בעידן שבו אורבים המשחרים־לטרף לתפוס אדם בחלקיק־קלקלתו ולמהר לתייגו, אם משלנו הוא או לא, וגרוע מכך, לחסום ולהשתיק את דברו, לעיתים אף בטון אגרסיב־פרוגרסיב מופרך במיוחד – תהודת הזהות והרעיונות הפכה להיות עול כבד מנשוא אך גם דחוף מתמיד.

תחושת המחנק גוברת, ולא נשאר כמעט מרחב שאפשר לנשום בו במלוא הרֵיאות וההגיונות בלי לחבוט ולהיחבט. במקום לצאת מארונות, הרעיונות המורכבים נאלצים להידחס למגירות צרות, מחשיכות ולוחצות. אפילו שירים הפכו להיות מקלט רועץ למילים נרדפות. צריך להמציא אומנויות חדשות כדי להיאמר, כדי להישמע, כדי להידבר.

כולנו אינדיווידואלים פה־אחד

לאחרונה הכריז ארגון הבריאות העולמי על "תום המגפה", והעולם בעקבותיו. זה הזכיר לי שפעם־פעם זה היה תפקידה של הכנסייה (ושל מומחים מטעמה). היא גם היתה זו שקבעה "מהו מדע", מה אמת ומה פייק, מה מותר לפרסם ומה אסור, איזה מומחים לקדם ואיזה לפסול, והיא זו שקבעה אם השמש סובבת סביב כדור הארץ או כדור הארץ סביב השמש. לשיטתה, גם תפיסותיה האמוניות וההילכתיות היו קשורות ומבוססות על "המדע". ולפיכך, הכופר ברעיונותיה המדעיים נענש כהלכתה.

במקום לצאת מארונות, הרעיונות המורכבים נאלצים להידחס למגירות צרות, מחשיכות ולוחצות. אפילו שירים הפכו להיות מקלט רועץ למילים נרדפות. צריך להמציא אומנויות חדשות כדי להיאמר, כדי להישמע, כדי להידבר

המשפטים תועדו בפרוטוקולים מסודרים לכאורה, אך מרובם הושמטו חלק מהשיטות והעינויים שננקטו במהלכן לכפיית הודאות באשמה, כדי להציג הליך הוגן, מסודר וצודק. חלק מהאינקוויזיטורים עצמם היו משכילים ובוגרי אקדמיות. יחסה של הכנסייה אל המדענים ורעיונותיהם (ביניהם גם אל ניקולאוס קופרניקוס וגליליאו גליליי) השתנה על פי מזגם האישיותי והפוליטי של בכירי הכנסייה המתחלפים.

מומחים, נביאים ומלכים כמשל – מלכים א פרק כב'

 אחרי שלוש שנים שקטות הציע מלך ישראל למלך יהודה לצאת יחד למלחמה לכיבוש גלעד. לבקשתו של מלך יהודה, התייעץ מלך ישראל עם מומחי הדור ונביאיו לפני צאתו למלחמה. 400 מומחים תמכו במבצע פה־אחד וניבאו לו הצלחה ודאית ובפיהם הסיסמה "עלה והצלח", או במילים אחרות, "יעיל ובטוח". הקונצנזוס הגורף היה חשוד בעיני מלך יהודה, ששאל אם יש עוד מומחה בממלכה שדעתו אולי שונה. מלך ישראל ענה שיש אמנם איזה אחד, מיכיהו בן ימלה, מומחה מעצבן כזה, מתנגד כזה, שנוא כזה, שתמיד מתנבא עליו רעות, וזה לא בא לו טוב,

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוֹשָׁפָט, עוֹד אִישׁ-אֶחָד…וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו, כִּי לֹא-יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם-רָע, מִיכָיְהוּ, בֶּן-יִמְלָה" (ח).

מלך יהודה התעקש, ומלך ישראל נאלץ לזמן את הנביא הסורר, ולו למראית עין של מנהל תקין. ליתר ביטחון, הסריס שנשלח להביא את מיכיהו בפני המלך הזהיר את מיכיהו, שעליו לתמוך בקונצנזוס ולומר למלך בדיוק מה שאמרו שאר 400 המומחים המתנבאים,

"הִנֵּה-נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה-אֶחָד…יְהִי-נָא דְבָרְךָ כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם, וְדִבַּרְתָּ טּוֹב" (יג).

