדול ב'דבר': 'בית החרושת לספרים של מזרחי וכרמלי'"
"אני זוכר שמזרחי אמר לי: 'אתה אל תכעס. אצלנו בטורקיה אומרים שהפרחחים מטילים אבנים רק על עצים נושאי פרי'. מזרחי הזמין את אופק אליו, נתן לו עבודות, והוא הפך לעובד של מזרחי וחדל להתקיף את מזרחי וכרמלי.
"אבנר כרמלי, מכיוון שהוא כותב על טיפוסים נאצלים בסיפוריו, תמיד הפחיד אותם. הוא היה הקריא ביותר, ומומנט הקנאה והכסף עבדו. השקפותיו של אבנר כרמלי הן מה שמקובל לקרוא פטריוטיות, שלא היו הבון-טון של עולם השמאל הסלוני שחוגי אופק באו ממנו.
"על כל מפעל ספרותי קם אופק כזה. מין נמושה ספרותית, סופר שנכשל, וכמו כל גיבן, הוא רוצה שהעולם יהיה מגובן. צריך לחשוף אותו כאינטרסנט, מנצל את קשריו ומעמדו, כדי לפגוע במפעלים ספרותיים תקינים וטובים, מתוך תאוות בצע. פעם אחת בלבד נפגשנו, ראיתי סמרטוט לפניי, אין לי זמן לכאלה".
ד"ר אוריאל אופק, סופר ומומחה לספרות ילדים, מספר שבמסגרת עבודתו ביקר במספר קיבוצים, והשיחה שם התגלגלה לספריו של כרמלי. הורים ומחנכים, לדבריו, הביעו את חששם מפני השפעתם המזקת של ספרי כרמלי על ילדיהם.
אופק הביא כדוגמה את שיטת הספריות הציבוריות בארצות הברית המשמשות בקריטריון משלהן כדי לקבוע איזה ספרים ראויים להשאלה. גם בארץ, לפי אופק, יכול הגוף הציבורי להחליט שלא להתיר את השאלת ספרי כרמלי בספריות ולהוריד את ספריו מהמדפים.
קיבוץ מעברות, למשל, אימץ את הצעתו של אופק. ספרי כרמלי הורדו והועברו למחסן. מאוחר יותר התלוננו מחנכים והורים בקיבוץ לפני אופק שהעסק לא עבד. הילדים רצו את כרמלי.
קיבוץ מעברות אימץ את הצעתו של אופק. ספרי כרמלי הורדו והועברו למחסן. מאוחר יותר התלוננו מחנכים והורים בקיבוץ לפני אופק שהעסק לא עבד. הילדים רצו את כרמלי
![ספר מסדרת "דני דין" מאת און שריג/שרגא גפני](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/03/danny_2048x.jpg "ספר מסדרת "דני דין" מאת און שריג/שרגא גפני")
היו התארגנויות וחיפושים ולחץ על הספרייה. טעם הפרי האסור, או אולי הרפתקאות הנון-סטופ של "הימאים", למשל, הפכו את תרגיל החינוך המגמתי לכישלון. ספרי כרמלי חזרו למדפים.
* * *
אבנר כרמלי, מהיום בו הרים את העט, כותב ספרות מגויסת. מגויסת למחנה הפוליטי שלו. בלשון המעטה, כרמלי הוא איש ישראל השלמה.
בגיל 16 התנדב ללח"י. אברהם שטרן ("יאיר"), מנהיגה של לח"י, השאיר עליו חותם בל יימחה, וכרמלי טוען שיסודות ההבנה הפוליטית שלו מקורם במשנתו המקורית של "יאיר".
כרמלי מדבר על ישראל כעל ארץ עבר הקדמונית. הוא שואף לתחייה עברית של עבר כולה, מהפרת עד החידקל. עבר כטבור האנושות, אור לגויים. עבר כיחידה גאופוליטית. עם שעושה תחייה במולדתו ואינו מחייה את הכל, אלא רק את תור הזהב של עידן הנבואה.
