השבוע הוזמנתי להשתתף בכנס של המכון הירושלמי לאסטרטגיה ובטחון בנושא "שימוש בצה"ל במאבקים פוליטיים". מארגניו רצו להדגיש את חומרת המחאה באירוע הנוכחי, ולצייר אותה כשונה מכל מה שידענו עד היום. אני מסכים לחלוטין שלמחאה הנוכחית יש מאפיינים ייחודיים שלא היו עד היום, אבל אלה לא נובעים מהשימוש בצה"ל במאבקים פוליטיים, אלא בכך שמדובר במחאה אזרחית שנוגעת לצבא. אבל לפני שאסביר זאת, כדאי לפתוח במעט רקע תיאורטי.

בכל פעם שאנחנו מנסים לעשות השוואות לעבר צריך לזכור שאנחנו לוקים בהטיית הזמינות ולכן לא יכולים לבנות על הזיכרון שלנו ביחס לעבר. הטיית הזמינות דווחה לראשונה ע"י עמוס טברסקי ודניאל כהנמן, והיא אומרת שדברים שאנחנו מצליחים לשלוף מהזיכרון נתפסים בעינינו כבעלי שכיחות רבה יותר.

ההטיה מסייעת גם לשימוש במניפולציות פוליטיות. למשל, הטענות נגד פסיקות בית המשפט העליון ושמאלניותו, מתבססות על כך שאנחנו זוכרים את המקרים בהם הפסיקה היתה נגד המדינה (כי זה מה שמובלט בתקשורת), למרות שאלו מקרים ספורים בלבד. כך למשל עלו טענות על ריבוי עדי מדינה בתיקי נתניהו. מרבית האנשים שוכחים שבפרשת 'ישראל ביתנו' שבה הוגשו כתבי אישום נגד 16 מעורבים בפרשות שוחד חמורות, יש 6 עדי מדינה.

ההטיה משמשת גם למניפולציות פוליטיות. הטענות נגד ביהמ"ש העליון ושמאלניותו מתבססות על כך שאנו זוכרים את המקרים (שהובלטו בתקשורת) בהם הפסיקה הייתה נגד המדינה, למרות שאלו מקרים ספורים

אחרי שהבנו שצריך להסתכל על העבר בזהירות אפשר להתקדם לעבר העניין עצמו. לשם כך צריך להפריד בין שימוש פוליטי בצה"ל לבין המונח "סרבנות", אלה לא מושגים חופפים. יש שני סוגים של סרבנות: סרבנות מצפון וסירוב למלא פקודות.

מדינה דמוקרטית מכבדת את התופעה של סרבנות מצפון כיוון שכבוד אזרחיה עומד לנגד עיניה. בישראל סרבנות מצפון מעוגנת בחוק, ובנהלים של ועדה שאליה כל אחד יכול לפנות, בין אם הוא לפני שירות סדיר ובין אם הוא חייל מילואים. ברור שהמחאה הנוכחית אינה מקוטלגת בתור סרבנות מצפון.

מה באשר לסירוב פקודה?

ראשית, בשונה מההתנתקות למשל, אנחנו לא עוסקים בהנחיה של הממשלה לצאת למבצע בעזה או לפנות שטח מסוים. זה דיון על שיטת המשטר בישראל ועל חוקי המשחק הפוליטיים ולא על מדיניות כזאת או אחרת. שנית, לא ניתנה כאן הנחיה כלשהי ולכן ברור שלא היה סירוב כלשהו.

שלישית, גם ניסיון המסגור של המרדה וסרבנות לוקה בהטיית הזמינות. הרי אלפי חיילי מילואים חתמו על עצומה של סירוב בהתנתקות והיו גם מקרים של חיילי סדיר שסירבו. צה"ל אפשר לחיילים שאינם קצינים לא להיות חלק מהפינוי, מתוך הבנה שמדובר בגיוס חובה ולא באנשים שנשארו בשירות קבע.

מראשית ימיו של צה"ל היו מקרים של סירוב, טייסי חיל האוויר סירבו להפציץ את אלטלנה, והסירוב לפקודה הוא חוקי רק אם מדובר בפקודה לא חוקית בעליל (גם פקודה לא חוקית צריך למלא). אולי המקרה של אלטלנה מתאים להגדרה של פקודה לא חוקית בעליל.

זה דיון על שיטת המשטר בישראל ועל חוקי המשחק הפוליטיים ולא על מדיניות כלשהי. שנית, לא ניתנה כאן הנחיה ולכן ברור שלא היה סירוב. שלישית, גם ניסיון המסגור של המרדה וסרבנות לוקה בהטיית הזמינות

אז איך בכל זאת אפשר להגדיר את מחאת אנשי המילואים? מחאת המילואים הנוכחית, היא בגדר אי ציות אזרחי. אי ציות אזרחי הוא כלי מקובל ולגיטימי בדמוקרטיה ליברלית. מטרתו היא שינוי המדיניות או המהלכים של השלטון, והמוחים מוכנים לשלם את המחיר על כך שהם לא מצייתים לחוקי המדינה.

