בעידן שבו אורבים המשחרים־לטרף לתפוס אדם בחלקיק־קלקלתו ולמהר לתייגו, אם משלנו הוא או לא, וגרוע מכך, לחסום ולהשתיק את דברו, לעיתים אף בטון אגרסיב־פרוגרסיב מופרך במיוחד – תהודת הזהות והרעיונות הפכה להיות עול כבד מנשוא אך גם דחוף מתמיד.
תחושת המחנק גוברת, ולא נשאר כמעט מרחב שאפשר לנשום בו במלוא הרֵיאות וההגיונות בלי לחבוט ולהיחבט. במקום לצאת מארונות, הרעיונות המורכבים נאלצים להידחס למגירות צרות, מחשיכות ולוחצות. אפילו שירים הפכו להיות מקלט רועץ למילים נרדפות. צריך להמציא אומנויות חדשות כדי להיאמר, כדי להישמע, כדי להידבר.
הדרה לוין ארדי היא מוזיקאית, סופרת, משוררת, אמנית ספוקן-וורד, מופיענית (גם קצת מציירת). בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בקולנוע וטלוויזיה בהצטיינות יתרה. פרסמה 3 ספרים (שירה ופרוזה), 18 אלבומים (אנגלית ועברית) ומדי פעם מפרסמת מאמרים וטורים. לעולם לא תוותר על כוס היין שלה. "הבוב דילן והטום ווייטס הישראלית" (הארץ).
הכי אהבתי את הפוזה של מגן העולם החופשי מול הנאצים.
מחולל הפיכה משטרית כדי להחריב את הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור, ואז מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה והעולם החופשי.
עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.
היה זה המדינאי היהודי הענק הנרי קיסינג'ר שאמר, שלישראלים אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. משפט גאוני שלעיתים היה מדויק להפליא ולעיתים מדויק פחות. מה שבטוח, מעולם לא היה הביטוי הזה נכון יותר מאשר בשנות שלטונו האינסופיות של בנימין נתניהו.
האדם שמבחינתו הכל זה מילים, והרבה פחות מכך מעשים, התמחה זה שנות דור בנאומים חוצבי להבות שמשכנעים את הבייס ואך ורק את הבייס. מספיק היה לגלוש שלשום בטוויטר, לאחר נאום האיש החלול הזה, בשביל להבין את גודל התופעה.
יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.
כרונולוגיה של פרישה בלתי נמנעת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תשמעי, קראתי ואין לי הרבה מה להוסיף. את צודקת. ועל זה נאמר: סו וואט! הבעיה היא לא בקבלת האישור שאנו צודקים או לא. הבעיה היא שבלתי אפשרי להתווכח עם אף אחד,שכן המילה "צדק" או המילה "אמת" הן לחלוטין עניין של פרשנות סובייקטיבית. תלוי את מי שואלים. בעולמנו, אתה יכול להתעלם לחלוטין מעובדות, גם היסטוריות וגם מדעיות ולהחליט על עובדות אחרות לחלוטין, אפילו כאלו מומצאות או דמיוניות ולהחליט שהנה מצאת את האמת האבסולוטית ועכשיו לכו תתווכחו איתי על מי צודק. כשלוקחים "אמת" שכזו ועוד מוסיפים לה חתימת אישור של "מומחים" כאלה ואחרים, בדומה לאישורם של אותם 400 מומחים ש"צדקו" באישורם למבצע הכושל, והרי לך אמת חדשה שאחרים לא חשבו עליה ועכשיו לך תתווכח איתה. היום, רואים את זה בכל פינה אשר פונים אליה, במיוחד כשהתקשורת משמשת חותמת גומי לאג'נדות כאלה ואחרות, ולראייה, אתה שומע יותץר ויותר ציטוטים שנשמעו במהדורת החדשות אמש מפי "מומחים", אין כמעט מקום לדעה הפרטית הבלתי משוחדת, אחרי שבדקת, בחנת, ראית ונכחת בעצמך לדעת. לך תתווכח עם הבלתי ניתן לויכוח. ואנה אנו באים? למצב שבו כבר לא איכפת, שלא לומר התעייפנו, הכחות אזלו, וכל מה שהבנאדם רוצה זה לשבת בשקט תחת גפנו ותחת תאנתו, לשתות כוס תה, לקרוא איזה ספר ולהאזין למוסיקה ראויה, רק תעזבו אותי בשקט. אתם וה"אמת" שלכם. חג שמח.