כרמלי מדבר על ישראל כעל ארץ עבר הקדמונית. הוא שואף לתחייה עברית של עבר כולה, מהפרת עד החידקל. עבר כטבור האנושות, אור לגויים. עבר כיחידה גאופוליטית
בגיל 43 למד כרמלי היסטוריה במסלול ערב בבר-אילן, ועכשיו יש לו תואר ראשון בהיסטוריה.
כרמלי מכתיב לי את הביוגרפיה שלו: "בן 55, מוותיקי הלח"י. אב לשלושה, סב לנכדים. ההיסטוריה – עיסוקו העיקרי. רואה את עצמו מחוץ לחוג המסורתי של הסופרים הישראלים. רואה עצמו כסופר עברי המשרת בכתיבתו את התחייה העברית של האומה העברית הצעירה ההולכת ונבנית בארץ. אינו רואה באומה זו המשך האומה היהודית כפי שעוצבה בגולה, אלא תחייה והמשך של האומה העברית המקראית שהנחילה לארץ עבר את ייחודה וגדולתה בדברי הימים".
כרמלי קורא-מכתיב לי על עצמו. הוא קורא בהטעמה, עם הדגשות, נרגש. כאילו לא ראה את המילים קודם, והוא מופתע מכושר הביטוי שלו. ילדים משחקים מסביב, קוראים שלו, עברים צעירים. הוא לא רוצה ליצור איתם קשר אישי. הוא רוצה להטיף להם על שלמות הארץ.
הוא כותב במינון מיוחד. בין כל כמה הרפתקאות, קטע-נאום, "אני מאמין", דרשה פוליטית-חברתית. כרמלי טוען שהוא יוצר בספריו מודל חיקוי נכסף. הילד הקורא רוכש ערכים דרך כרמלי. הילד קורא את קטעי ההטפה וזה נכנס לו לראש.
בין כל כמה הרפתקאות, קטע-נאום, "אני מאמין", דרשה פוליטית-חברתית. כרמלי טוען שהוא יוצר בספריו מודל חיקוי נכסף. הילד הקורא רוכש ערכים דרך כרמלי. הילד קורא את קטעי ההטפה וזה נכנס לו לראש
כרמלי: "ראיתי פעם ילדה בת 12 קוראת את 'הספורטאים הצעירים'. אמה קראה לה, אך הילדה לא שמעה דבר. הייתה כמסוממת, כאילו נחת פטיש על ראשה. הרגשתי שיש בי מכשיר חזק לשימוש טוב".
* * *
בשנים הראשונות כתב כרמלי על פוליטיקה מן העבר, התמודד עם משברים בחיי העם שהיו להם השלכה על העתיד, כמו הסזון.
"המגינים העברים טענו, שאין זה נאה לצאת להתקפה על הערבים ועל הבריטים – כי פני היהודים הם לשלום. הם היו אנשים אמיצים להפליא, אך הבליגו על רצונם העז לצאת להתקפות על אויבי העם, והסתפקו בהתגוננות בלבד, בהדיפת התקפות האויבים.
"ואילו 'הימאים', ארגון המחתרת האדיר שקם לשחרר את המולדת מעול הבריטים והערבים שותפיהם, היו אנשי ההתקפה. הם היכו באויב הבריטי ובערבים כל פעם שהללו פגעו בישובינו, ולא אחת הקדימו והיכו באויב טרם יכה בנו. השקפתם הייתה פשוטה והגיונית – על שלום יש לענות בשלום, אך על מלחמה יש להשיב מלחמה.
"ודוד ינאי הבין, כי דרכם של הימאים צודקת יותר מדרכם של המגינים. הוא נוכח לדעת, כי הערבים והבריטים מפרשים את הבלגתם של המגינים, שהיוו רוב בישוב העברי, כסימן לחולשה ולפחדנות, ולא כאות והוכחה לאהבת השלום שלהם".
