בעידן שבו אורבים המשחרים־לטרף לתפוס אדם בחלקיק־קלקלתו ולמהר לתייגו, אם משלנו הוא או לא, וגרוע מכך, לחסום ולהשתיק את דברו, לעיתים אף בטון אגרסיב־פרוגרסיב מופרך במיוחד – תהודת הזהות והרעיונות הפכה להיות עול כבד מנשוא אך גם דחוף מתמיד.
תחושת המחנק גוברת, ולא נשאר כמעט מרחב שאפשר לנשום בו במלוא הרֵיאות וההגיונות בלי לחבוט ולהיחבט. במקום לצאת מארונות, הרעיונות המורכבים נאלצים להידחס למגירות צרות, מחשיכות ולוחצות. אפילו שירים הפכו להיות מקלט רועץ למילים נרדפות. צריך להמציא אומנויות חדשות כדי להיאמר, כדי להישמע, כדי להידבר.
הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).
איום בזרם
שורדי השואה ניצבים כיום בפני אתגר כפול: ההתמודדות עם אתגרי הזקנה לצד ההשלכות המאוחרות של הטראומה מעברם הרחוק. במרחב הזמן בו אנו מצויים, בין חג החירות ליום העצמאות, נדרשת העמקה במושג "חירות" כערך בסיסי בחייו של אדם, ובאנלוגיה בין עצמאותו של אדם ושל עם. זאת על מנת לסייע להם, וגם לנו, לקדם הסתגלות לאתגרים העומדים בפנינו סביב המלחמה הנמשכת, והתקווה ליציאתם המהירה לחירות של החטופים בעזה.
במסגרת עבודתי בעמותת "עמך", הגעתי לאחרונה לביתה של המטופלת י', שורדת שואה בת 98. איחלתי לה חג חירות שמח ומבשר טובות. "במה אשמח?" היא שאלה.
ד"ר דורון שגיא משמש כמנהל המקצועי של המערך הגרונטולוגי בעמותת "עמך-בנפשנו", חבר הסגל האקדמי באוניברסיטת בן גוריון ובמרכז האקדמי למשפט ועסקים בר"ג, וחבר הוועד המנהל של "האגודה הישראלית לגרונטולוגיה".
בשנות התשעים המוקדמות ראיתי את הסרט "לקום אתמול בבוקר" בכיכובו של ביל מארי בתפקיד שדר הטלוויזיה פיל קונורס, שנשלח לקריין ב"יום המרמיטה" בעיירה קטנה שכוחת-אל, מלווה במפיקה אנדי מקדואל היפה. פיל העיתונאי נקלע ללולאת-זמן, כשהוא מוצא עצמו מתעורר כל בוקר מחדש לאותו יום – "יום המרמיטה", ומתחיל כל בוקר את אותו יום מחדש.
פיל העיתונאי הוא האדם היחיד המודע לכך שהיום חוזר על עצמו, בעוד כל השאר אינם מודעים לכך שהיום בו הם נמצאים כבר היה והתרחש – אתמול, שלשום, ואין-ספור פעמים נוספות לפניהם.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תשמעי, קראתי ואין לי הרבה מה להוסיף. את צודקת. ועל זה נאמר: סו וואט! הבעיה היא לא בקבלת האישור שאנו צודקים או לא. הבעיה היא שבלתי אפשרי להתווכח עם אף אחד,שכן המילה "צדק" או המילה "אמת" הן לחלוטין עניין של פרשנות סובייקטיבית. תלוי את מי שואלים. בעולמנו, אתה יכול להתעלם לחלוטין מעובדות, גם היסטוריות וגם מדעיות ולהחליט על עובדות אחרות לחלוטין, אפילו כאלו מומצאות או דמיוניות ולהחליט שהנה מצאת את האמת האבסולוטית ועכשיו לכו תתווכחו איתי על מי צודק. כשלוקחים "אמת" שכזו ועוד מוסיפים לה חתימת אישור של "מומחים" כאלה ואחרים, בדומה לאישורם של אותם 400 מומחים ש"צדקו" באישורם למבצע הכושל, והרי לך אמת חדשה שאחרים לא חשבו עליה ועכשיו לך תתווכח איתה. היום, רואים את זה בכל פינה אשר פונים אליה, במיוחד כשהתקשורת משמשת חותמת גומי לאג'נדות כאלה ואחרות, ולראייה, אתה שומע יותץר ויותר ציטוטים שנשמעו במהדורת החדשות אמש מפי "מומחים", אין כמעט מקום לדעה הפרטית הבלתי משוחדת, אחרי שבדקת, בחנת, ראית ונכחת בעצמך לדעת. לך תתווכח עם הבלתי ניתן לויכוח. ואנה אנו באים? למצב שבו כבר לא איכפת, שלא לומר התעייפנו, הכחות אזלו, וכל מה שהבנאדם רוצה זה לשבת בשקט תחת גפנו ותחת תאנתו, לשתות כוס תה, לקרוא איזה ספר ולהאזין למוסיקה ראויה, רק תעזבו אותי בשקט. אתם וה"אמת" שלכם. חג שמח.