בינתיים הוסיפו 400 המומחים להתנבא פה־אחד בפני המלכים, והנביא צדקיה בן כנענה בראשם. הם הציגו מצגות וכלי מלחמה חדשניים, בטוחים, מרהיבים ויעילים לתפארת, שניבאו והבטיחו את הצלחת המבצע ללא כל ספק ובאופן אבסולוטי עד כלות האויב, או במילים אחרות, עד זירו אויב.

"וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן-כְּנַעֲנָה, קַרְנֵי בַרְזֶל; וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר יְהוָה, בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת-אֲרָם עַד-כַּלֹּתָם. וְכָל-הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן, לֵאמֹר: עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד, וְהַצְלַח" (יא-יב).

לבקשת מלך יהודה, התייעץ מלך ישראל עם מומחי הדור ונביאיו לפני צאתו למלחמה. 400 מומחים תמכו במבצע פה־אחד וניבאו לו הצלחה ודאית. הקונצנזוס הגורף היה חשוד בעיני מלך יהודה

כשבא מיכיהו בפני המלכים ונשאל אם לצאת למבצע או לחדול, מייד יצא גם מפיו דקלום הנאמנות "עלה והצלח" על יעילות המבצע ובטיחותו. לא קל לעמוד יחידי, תחת אזהרה מפורשת, מול שני מלכים ו-400 מומחים, במעמד המאיים הזה שבו לאמירת האמת החורגת יהיה מחיר אישי כבד.

גם ישנם מצבים רגישים שבהם בנאדם נוטה להקדים הצטדקות למכה כדי להכשיר את עמדתו, ואולי לרכך את מחירהּ, אלא שהמנטרה "עלה והצלח" לא נשמעה אמינה בפיו של מיכיהו, ולא סיפקה את מראית־העין הכסת"חית שבהשמעת חוות דעת שונות. וכשהמלך דחק במיכיהו לומר דבר אמת, האמת סתרה את הקונצנזוס של 400 המומחים.

ואכן, העונש למשמע האמת הגיע מייד. הנביא צדקיה היכה את מיכיהו

"וַיַּכֶּה אֶת-מִיכָיְהוּ עַל-הַלֶּחִי (כד),

ומלך ישראל השליך את מיכיהו לכלא עד שיסתיים המבצע בהצלחה,

"כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, שִׂימוּ אֶת-זֶה בֵּית הַכֶּלֶא; וְהַאֲכִלֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם" (כז).

אבל אחאב לא שב בשלום. 400 המומחים טעו והטעו. מיכיהו הנרדף והנכלא צדק. מלך ישראל, למרות שניסה לצאת ידי חובתו, לתכמן את המציאות, להתחפש ולהתחכם לה – נפגע ע"י חץ תועה שחדר את דבקי שריונו ומת מוות איטי ואכזר. דמו ניגר על רכב הברזל וקָווה בריכת דם שכלבים ליקקוה וזונות רחצו בה. המבצע כשל, והפרוטוקולים, גם אם לא נחשפו במלואם ובעיתם,

"הֲלוֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל" (לט).

אבל אחאב לא שב בשלום. 400 המומחים טעו והטעו. מיכיהו הנרדף והנכלא צדק. מלך ישראל, למרות שניסה לצאת ידי חובתו, לתכמן את המציאות ולהתחכם לה – נפגע ע"י חץ תועה שחדר את שריונו ומת מוות איטי ואכזר

המצוקות המושתקות – ליקוי מאורות רבתי

מתחת לאפן ולעיוורונן של המחאות הפוטוגניות והכריזמטיות, אורבות המצוקות, הדעות הקדומות והסכנות המושתקות – ליום שאחרי. הכרסום בדמוקרטיה ובזכויות הפרט הוא תהליך הדרגתי ומזדחל שמתרחש בנקודות העיוורון החוסות בצל סיסמאות ואידאולוגיות אופנתיות לשעתן.

בעוד תשומת הלב מרוכזת בחרפה אחת פופולרית, ממשיכות חרפות אחרות להתרחש באין מפריע במעמקים הנסתרים מן השיח הציבורי. העוני, האלימות, הדיכוי, הדיכאון ואוזלת היד של הפרט ממשיכים לגאות ולהצטבר. הם התבשלו בהדרגה במשך שנים תחת רודנות רכה (תאגידית, טכנולוגית, נדל"נית, תודעתית, כלכלית וכו') שהתפתחה בלב המאפליה של הדמוקרטיות, בחסותם של ממשלות שונות ובריתות עם עסקנים ובעלי משאבים, והעמיקו משמעותית תחת הרודנות הבריאותנית שנפערה והתאפשרה באימת הקורונה.