("הימאים במבצע 'בלימה'")
!["הימאים במבצע 'בלימה'" מאת אבנר כרמלי/שרגא גפני](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/03/58797_orig.jpg ""הימאים במבצע 'בלימה'" מאת אבנר כרמלי/שרגא גפני")
כרמלי נוקט עמדה ברורה. הוא יודע מה הוא רוצה. הוא אינו משחק משחקים, מתחנחן או מסתיר תיאוריות סמויות בתוך קווי עלילה מסמרי שיער. הוא עוצר את העלילה, מעביר אותה לדום ולוקח שני פרקים כדי להטיף את דרשתו הפוליטית.
לפעמים הוא נותן את הנאום לקצין שזוף ובהיר שיער ערב פשיטת אימים על בסיס מחבלים, לפעמים הוא מביא את דבריו כדבר המערכת. הוא משכתב את ההיסטוריה, משתעשע עם העובדות, משנה את סדר הדברים וקובע אמיתות חדשות.
אבל ספריו, אם תשווה אותם אל "ראשית התקופה החדשה" של שמשון קירשנבוים – טקסט לימוד ההיסטוריה בבתי-הספר – משחקים הרבה יותר אל ידו והבנתו של הקורא הצעיר.
ספריו, אם תשווה אותם אל "ראשית התקופה החדשה" של שמשון קירשנבוים – טקסט לימוד ההיסטוריה בבתי-הספר – משחקים הרבה יותר אל ידו והבנתו של הקורא הצעיר
אי אפשר להאשים אותו בהסתה. המשחק שלו הוגן. "המגינים ומנהיגיהם היו אנשים עקביים, ודבקו בתורתם – תורת השלום והצדק הטהור. הם לא אבו לשמוע על יציאה להתקפות על האויב".
!["עולם התנ"ך לילד" מאת שרגא גפני](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/03/122_wa.jpg ""עולם התנ"ך לילד" מאת שרגא גפני")
* * *
"אל נעמוד ברחוב מרכזי זה, כי בלשים בריטיים ומרגלים מבין אחינו עוברים ושבים בו", אומר יוסף גלבוע, "הימאי" לדוד ינאי הפוסח על הסעיפים. "לא כרוצח, אלא כלוחם לחרות ישראל!" מתקן דוד ינאי את דבריו של אחר.
גם בין הכדורים מוצא כרמלי זמן לאהבה יוקדת, כמו בפרק "הווידוי הנרגש", עדיין ממבצע "בלימה".
"לא עצר יאן קמפבל את הכוח לכבוש את רגשותיו, ומפיו פרצו המילים הלוהטות: 'יעל, אני כה אוהב אותך'!"
אבל יש בעיות. כרמלי צריך לצאת מן הסבך. היא, יעל, אחות יפיפייה, יהודייה, שהושיעה אותו מגסיסתו, והוא, יאן, קפטן בריטי צעיר, נצר למשפחת אצילים מפורסמת. מה יגידו ההורים? החברים? מה יהיה על הילדים? "אם ברצונך להיות בעלי, אם אתה אוהב אותי באמת ובתמים, יהיה עליך להתייהד ולהישאר בארץ".
לא משנה מה הוא אומר, אני מאמין לו. הוא לא מסוכן. הוא לא מטורף. הוא איש עם דעה. הוא אולי יותר ימינה מאטילה ההוני, אבל הוא שקול, מחושב ולא עושה רעש.
לא משנה מה הוא אומר, אני מאמין לו. הוא לא מסוכן. הוא לא מטורף. הוא איש עם דעה. הוא אולי יותר ימינה מאטילה ההוני, אבל הוא שקול, מחושב ולא עושה רעש
![ספר מסדרת "הימאים" של אבנר כרמלי/שרגא גפני](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/03/926514_orig.jpg "ספר מסדרת "הימאים" של אבנר כרמלי/שרגא גפני")
בשנות ה-50' כאשר היו קיימים, היה כרמלי שייך ל"כנענים" – קבוצה קטנה שהוגה הדעות המרכזי שלה היה המשורר יונתן רטוש, אליו הצטרפו גם אהרון אמיר, עמוס קינן, כרמלי ואחרים. אז, רשמית, הוא קרא לעצמו שרגא גפני. לכתיבה היה לו שם אחר.