רוזה לואיס פארקס השתמשה בכלי של אי ציות אזרחי, כאשר סירבה לשבת מאחור באוטובוס, למרות החוק שחייב הפרדה בין לבנים לשחורים. קתרין שוויצר נרשמה למרתון בוסטון ב-1967 למרות שהמירוץ היה פתוח לגברים בלבד. כאשר מארגן המרוץ גילה את זה על קו הזינוק הוא ניסה להוריד אותה מהמסלול, אבל בן הזוג שלה דחף אותו ואפשר לה לסיים את המירוץ בזמן של יותר מ-4 שעות. שוויצר קבעה את שיאה האישי 2:51 בבוסטון ב-1975.

במחאה הנוכחית "האיום" של אנשי המילואים בכלל, והטייסים בפרט, להפסיק את התנדבותם אם ההפיכה המשטרית תעבור, הוא בקטגורית "אי ציות אזרחי", כיוון שזאת פעולה שנובעת מזכותם האזרחית, ולא מחובתם הצבאית.

מרביתם הם מתנדבים, גם אם הם חייבים עדיין בשירות מילואים. ואם לא די בכך, כל שירות המילואים הוא התנדבותי והיום מעטים כל כך בוחרים לשרת במילואים.

כיוון שהסוגיה היא אזרחית, לראשי הצבא לא היו כלים להתמודד עם הבעיה החדשה שנולדה לפתחם. גם הם נתקלו לראשונה בתופעה כזאת ומצאו שהם לא היו ערוכים להתמודד איתה. למרות דרישתו של ראש הממשלה והכעס שהפנה לראשי הצבא, הוא טועה בדרישתו. אין להם כלים לטפל באי ציות אזרחי. זאת בעיה של הממשלה ורשויות האכיפה. זה הייחוד של המחאה הנוכחית.

"איום" אנשי המילואים בכלל, והטייסים בפרט, להפסיק את התנדבותם אם ההפיכה המשטרית תעבור, הוא בקטגורית "אי ציות אזרחי" – פעולה שנובעת מזכותם האזרחית ולא מחובתם הצבאית

אבל למחאה הנוכחית יש עוד משהו מיוחד, זהו אי ציות אזרחי שלא מהווה עבירה על החוק, כיוון שמדובר במתנדבים שהחוק לא מחייב אותם בדבר, שלא מתוך רצונם הטוב, מה שמותיר את הממשלה ללא כלים כוחניים לכפות את רצונה על האזרחים.

הממשלה תיאלץ לעשות את המעשה הדמוקרטי ולשכנע חלקים רחבים בציבור שאינם רק רוב פוליטי רגיל, בכך שהם יכולים לתת בה את אמונם. זאת משימה שכרגע נראה שהיא לא ששה לעשות.

מי שהגיע עד כאן ודאי שם לב שלא עסקתי ב"שימוש הפוליטי בצה"ל", וזה הזמן לעסוק בו לפני סיום. שימוש פוליטי בצה"ל נעשה חדשות לבקרים.

• כך מתרחש, למשל, כשרבנים קוראים לתלמידיהם לא להתגייס ליחידות שבהן יש נשים לוחמות, במטרה לשנות את מדיניות הצבא בנוגע לגיוס נשים.
• כך היה בפרשת אלאור אזריה, כאשר גורמים פוליטיים עשו שימוש פוליטי בצה"ל על מנת לקדם אג'נדות שמטרתה הוצאה להורג של מחבלים גם כשאינם מהווים סיכון.
• שימוש פוליטי בצה"ל נעשה כאשר ראשי המדינה עושים פעולה עליה המליצו ראשי מערכת הביטחון, או כאשר הם תוקפים את ראשי המערכת כשההמלצה אינה לרוחם.
• שימוש פוליטי בצה"ל נעשה ע"י תנועות של אנשי מילואים שמתהדרים בדרגותיהם ופועלים לטובת פתרון מדיני עם הפלסטינים או נגדו (מפקדים למען ביטחון ישראל לעומת הביטחוניסטים).
• שימוש פוליטי בצה"ל נעשה ע"י אנשי מילואים שמחו פוליטית על כשלי מלחמת לבנון השנייה, יש אומרים שזה נעשה בתמיכה של גורמים באופוזיציה.
• שימוש פוליטי בצה"ל קורה כאשר שרים מגבים את חיילי צה"ל כשזה נוח להם פוליטית ותוקפים אותם כשזה לא.

אבל למחאה הנוכחית יש ייחוד נוסף. זהו אי ציות אזרחי שאינו עבירה על החוק, כי מדובר במתנדבים שהחוק לא מחייב אותם בדבר שאינו נובע מרצונם הטוב. זה מותיר את הממשלה ללא כלים כוחניים לכפיית רצונה

שימוש פוליטי בצה"ל מתרחש בישראל כל הזמן, לכן בואו לפחות נקבל שזה המצב ונעסוק בעניינים עצמם, ולא בזכותם של אנשים לעשות שימוש פוליטי בצה"ל.

עמר דנק הוא סא"ל במיל', נווט בחיל האוויר, שירת בחטיבה האסטרטגית באג"ת. מהנדס מערכות מידע, תואר שני ביחסים בינ"ל בניהול מו"מ וקבלת החלטות ומרתוניסט. הבלוג של עמר, "שאלה אסטרטגית" עוסק בניתוח גיאו אסטרטגי, בטחון לאומי, קבלת החלטות ודמוקרטיה.