ההתנגדות לרפורמה המשפטית שהתניעה את המחאה, נעשתה בריש גלי וללא מורא, ובתמיכה ממסדית, תקשורתית, ציבורית ומשאבית רחבה ועזה, כך שאין לי מה להוסיף על מה שנאמר ממילא בכל פה ועל כל במה (בינתיים נראה שהמחאה מתנהלת עם מטרות נעות ומשתנות, ונעשה קצת קשה לעקוב אחריהן).

אבל מול מפגן ההתנגדות המרהיב, זועקת ההתעלמות של ההמון הסואן מפגיעות מרחיקות לכת בזכויות הפרט שהתרחשו הלכה למעשה ממש לא מזמן.

רבים מבין הנזעקים עכשיו על חורבן הדמוקרטיה היו שותפים להחלשתה, יחד עם כל מערכות השלטון, מוסדות הציבור והתקשורת, כשבמשך שלוש השנים האחרונות, באיצטלות חירום וסולידריות מוסרנית, מעושה ומניפולטיבית בחסות הקורונה – התעלמו או תמכו במדיניות אגרסיבית ומתעמרת, פיזית ופסיכולוגית, כלפי כל מי שהתנגד לפגיעה בזכויות יסוד, למעקבי השב"כ על "מאומתים" ומגעיהם, לתו הירוק ולמידרוג החברתי, לחוק הסמכויות ונגזרותיו, לחסיון הפרוטוקולים, ולצנזורה הבריונית שהופעלה על שאלות וביקורות מדעיות, רפואיות, חברתיות ומוסריות.

אלה שהתעקשו על חירות הגוף והדעת ונאבקו נגד הכפייה הפיזית והתודעתית, ונגד הצנזורה המדעית והרפואית – נרדפו, נענשו, הודרו, הוגחכו ותוייגו לשמצה תחת עריצותו של קונצנזוס דוגמטי, מוטה ורודפני שהשתלח במתנגדיו, ביקש להענישם והתבשם בהדרתם ובמצוקתם.

הנפגעים מהרודנות הבריאותנית והשלכותיה לא זכו להגנה ממסדית, ציבורית ומשפטית על זכויותיהם הבסיסיות, לא משמאלם ולא מימינם ולא מ"שומרי הסף" בתקשורת המרכזית. כבודם וחירותם נשללו "ברשות תורה" ובהכשרת בג"ץ (פסיקת התו הירוק, ספטמבר 2021). על דיוני הקורונה הוטל חיסיון לשלושים שנה שבג"ץ הותיר על כנו.

מערכת המשפט לא השכילה לעמוד כחומת מגן על כבודם וחירותם מפני רודנות בריאותנית בעלת מערך "הסברה" אגרסיבי ומפני תודעת־הרוב הדוגמטית והעריצה של הציבור ומוסדותיו, ופיספסה בזאת הזדמנות להיות מאור משפטי (אולי אפילו בינלאומי) בשעת ליקוי מאורות רבתי.

מתחת לאפן ולעיוורונן של המחאות הפוטוגניות והכריזמטיות, אורבות המצוקות, הדעות הקדומות והסכנות המושתקות – ליום שאחרי. הכרסום בדמוקרטיה ובזכויות הפרט הוא תהליך הדרגתי ומזדחל

בדרך כלל אין בכוחו הכלכלי, הנפשי, החברתי או התודעתי של פרט או קבוצת מיעוט שנפגעו מעוולה זו או אחרת, לריב את ריבם המשפטי מול מערכות חזקות וכוחניות, אם מצוקתם אינה מתאימה או מיוצגת על ידי תפיסה או אידאולוגיה אופנתית, קונצנזוס רחב, עוולה מיוחסת, שדולה, ארגון או תאגיד חזק.

חסרונה של הגנה משפטית על זכויות הפרט בימי תלאובות הקורונה היה ניכר וכואב, אבל הדגיש את נחיצותה; לא רק מול השלטון ובעלי הכוח והמשאבים, אלא גם מול תודעת רוב וקונצנזוס ציבורי מוטה, פשטני ודוגמטי.