בתחילת שנות ה-50' פרסם איתן נותב מספר סיפורים קצרים בחוברת אל"ף, אותה ערך יונתן רטוש. החוברת הייתה אמורה להיות שופר תרבותי-פוליטי לתנועה הכנענית. השתתפו בחוברת יעקב אשמן, עמוס קינן, יוסף ועדיה ועוד יוצרים, מרביתם אלמונים. איתן נותב נחשב אז לאחד החשובים שבמספרים.
בתחילת שנות ה-50' פרסם איתן נותב מספר סיפורים קצרים בחוברת אל"ף, אותה ערך יונתן רטוש. החוברת הייתה אמורה להיות שופר תרבותי-פוליטי לתנועה הכנענית
בחוברת "פרוזה" (אפריל 1976), שהוקדשה כולה לנושא הכנענים, מספר עמוס קינן בראיון לדן עומר:
"לראשונה נתקלתי בשם שרגא גפני כנראה בעיתון 'יום-יום' שהופיע מייד בסוף מלחמת השחרור. אגב, עיתון בו עשו את הצעדים העיתונאיים הראשונים שלהם עמוס אילון, אורי אבנרי ואנוכי. אם לא פגשתי בו שם, אז זה היה ב'מיברק' (עיתון הלח"י). ב'יום יום' הייתה כתבה של שרגא גפני, איש לא ידוע, בשם 'הומורסקה' שהייתה כתובה בסלנג ישראלי, מצחיק עד מוות. אותי זה נורא הצחיק.
"שאלתי ידידים: מי זה הבחור עם חוש ההומור היוצא מן הכלל הזה? ואז אמרו לי ששרגא גפני זה שם באמת, והוא חי באיזושהי מושבה בשרון. הוא היה אחד מלוחמי הלח"י בשרון.
"ואז, כשהופיע אל"ף, וכאשר באחד הגליונות היה הסיפור 'הקרב על מבצר ויליאמס', קראתי אותו בעיון. הסיפור שלו היכה אותי בתדהמה. קלע להרגשה שלי כפי שהייתה אז, שאנחנו הדור שלחם בתש"ח ממשיך איזו מיתולוגיה של ילדים שנטעו בנו".
רינו צרור, שעבד יחד עם דן עומר ויוסי קריים על גיליון הכנענים של "פרוזה", מספר שהייתה להם תחושה של שליחות – לגאול את הספרות הכנענית מהשכחה, ולחשוף דור חדש של קוראים לחוויות ולהתלבטויות של ימי מלחמת השחרור.
רינו צרור מספר שהייתה להם תחושה של שליחות – לגאול את הספרות הכנענית מהשכחה, ולחשוף דור חדש של קוראים לחוויות ולהתלבטויות של ימי מלחמת השחרור
אחרי הראיון עם דן עומר על נושא ספרות הכנענים, ניסה קריים, בעת מיפגש של "פרוזה" במסעדה תל אביבית, לענות על השאלה מדוע זה טוב להוציא חוברת בנושא הכנענים. קינן אמר: "בגלל 'הקרב על מבצר ויליאמס'. שאנשים יכירו את שרגא גפני, יוסף ועדיה ואחרים".
![גיליון אל"ף מ-1950](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/03/186.jpg "גיליון אל"ף מ-1950")
קינן, בראיון עם דן עומר: "אני חושב ששרגא גפני אמר את האמת הכי גדולה על מלחמת השחרור. אם לא למעלה מזה – ולא רק על מלחמת השחרור. אלא על מה שקדם לזה. ובעיניי זה לא מקרה שהוא לא נכנס לקנון. קנון זה ס. יזהר, גורי ואחרים.
