מתי מותר או רצוי להתערב לאחרים בעניינים הפנימיים שלהם? מעניין לשאול יהודים, בגלל הסבל שעברו: יש כעס מוצדק על כך שבעלות הברית לא התאמצו יותר לשבש לנאצים את מלאכת השואה – אבל מעטים חושבים שההתעללות בפלסטינים (להבדיל אלף הבדלות) מצדיקה התערבות חיצונית כלשהי. באיזו זכות?

אני מעלה את הסוגייה לרגל החוק החדש באוגנדה שפוגע בקהילת הלהט"ב. החוק נגד הומוסקסואליות שנחתם לפני מספר שבועות על ידי הנשיא יוורי מוסווני קובע מאסר עולם למי שהורשע בהומוסקסואליות (כמו גם 20 שנות מאסר עבור "קידום הומוסקסואליות" כפי שאולי אני עושה ברגע זה ממש, ושישה חודשים על אי-דיווח). על "הומוסקסואליות מחמירה" – לא ברור מה זה, אבל כנראה עם קטינים – חל עונש מוות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

את מקור הנוהג להתאבל על המתים ניתן למצוא בתיעודים המוקדמים ביותר של חיי קהילה. נדמה לנו לעתים כי המוות ושלל המנהגים העוטפים אותו מוחלטים וקבועים, אך כמו כל תופעה חברתית עברו מנהגי הקבורה תהליך של שינוי לאורך ההיסטוריה.

הסמלים המאפיינים את מנהגי הקבורה משתנים בין קהילות, ובסימבוליזם זה ניתן למצוא רמזים לאופן בו מפרשות תרבויות שונות את חוויות החיים והמוות.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.

"מה רבים שאינם כבר בינינו" כתב חיים גורי בשירו "הרעות", שהיה לסמלה האלמותי של מלחמת העצמאות. האמירה הזאת מתחברת כנראה לתחושותיהם של ניצולים מקיבוצי העוטף שהתרסקו.

עשרות אנשים שהיו חלק מנוף חייהם היומיומי נעלמו לפתע ביום אחד שחור. מי שחי אי פעם בקיבוץ והשתייך לקהילה קיבוצית אולי מתקשה במיוחד לדמיין מצב שכזה. יוצאי קיבוץ כמונו גם מתקשים כנראה לתפוס איך אפשר לקום מהאפר ולהתחיל כמעט הכול מהתחלה.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.