בחרתי לציין כדוגמה עוולה אחת (מני רבות) שהתרחשה בחסות הקורונה מפני שהיא נהדפת מהשיח הציבורי בגזלות־דעת רבתי, ממסדי וציבורי, ומפני שנצרבה כטראומה בנפגעיה, ומפני שניתן ללמוד ממנה על דפוסים עקרוניים שמאפשרים עוולות אחרות כדוגמתה בחסות מטרות ומשברים אחרים (כמו האיום המתעמר על כבשת הרש של הפרט מול מכבשי התמ"א הכוחניים ושדולותיהם באצטלת משבר דיור ועידוד בניה, כמו יוקר המחיה וההשלכות הכלכליות המגבילות על הפרט – חירותו ומזומניו – וריכוז יתר של כוח ושליטה בידי מיעוט של בעלי משאבים כוחניים, בינלאומיים, בחסות *הערכות* אקלים פשטניות, לא־ודאיות ועתידיות או באיצטלת המלחמה בעבריינות הון, כמו המרוץ הממאיר אל נפלאות האיי.אי. ועוד).

התהליכים הפסיכו־סוציו־כלכליים המאפיינים משברים (ספקולטיביים או ממשיים) במערכות מורכבות עם משתנים רבים – הם דומים. משברים הם הזדמנות לבעלי כוח ומשאבים שונים להטמיע רעיונות ואג'נדות וליישם בפועל פתרונות פשטניים למשברים מורכבים שייטיבו בעיקר עם בעלי המשאבים עצמם.

בחסות בהלה אפוקליפטית מחד והבטחה מפתה לגאולה (כללית ו\או אישית) מאידך, ובאיצטלות תועמלניות המשווקות לעילא – ניתן לעצב תודעת רוב דוגמטית, פשטנית ודורסנית, שתתמוך ותאפשר גזירות וחוקים הפוגעים בזכויות הפרט. אין צורך להניח כוונות זדון או קונספירציות מרחיקות לכת כדי להכיר בכוחות סוציו־אקונומיים טבעיים, בתורת המשחקים ובפסיכולוגיה האנושית והכלכלית, שבהם גם תודעת הכלל וקונפורמיזם חברתי הם כלי ומשאב מזדמן ויעיל, שבתנאים מסוימים ניתן לעצב, לרתום ולנצל.

אין צורך להניח כוונות זדון או קונספירציות כדי להכיר בכוחות סוציו־אקונומיים טבעיים, בתורת המשחקים ובפסיכולוגיה האנושית והכלכלית, שבהם גם תודעת הכלל וקונפורמיזם חברתי הם כלי ומשאב

מילון הגנאי והדעות הקדומות

ימי משבר ותבהלה ציבורית הם גם מצע פורה להיווצרות דעות קדומות חדשות שיתקבעו לדורות. אחד הכלים הנכלוליים שהשתכללו והשתגרו בשיח הציבורי והממסדי בשנות הקורונה הוא שימוש בביטויים מופרכים, כוזבים וכוללניים ("מכחיש קורונה", "מתנגד\סרבן חיסונים", "מכחיש מדע") בתוספת שובל של טיעוני "איש הקש" (כתות, צ'יפים, זנבות, כורכום, ארץ שטוחה), המפסילים את הדובר וחוסמים כל אפשרות לדיון ולביקורת ענייניים המערערים על הפרדיגמה השלטת.

להלן כמה תיקונים למילון הגנאי והדעות הקדומות החדש:

רוב מבקרי הקונצנזוס בהקשר הקורונה לא היו "מתנגדי\סרבני חיסונים" (למרות שגם לו היו, עומדות להם זכויות היסוד כבני אדם). הם התנגדו לכפייתם, למדיניות המפלה והמתעמרת שהופעלה לשם כך, ובקשו לחקור באופן אחראי, זהיר, מבוקר ושקוף־לציבור את יעילותו, מועילותו, בטיחותו ואופן יישומו של החיסון החדש והחדשני.

רובם היו מחוסנים בכל חיסוני השגרה הקונבנציונליים (כ-98% מאזרחי ישראל היו מחוסנים בחיסוני שיגרה עד המגפה), חלקם חוסן גם בחיסון החדש, וחלקם אף נפגע ממנו. רובם מעולם לא "הכחישו" את קיומם של הווירוס או המגפה, אלא ביקרו את המדיניות שננקטה בעטיים, את ההערכות הפשטניות והנמהרות, את השתקת הביקורת ואת הצגת הנתונים החלקית, המגמתית והמטעה.