"אני חושב ששרגא גפני אמר את האמת הכי גדולה על מלחמת השחרור. אם לא למעלה מזה – ולא רק על מלחמת השחרור. אלא על מה שקדם לזה. ובעיניי זה לא מקרה שהוא לא נכנס לקנון"
"עולם הערכים אותו מעלה שרגא גפני אינו קיים היום בכלל בוויכוח הציבורי – אפילו לא על ספרות עברית – שלא לדבר על המדינה עצמה, הציונות עצמה…יום אחד נעלם שרגא גפני מאופק החיים הספרותיים".
* * *
הילדים עזבו את מרכז הקניות של רמת אביב והלכו הביתה. ילדה אחת רוצה שיקנו לה פיצה, אבל יש רק "וימפי", והיא צווחת ומתפתלת ועושה עניין גדול. אביה מסתכל סביב במבטים מהירים, הוא לא רואה את כרמלי ואותי על הספסל, ומוריד לילדה סטירה אחת מכוונת, ומשיג שקט שמקורו בהלם. הם הולכים לכיוון מכונית גדולה והילדה נתלית על ידו.
כרמלי חושב שאם קינן לא יודע שהוא גפני, חי וקיים וכותב, אז קינן חי בעננים.
זו בעצם לא הפתעה גדולה מאז נפרדו דרכיהם הפוליטיות. גם לא אכפת לו, הוא חי עבור המסר, לא עבור הפרסום. זו גם הסיבה שבגללה אינו מוכן להצטלם. לא מעניין אותו שעם ישראל רוצה לדעת איך הוא נראה. הוא רק מבקש שיקשיבו לו שעה שהוא מוכיח בשער או קורע את בגדיו בחוצות העיר.
הספינה המטלטלת הזאת, לדבריו, הולכת ושוקעת ומאבדת את ציביונה, והוא מוכן לתקן, אם רק יתנו לו.
כרמלי: "אני למעלה משנה ממשש את הדופק אצל אישים שונים, לאו דווקא מהחשובים ביותר, אלה שנראים לי כפטריוטים כנים. מה תהיה גישתם לשיטה השיוויונית-מחזורית והתחייה העברית ועיקרים בסיבים שונים של התחייה העברית.
"חיברתי מכתב, נאמר קומוניקט, מאת התנועה השוויונית-מחזורית, ושלחתי אל האנשים האלה. היו תגובות, אבל אלה לא עברו את ה-30 או 40 איש. אני יכול ללכת עם השיטה לשכונת התקווה ולהציע להם, בואו ונחלק הכל שווה בשווה עם העשירים, נלאים את הכל, נחזור להיות ישראליים-עבריים בהתאם לחוקה המקורית. הם רק ירוויחו מזה, הם יבואו בהמוניהם".
אני מבקש מכרמלי שיסביר לי את השיטה השוויונית-מחזורית עליה הוא מדבר. הוא מוציא חוברת "אמונות", עיתון של אוניברסיטת בר-אילן, בו פירסם את עיקרי השיטה, ומתחיל להקריא. הוא אוהב להקריא, ומתרגש מאוד למשמע המילים:
"עבר, אשר ארץ-ישראל היא חלקה הדרומי, והמשתרעת משני עברי הפרת ומשני עברי הירדן, בצומת המעבר והמפגש בין אסיה, אירופה ואפריקה, ובלב האנושות, היא בשלמותה יחידה תיאוקרטית ומדינית, כלומר, יחידה גאופוליטית טבעית אחת, ומרכזו של העולם. בהיותה מאוחדת, יכולים עמיה החיים בה להפיק את מלוא יתרונותיה המדיניים, האסטרטגיים, הכלכליים והתרבותיים למען גדולתה ושגשוגה של המכורה המשותפת ולטובת כל בניה ונאמניה".
