שמתם לב שכמעט תמיד הכל נגמר בערך בתיקו? מדובר בתעלומה מטאפיזית של תקופתנו האפלה שבאופן מוזר – שמא קנוניה של הדיפ סטייט? – זוכה להתעלמות.

הבחירות מלפני שבוע שבהן האוטוקרט הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן נבחר מחדש ברוב דקיק הן רק המקרה האחרון שמצביע על כך שהאנושות כל כך חצויה שאפשר להרהר באפשרות של בדיחה אלוהית קולוסאלית על חשבוננו, לאמור: לעולם לא תדעו מנדט אמיתי מהו.

הבחירות מלפני שבוע שבהן האוטוקרט הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן נבחר מחדש ברוב דקיק הן רק המקרה האחרון שמצביע על כך שהאנושות חצויה

יש מי שיראו בתוצאות בחירות צמודות מעין ניצחון לדמוקרטיה, משל היה מדובר בקרב אמיתי בין רעיונות נשגבים עם ציבור ששוקל הכל בכובד ראש וחצוי באמת ובתמים על רקע אידאולוגי מחושב. אבל גם אם זה המצב (והוא לא), היעדר ההכרעה הגורפת נפל עלינו בזמן לא טוב – תקופה של עימות ברמה של הציוויליזציה שמעטים חזו מראש.

לפשיזם היה "מיין קאמפף", ולקומוניזם היה "דאס קפיטל", אבל איש לא כתב את "המניפסט הסמכותני". בהתגנבות קמה תנועה עולמית גדולה, גייסה את המשקל הסגולי של הדיקטטורות והכריזה מלחמה על הדמוקרטיה הליברלית.

תנועה זו מתעבת את הרעיון שפתיחות, זכויות אדם, הגנות מיעוטים ומגבלות על השלטון חשובים לא פחות משלטון הרוב. היא פונה לרוח הרעה שבכולנו ומנסה לפתות אותנו עם הנוחות והוודאות של חברות סגורות, שבטיות ושלטון חזק.

כאשר יש מהפכנים כאלה בשטח והם מנצחים – או מפסידים – על חודו של קול, זה מתכון לצרות. הבעיה מחריפה כאשר למחלוקת הרעיונית יש קורלציה סוציו-אקונומיות – כמו, למשל, כאשר הרוב המכריע של התמיכה בימין הפופוליסטי בא מהדתיים והעניים בישראל.

זה מניב תוצאות אירוניות, כמו זה שהימין במקומות רבים בעולם כיום דוחף חלוקה מחדש של המשאבים (ע"ע "חוק הארנונה"), פונקציה שבעבר יוחסה לשמאל הסוציאליסטי.

לפשיזם היה "מיין קאמפף" ולקומוניזם "דאס קפיטל", אבל איש לא כתב את "המניפסט הסמכותני". בהתגנבות קמה תנועה עולמית, גייסה את המשקל הסגולי של הדיקטטורות והכריזה מלחמה על הדמוקרטיה הליברלית

המקרה האחרון של פיצול כמעט שווה הוא טורקיה כאמור, שם בסיבוב השני לנשיאות ביום ראשון שעבר זכה ארדואן הסמכותני ב-52% מהקולות לעומת 48% עבור המתמודד הליברלי יותר כמאל קיליצ'דראולו.

ארדואן האסלאמיסט גרם נזק עצום לטורקיה: זוהי פייק-דמוקרטיה שבה גנרלים, פוליטיקאים, פעילים ועיתונאים מוצאים את עצמם כיום בכלא – שבה השופטים שפוטים והתקשורת מנוהלת על ידי מקורבים של הנשיא. לנשיא יש סמכויות עצומות לפגוע בכלכלה, והוא עשה זאת עם המלחמה השטותית שלו במושג הריבית, מה שריסק את הלירה והצית היפר-אינפלציה.

עבור חצי מהעם הטורקי כמעט בדיוק, זה סבבה.

משהו דומה קורה בארצות הברית, שבה כל מערכת בחירות מציגה קהל בוחרים מפוצל לשניים. במאה הנוכחית בארה"ב, הצד המנצח בבחירות די בינאריות ניצח עם 51 אחוזים ב-2020, 46 אחוזים ב-2016, 51 אחוזים ב-2012, 53 אחוזים ב-2008, 51 אחוז ב-2004 ו-48 אחוז ב-2000. פעמיים, כמובן, הצד עם פחות קולות זכה בגלל השיטה ההזויה שאין לה אח ורע בעולם, אף זה נושא ליום אחר – המעין-תיקו נשמר.

הנשיא לשעבר דונלד טראמפ ניסה לבטל את הבחירות האחרונות, שבהן הפסיד (בדוחק). אם יזכה שוב במועמדות הרפובליקאית, הוא כנראה יקבל כמחצית מהקולות.

