"ביחד נצא מהאינתיפאדה. אם המנהיגים אינם יכולה להפסיקה, תפקידו של הציבור להוציא אותנו ממנה. היכולת בידינו ועלינו להשתמש בה כאן ועכשיו" (פרופ' סרי נוסייבה).

כשאנחנו בתוך או על סף אינתיפאדה שלישית, דבריו אלה של פרופ' סרי נוסייבה, שנשמעו בתחילת שנות ה-2000, לפני שנות דור, מקבלים משמעות מחודשת.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.

"רק חמור לא משנה את דעתו" – קבע משה דיין. ואכן, תמורות ואף מהפכים בדעותינו עשויים להעיד על פתיחות והיעדר פנאטיות, על נכונות לשמוע גם יריבים ובני פלוגתה, על צבירת ידע וניסיון חיים, על ספיגת השפעות והתייחסות לשינויים בארץ ובעולם. ולעתים מקורם גם בהתפכחות ובהתנערות מאשליות.

אבל מדי פעם נראה שהמבצעים תפנית חדה בדעותיהם, חציית גדר ושינוי כיוון של 180 מעלות, לא עושים כך על בסיס מחשבה שעיקרה עניינית. לעתים יש לחפש מניעים אחרים להתנהלותם: אולי אינטרסים אישיים, שמא משבר בחייהם הגורר נקמנות והתחשבנות עם מי שפגעו בהם, אולי מאמץ להיות פופוליסטי, לא לפגר אחר רוח הזמן. אולי הצורך להתריס ולהתגרות בסביבתם הקרובה. ולעתים דחף בלתי נלאה להתבלט ולהתפרסם.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

כמה פעמים אמרתם לעצמכם "רק עוד דקה אחת" – ואז מצאתם את עצמכם אחרי שעה גוללים בלי הפסקה בין פוסטים, לייקים והודעות? זה לא מקרי. זו לא רק התמכרות אישית, אלא מערכת שתוכננה בקפידה כדי לשמר את תשומת הלב שלנו.

האלגוריתמים שמפעילים את המדיה החברתית אינם רק שורת קוד, הם כלים שמעצבים רגשות, מחשבות ודימוי עצמי. וזה משפיע על כולם. עלינו, על החברים שלנו, על הילדים שלנו. אבל עבור בני הנוער, ההשפעה היא החמורה ביותר.

לילי שירה יעקב לומדת תקשורת ומנהל עסקים ברייכמן. אחות וטרינרית ומסייעת לנוער במצוקה ברשתות החברתיות כבר 12 שנה. הצילה ילדים שהיו ממש רגע מהתאבדות אחרי כמה ניסיונות.