כרמלי ממשיך להקריא. קשה לי להתרכז. המחשבות נודדות. אני שונא את עצמי על זה שאני מסוגל להקשיב לו מדבר על ארץ ישראל מהפרת עד החידקל. כרמלי, לפחות לפני ההתנהגות הפסיבית-מעוניינת שלי, עלול לחשוב שאני מאנשי שלומו. אולי אוריאל אופק צודק, אולי צריך לעצור אותו. מצד שני, אם נתחיל לשרוף ספרים…
!["הספורטאים הצעירים שבים" מאת אבנר כרמלי/שרגא גפני](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/03/6473187_orig_grande.jpg ""הספורטאים הצעירים שבים" מאת אבנר כרמלי/שרגא גפני")
ב-1974 שבו "הספורטאים הצעירים". כרמלי זיהה את מצב הרוח הקשה של אחרי יום כיפור.
ב"הספורטאים הצעירים שבים" שותפים רפי השוער הלאומי ואלון החלוץ המרכזי לרעיון חדש בספורט הישראלי. הם מחליטים לייסד "מועדון ספורט חדש אשר יחרוט על דגלו את סיסמת 'ההגינות מעל הכל'". כרמלי ממשיך ומתאר את צדדיו החיוביים-הכרחיים של ערך ההגינות הנעלה, אפילו במחירו של הפסד, אך עובר מייד, וללא הקדמות מיותרות, אל עיקרו של עניין – הסיבה לשמה הוא קיים.
"אלון ורפי החליטו להקים את מועדונם בראש ובראשונה בהתנחלויות החדשות שקמו בשטחי המולדת המשוחררים, שהם ליבה ועיקרה של ארץ ישראל, ארץ הנביאים הדגולים, יקום ויתחדש עם ישראל כעם מופת, אשר כל האנושות לומדת ממנו את דרכי היושר והצדק שלו. על כן קראו את שם מועדונם 'התחייה'.
"אלון ורפי עזבו את קבוצתם הישנה ועברו לגור בהתנחלות בשכם העילית, על הר גריזים. שם הקימו את הסניף הראשון של מועדונם…כעבור כמה זמן הצטרפו אליהם כמה מצעירי השומרונים הגרים בשכם, ואף כמה צעירים ערביים מקומיים, אשר החליטו לקשור את גורלם בגורל עם ישראל והגיעו למסקנה, כי כבוד ארץ-ישראל בעולם הספורט, הוא עניינם של כל בניה, ללא הבדל דת וגזע.
"אחדים מהצעירים דוברי העברית החלו מאמינים, כי צאצאי בני ישראל הקדומים, אשר נשארו בארץ ולא הלכו לגלות, אחרי שהחריבוה הרומאים: וכאשר נכבשה הארץ על ידי הערבים, נאלצו רוב בני הארץ הישראליים לקבל בעל כורחם, את דת הכובשים ומנהגיהם. עכשיו – כך האמינו בחורים ערבים אלה – באה השעה לחזור לחיק עמם האמיתי, עם ישראל, ולהשתתף בתחייתו הגדולה והמפוארת בארצו, כשותפים שווים".
מועדוני הכדורגל של "התחייה" הולכים וגדלים, ואחרי שנבחרת ברזיל נכנעת להם בתוצאה 0:4, מבינים בני הנוער את תוצאות השילוב המופלא בין מסר התנ"ך להגינות הספורטיבית – וקדימה לאליפות העולם בכדורגל.
מועדוני הכדורגל של "התחייה" הולכים וגדלים, ואחרי שנבחרת ברזיל נכנעת להם בתוצאה 0:4, מבינים בני הנוער את תוצאות השילוב המופלא בין מסר התנ"ך להגינות הספורטיבית – וקדימה לאליפות העולם בכדורגל
הדרך, כמובן רצופת מכשולים. אלון נחטף על ידי ארגון מחבלים ערביים, העובד בשיתוף פעולה הדוק עם בוגדים ישראליים שמאלנים, המחבלים במאמץ הלאומי של ישראל:
"בוגדים מן הסוג הגרוע ביותר, העובדים בשירות האויב – בחורים שאין בליבם שום רגש למולדת ולעם והם שואפים להסגיר את ארץ-ישראל כולה לידי שלטון ערבי מוחלט, אשר ימנע את שיבת יתר ישראל מן הגולה למולדתו, ויחסל את כל הישראלים שנולדו בארץ".