הנשיא לשעבר דונלד טראמפ ניסה לבטל את הבחירות האחרונות, שבהן הפסיד (בדוחק). אם יזכה שוב במועמדות הרפובליקאית, הוא כנראה יקבל כמחצית מהקולות

בצרפת, עמנואל מקרון המרכזי והליברל במהותו ניצח פעמיים את מרין לה-פן בבחירות לנשיאות, אך הסיבה לכך היא שהיא נתפסה כנוראית במיוחד בגלל גזענות קיצונית. התוצאה הייתה שמצביעי ימין רבים לא יכלו לעמוד בזה והחליפו צד. בארבע הבחירות האחרונות בצרפת שבהן לא היו מעורבים לה פן או אביה הרעיל באותה מידה ז'אן-מארי, המנצח קיבל 52% ב-2012, 53% ב-2007, 53% ב-1995 ו-54% ב-1988. אותו סיפור.

יכול להיות שזה משהו מערבי? נראה שלא: המנצח בבחירות הבינאריות לנשיאות בברזיל זכה בקצת פחות מ-51% בשנה שעברה, 55% ב-2018, פחות מ-52% ב-2014, וכן הלאה.

ומה לגבי שיטות פרלמנטריות? מדינות שיש להן מערכת רב-מפלגתית כזו עלולות להיות קשות להפליא להבנה, בגלל הניואנסים הרבים. אבל באלה שאינם מאפשרים ממשלת מיעוט נוטים להיווצר גושים בינאריים, עם אותה תוצאה מאגית – כמו בישראל למשל.

אצלנו שלל המפלגות וקבוצות האינטרסים עלולים לבלבל – אבל למעשה כולם יודעים באיזה משני הצדדים נמצאת כל מפלגה: ברית של מפלגות מרכז וקבוצות ליברליות שיחד עם הערבים רוצות לשמר דמוקרטיה ליברלית מערבית, מול מפלגות לאומניות ודתיות שמעדיפים שישראל תהיה מעין הכלאה בין טורקיה לאיראן.

כה חמור הוא החזון השני – שנחשף כעת במלוא טירופו  – עד שנראה כי אולי המפה תשתנה. אבל עוד חזון למועד; עד עכשיו, כל הבחירות מאז 1977 הניבו משהו קרוב לתיקו. בבחירות 2022, שהחזירו את בנימין נתניהו לשלטון, גוש הימין הפופוליסטי שלו קיבל קצת יותר מ-49 אחוז מהקולות. שידברו עד מחרתיים על "מנדט מהציבור".

כל הבחירות מאז 1977 הניבו משהו קרוב לתיקו. בבחירות 2022, שהחזירו את נתניהו לשלטון, גוש הימין הפופוליסטי שלו קיבל קצת יותר מ-49 אחוז מהקולות. שידברו עד מחרתיים על "מנדט מהציבור"

בכל העולם, מאסיה ועד אמריקה, בדיקה מדוקדקת מגלה את אותו הדבר. נראה שזו הנורמה. ניצחון אמיתי ומוחץ מוצאים בדרך כלל במדינות שבהן ההצבעה מזויפת וכל העניין הוא פארסה. אין צורך לציין מיהן; כולם יודעים.

התוצאות הצמודות הללו לא מעניקות לגיטימציה עמוקה ואמיתית אלא טכנית ופרוצדורלית. זה מתכון לחוסר יציבות ותסיסה.

מדוע אם כן ההתפלגות כמעט תמיד שווה? מהו אותו מרכיב בטבע האדם שמניע את המגמה המעיקה וההרסנית הזו?

אני יכול לחשוב על מספר סיבות לכך.

אולי ברגע שתנועה פוליטית משיגה יתרון היא מפסיקה להשתדל, באופן לא מודע – כי זה פשוט מתיש לשכנע אנשים. יש מצב. אבל זה נראה פשוט מדי.

אולי זה בגלל שהנושאים בימינו מורכבים עד כדי כך שאנשים רבים לא יכולים להבין, מה שהופך את התוצאה בכל הצבעה בינארית לאקראית – בערך האופן שבו צאצאים זכרים ונקבות הם בעצם אקראיים. זה די סביר במקרים מסוימים, במיוחד במשאלי עם.

אבל אני חושב שהסיבה היא אולי הוליסטית יותר, וגם מרושעת למדי. אולי  בשל כוחות שנשגבים מבינתנו, המהות האנושית חלוקה שווה בשווה בגלל מה שנמצא עמוק בתובנו. כל אחד מאיתנו.

עונג מול קנאה. אופטימיות מול פסימיות. חוכמה מול איוולת.

התוצאות הצמודות לא מעניקות לגיטימציה עמוקה ואמיתית אלא טכנית ופרוצדורלית, מתכון לחוסר יציבות ותסיסה. מדוע ההתפלגות כמעט תמיד שווה? איזה מרכיב בטבע האדם מניע את המגמה המעיקה?

אולי כל העניין מתקשר למאבק פנימי שהוא עתיק כמו האנושות עצמה, כמו הציוויליזציה. העוגן של כל סיפור שאי פעם ואי פעם ייספר: עץ הדעת, טוב ורע.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com