רובם חיפשו דרכים אנושיות, רפואיות ומדעיות לעילא, רציונליות, לא־מוטות ולא־היסטריות, ללמוד את טיבם של הווירוס והמגפה, ואת סדרי הגודל של השפעתם, כדי להתמודד איתם באופן מיטבי. רובם מעולם לא התעסקו ברעיונות קצה קונספירטיביים, אלא הקפידו לשמור על חשיבה ביקורתית, עניינית ומאוזנת.

רובם מעולם לא "הכחישו" את קיומם של הווירוס או המגפה, אלא ביקרו את המדיניות שננקטה בעטיים, את ההערכות הפשטניות והנמהרות, את השתקת הביקורת ואת הצגת הנתונים החלקית, המגמתית והמטעה

אקסטזת הצדק

אקסטזה של המון היא כוח בעל אפקט חגיגי, מרומם־רוח וממכר במידה, בעיקר כשהיא מגובה בתחושת שליחות ותועפות אידאולוגיות. הגוף והנפש מוצפים עד כדי שיגעון גדלות קולקטיבי, מוסרני וסולידרי (עם עצמו בלבד). בתוך כך גוברת גם הסכנה לעריצותו ועיוורונו של ההמון כלפי כל מי שכופר בעמדתו או חורג, ולו בקצת, משורותיו.

בדרכו אל המטרה הנכספת (גם אם ראויה), מתוך סחרור להוט מדיי, יהיר מדיי, משוכנע מדיי או מבוהל מדיי, עלול ההמון המשולהב לדרוס נפשות ולערום עוולות על עוולות. המון אקסטטי (מכל צד ומכל סיבה) תמיד יתרץ את עריצותו או את דחיית הביקורת במצב חרום או במטרות דחופות יותר, חשובות יותר, קדושות יותר וצודקות־עד־מוות.

אבל אקסטזת הצדק לא תתקן את העולם ולא תביס את חרפת הפרט הנחמס אל בדידותו הכלכלית, החברתית, הנפשית והתודעתית. אקסטזת הצדק תספק תחושה טובה ואשליה נוירו־כימית מוגברת של עשייה, ערך־עצמי, משמעות ותקווה. אבל בשוך האקסטזה, הנוירו־טרנסמיטורים ישובו לגבולם, והעם יעבור לדאון וימשיך לשלם את מחיר היוהרה והעיוורון.

איך הגעתי לכאן

זֶה לָקַח לִי אֶת כָּל הַכּוֹחוֹת. כָּל הַכּוֹחוֹת.
אַחֲרֵי לַיְלָה כַּזֶּה כְּבָר בָּא לִי לִבְכּוֹת,
וְלָלֶכֶת לְכָל הָרוּחוֹת, כָּל הָרוּחוֹת,
מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת,
חַיָּבִים פִּתְרוֹנוֹת לַנְּפָשׁוֹת
הַיּוֹצְאוֹת מִגִּדְרָן,
דַּעְתָּן לֹא תָּנוּחַ, דַּעְתָּן לֹא תִּישַׁן.
אֵיךְ הִגַּעְתִּי לְכָאן?

אבל אקסטזת הצדק לא תתקן את העולם ולא תביס את חרפת הפרט הנחמס אל בדידותו הכלכלית, החברתית, הנפשית והתודעתית. בשוך האקסטזה העם יעבור לדאון וימשיך לשלם את מחיר היוהרה והעיוורון

מלאכתם של צדיקים

בינתיים, הבשורה לא יצאה מהמחאה או מהעליון בציון, אלא דווקא מביהמ"ש העליון האמריקאי.

השבוע, השופט ניל גורסאץ' ביקר בחריפות את "הפגיעות הגדולות ביותר בחירויות הפרט בהיסטוריה האמריקאית בעתות שלום" שהתרחשו בשלוש השנים האחרונות תחת רודנות בריאותנית באיצטלת חירום בצל הקורונה, והאשים את כל הרשויות, כולל את בתי המשפט שלא התערבו להגן על זכויות הפרט. על פני שמונה עמודים נפלאים, פרש השופט את משנתו, לקרוא ולשמור ולהיזהר בה לְמִשְׁמַע התירוצים הנאים במשברים הבאים.

הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).