אלון החטוף חושף את פני הבוגד הרשע מכולם. "הכרתי אותך", הוא קורא אליו, "אתה הבוגד בעמך ובמולדתך, משרת האויב, לא תכתיב לנו מה לעשות!"
"אני מכיר בעם ובמולדת הללו, שאתה מדבר עליהם!", עונה השמאלני בזעם. "עם ישראל וארץ ישראל הם המצאה אימפריאליסטית, וצריך לחסל אותם יחד עם כל האימפריאליזם בעולם. צריך להחזיר את כל הארץ הזאת לערבים, שמהם גזלו אותה, ולמען דבר צודק זה אני נלחם!"
!["בעט, אלון! בעט!" – הספר הראשון בסדרת "הספורטאים הצעירים" של אבנר כרמלי/שרגא גפני](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/03/Beaat_Alon.jpg ""בעט, אלון! בעט!" – הספר הראשון בסדרת "הספורטאים הצעירים" של אבנר כרמלי/שרגא גפני")
אחרי שאלון קורא לבוגד "חולה נפש, בעל מום בנפשך, מטומטם משנאתך, צבוע, שונא עיוורת" ונותן לו את ההיסטוריה הישראלית לפי אבנר כרמלי על פני שלושה פרקים, משתכנע הבוגד:
"בזה הרגע התגלה לו התיעוב בפשע הנורא שפשע כלפי עמו המופלא, העם הישראלי. לא, אין הוא ראוי להישאר בחיים אחרי מעשהו זה! הוא יוכיח, שגם בו נשאר זיק של ישראלי גא ואמיץ, על ידי שיעניש את עצמו במו ידיו בעונש שהוא ראוי לו! בצעקה האחרונה, 'המוות מגיע לי!', זינק אל החדר הסמוך, שלף שם פגיון ערבי, 'שברייה', מצווארו של אחד הנשחטים – ונעץ אותו בליבו".
כרמלי: "אני מרגיש כאחיד ויחיד שחינך דור שלם. דור שספג בלהט את ספריי. אני לא התפלאתי שהצנחנים, לאחר שנלחמו כאריות, הגיעו אל הכותל והרגישו הזדהות מלאה עם כל מה שהוא מייצג. לאבנר כרמלי היה חלק ראשי בחינוך הנוער למאבק על חרות עמו ועל משמר זכויות עמו, בעיקר, עשו את זה הספרים של כרמלי – 'הימאים', 'האמיצים', 'הספורטאים' ו'הסיירת המובחרת'".
"אני מרגיש כאחיד ויחיד שחינך דור שלם. דור שספג בלהט את ספריי. לאבנר כרמלי היה חלק ראשי בחינוך הנוער למאבק על חרות עמו ועל משמר זכויות עמו"
כרמלי מאמין שהדמעה בעינו של הצנחן יצחק יפעת, אז, ליד הכותל, שייכת לו.
