אחרי 35 שנות גיהינום, יעל גרינברג ז"ל, קורבן האונס בקיבוץ שומרת, סיימה לרצות את עונשה. בזמן שהתובנה הזאת מחלחלת לאיטה, תנו לתובנה נוספת לחדור אליכם בלי הסכמה: יום לאחר פטירתה של גרינברג ז"ל, צעירה אחרת, א' שמה, נדרשה להמשיך את מסע הייסורים האישי שלה ולהעיד בפני בית המשפט על אונס שעברה לכאורה. ספק רב אם יימצא כתב חדשות נמרץ שיטרח לסקר את עדותה וסיפורה. אחרי הכל היא עדיין בין החיים, פיזית לפחות.
יום לאחר פטירת גרינברג, צעירה אחרת, א', נדרשה להמשיך את מסע ייסוריה ולהעיד בפני ביהמ"ש על אונס שעברה לכאורה. ספק אם יימצא כתב חדשות שיטרח לסקר זאת. היא הרי עדיין בין החיים, פיזית לפחות
לירז רימון הוא אדם מן הישוב. פועל חברתי, ידידותי לסביבה ומיודד עם החברה. מנהל תוכן ושיווק לפרנסתו וכותב לנשמתו. שואף ליותר ונהנה ממה שיש.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
שלל צילומי היח"צ של הזוג בנימין ושרה נתניהו מוושינגטון מציגים עובדה ברורה: בראשות ממשלת ישראל עומדים שניים. לא אחד. אחד נבחר ואחת נדחפת, כופה, משתלטת ושולטת בבעלה ראש הממשלה.
אי אפשר להכחיש את התמונות. הגברת שרה נתניהו יצאה ראשונה מהמטוס ללחוץ ידיים לצוות השגרירות, לפניו, עד שהעירו לה והיא פינתה לו את הכבוד. היא פרסמה ראשונה תצלומים מהמטוס ודיווחה שהיא ("אני רעיית ראש הממשלה" בניסוח שלה) משוחחת עם אימהות החטופות.
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
תושבי שדרות תקועים בלי רכבת עד לניצחון המוחלט
התחקירים על המחדל של ה-7 באוקטובר, שימשיכו להתפרסם במהלך השבועות הקרובים, יתמקדו, מטבע הדברים, בכשלים של ההתנהלות הפיקודית. ניחשף לפרטים רבים הנוגעים לאופן ההיערכות, להתעלמות מהמידע הקריטי שהצטבר אצל הגורמים השונים, ולאי-התגובה לקריאות המצוקה שהגיעו מרחבי העוטף.
למול גודש הפרטים נחזור ונשאל כיצד התעצב העיוורון הארגוני בהבנת הסימנים המוקדמים, והמחסום המחשבתי שמנע את הבנת גודל הזוועה שהתרחשה מעבר לגדר בקיבוצים.
מומחית לאתיקה ניהולית יישומית. משלבת זה שנים בין הוראה באקדמיה בתחומי הניהול והאתיקה לבין פיתוח והכשרת מנהלים. כיום, מרצה באוניברסיטת רייכמן בתוכנית "משפטים וממשל" בצה"ל לסגלי פיקוד בכירים ולמנהלים בסקטור ציבורי ועסקי. ספרה "צלילה במים עכורים - פרשת הצלילות בקישון כתופעה ארגונית" יצא לאור בהוצאת פרדס (2021)
"ישראל נלחמת על קיומה. היצירה היא החלק שלי במלחמה על הארץ"
מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".
בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
לירז ידידי- מספר הרהורים על הנושא שהעלית.
1. מענים לנפגעות ונפגעי פגיעות מיניות. כמי שפועל ליצירת מענים לנפגעי עבירות כבר מספר עשורים, לא יכול להיות שלא מציינים את ההתקדמות האדירה שיש בנושא. זה נכון שיש לנו עוד דרך ארוכה לעבור, אבל יש היום מענים לקטינים, לבגירים, לפוגעים. מענים טיפוליים בעיקר אבל גם ליווי משפטי ועוד.
2. זכויות הפוגעים- זו סוגיה שאני מהרהר עליה לעיתים. פרסום שמות האנסים משומרת וסביבתה (היו גם מנהריה) היום, לאחר שריצו את עונשם העלה בי את השאלה האם יש להם זכויות אחרי ריצוי העונש, על ידי המוסד שנבחר לכך על ידי החברה. כלומר, אני מבין שעושים שיימינג על מי שהרשויות לא מצליחות להעניש. אבל מי שכן נענש- האם זה ראוי להמשיך ולהענישו? יותר מכך- אנחנו עוסקים יותר ויותר בנקמות כאלה ואחרות, ופחות ופחות בשיקום הפגיעה והנזק ויצירת מענים. האם פרסום השמות ותיאורם כאנשים מאושרים לא בא להעצים בדיוק את זה?
פעם כתבתי על זה משהו וקראתי לו- "עונש עונש תרדוף". למה לא כותבים על הפיצויים שהנפגעות לא מקבלות? למה לא מייצרים הוסטלים ומקומות שהייה למי שנפלטות? על מתן הקלות וסיוע בתעסוקה, דיור ולימודים?