![צנחנים חיילי צה"ל נרגשים, ליד הכותל המערבי בירושלים, לאחר שיחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. מימין לשמאל, חיים כהן, יצחק יפעת וציון קרסנטי, 7 ביוני 1967 (צילום: דוד רובינגר/לע"מ)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/03/20230318-D3-005-1.jpg "צנחנים חיילי צה"ל נרגשים, ליד הכותל המערבי בירושלים, לאחר שיחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. מימין לשמאל, חיים כהן, יצחק יפעת וציון קרסנטי, 7 ביוני 1967 (צילום: דוד רובינגר/לע"מ)")
* * *
כשרצה כרמלי לכתוב, מצא את עצמו כותב ספרות מגויסת. הוא כתב על "החבלן הטוב אלכס" ועל "הסייר הג'ינג'י", אנשי מעשה, פייטרים, בלי חוכמות – לא כמו הגיבורים של יזהר המתחבטים בשאלות מוסריות, בטוב או ברע, במה שנכון, איך לירות מבלי להרוג. הוא כתב על "דני דין", רואה ואינו נראה, העוזר למולדתו במלחמתה נגד אויביה. הוא הבין את הלוך הרוחות, את הסחף לימין, את הנוסטלגיה חמושת המקלע.
ב"ישראל נגד מצרים", מסדרת "הספורטאים הצעירים", צונחים רפי ואלון אל תוך האצטדיון אחרי שמצרים מובילה 0:13 על ישראל. במחצית השנייה משווה ישראל את התוצאה ואף עולה ליתרון של גול אחד. המצרים אוכלים קש. ישראל מעפילה לאליפות העולם.
ב"ישראל נגד מצרים", מסדרת "הספורטאים הצעירים", צונחים רפי ואלון אל תוך האצטדיון אחרי שמצרים מובילה 0:13 על ישראל. במחצית השנייה משווה ישראל ואף עולה ליתרון של גול אחד. המצרים אוכלים קש
עיתון "במחנה" תקף אותו על ספרו "הסיירת המיוחדת", בו מסרבת בחורה לצאת עם חייל שאיננו משרת ביחידה המובחרת. עמוס קינן חושב שהוא כתב את אחד הסיפורים הקצרים הטובים של מלחמת השחרור. אוריאל אופק טוען שצריך להוריד את ספריו ממדפי הספריות הציבוריות. תנועת "התחייה" ו"גוש אמונים" לא רוצים בו, הוא קיצוני מדי עבורם.
הוא שוחה כל יום בבריכה, חותר קילומטר בסגנון נאה. אין לו חוש הומור, הוא לא צוחק והוא רוצה שנכרות ברית עם הכורדים והמארונים. מי זה האיש הזה?
(פורסם לראשונה במגזין "מוניטין", 1981)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנושרגא גפני היה סופר ילדים נהדר, שידע לכתוב ספרי ילדים מגוונים ומלאי דמיון. דנידין היה יצירת מופת שלו (וקראתי את כל יתר הסדרות שלו).
עם זאת, לעניות דעתי, הכתיבה שלו היתה די רדודה, וחייבים גם לציין את העובדה שהיא לקתה בגזענות/בהגחכה של הערבי, כנראה תסמונת של פנאט ימני, ועוד כילד חשתי שזה מוזר (למרות שנהניתי מהספרים עצמם).
אך זכיתי להכיר את הסופר עצמו, כאשר עבדתי, בזמן לימודיי, כשומר בקאנטרי בו שחה, והתרשמתי מאיש נבון וצנוע.
תודה על הבאת הכתבה והמפעל החשוב של העלאת הארכיון למרשתת. והערה: יהיה מועיל מאוד לציין את תאריך פרסום הכתבה המקורי. הכתבה הזו, למשל, היא כנראה מראשית שנות ה-80' (אוריאל אופק, שמוזכר בה בלשון הווה, נפטר ב-87'). זה מוסיף להבנת ההקשר ההיסטורי לדעת מהו תאריך הפרסום המקורי
המרחק מהספריה ברחוב מגדל פינת שנקר בחולון עד לביתי ברחוב סוקולוב הוא כרבע שעה בהליכה איטית מאד שהספיקה לי לסיים עוד ספר על דנידין. נראה לכם שהיה אכפת לי בכיתה ב-ד מאוריאל אופק?
לא מיניי ולא מקצתיי.
ואני שמאלני לגמרי.
ספרי און שריג השפיעו על הקריאה ועל אושר לשוני. לא חושב שמעבר לכך.
בכל מקרה, כתבה מעולה.