מתי מותר או רצוי להתערב לאחרים בעניינים הפנימיים שלהם? מעניין לשאול יהודים, בגלל הסבל שעברו: יש כעס מוצדק על כך שבעלות הברית לא התאמצו יותר לשבש לנאצים את מלאכת השואה – אבל מעטים חושבים שההתעללות בפלסטינים (להבדיל אלף הבדלות) מצדיקה התערבות חיצונית כלשהי. באיזו זכות?

אני מעלה את הסוגייה לרגל החוק החדש באוגנדה שפוגע בקהילת הלהט"ב. החוק נגד הומוסקסואליות שנחתם לפני מספר שבועות על ידי הנשיא יוורי מוסווני קובע מאסר עולם למי שהורשע בהומוסקסואליות (כמו גם 20 שנות מאסר עבור "קידום הומוסקסואליות" כפי שאולי אני עושה ברגע זה ממש, ושישה חודשים על אי-דיווח). על "הומוסקסואליות מחמירה" – לא ברור מה זה, אבל כנראה עם קטינים – חל עונש מוות.

החוק נגד הומוסקסואליות שנחתם ע"י נשיא אוגנדה קובע מאסר עולם למי שהורשע בהומוסקסואליות, 20 שנות מאסר על "קידום הומוסקסואליות", 6 חודשים על אי-דיווח ועונש מוות על "הומוסקסואליות מחמירה"

אוגנדה לא לבד; גם איראן מוציאה להורג אנשים על "פשעים" כאלה. אבל איראן כבר חטפה סנקציות מכל הכיוונים על היותה מדינה קרימינלית באופן גורף וכללי. לא כך אוגנדה.

השאלה אם כך היא האם מי שלא מצדדים בהפללת הומוסקסואלים צריכים לכפות את האתיקה שלהם על אחרים. אולי זה דבר לא אתי לכשעצמו?

אני תומך באקטיביזם, ויש לזה תימוכין וסימוכין מקדמת דנא. מ"אתיקה" של אריסטו דרך "אי ציות אזרחי" מאת הנרי דיוויד ת'רו ועד ל"על החירות" מאת ג'ון סטיוארט מיל, הוגים טוענים זה מכבר שקיים גבול לחופש לפגוע באחרים, ויש חובה מוסרית למנוע עוולות.

השאלה נדונה גם בפרק הסיום של "סיינפלד", שבו ארבעת הגיבורים לא מנעו שוד (ואף לעגו לנשדד) ונעצרו בגלל חוק "השומרוני הטוב" (הפיקטיבי) שדרש התערבות.

גם התנ"ך נדרש לסוגיה, למשל בישעיהו א' יז: "לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה". מן שדרוג של "צדק צדק תרדוף" (דברים ט"ז, פסוק כ').

אפשר לדרוש זאת לא רק על בסיס מוסרי אלא גם על בשל תועלת: על ידי מניעת פשע, החברה בכללותה מרוויחה מאחר שסך כל הנזק לחבריה הקולקטיבי פוחת.

השאלה היא האם מי שלא מצדדים בהפללת הומוסקסואלים צריכים לכפות את האתיקה שלהם על אחרים. אולי זה דבר לא אתי לכשעצמו? אני תומך באקטיביזם, ויש לזה תימוכין וסימוכין מקדמת דנא

יטען האפולוגיסט שכל זה נובע מתרבות אחת בלבד – פרשנות מסוימת לזו היהודית-נוצרית. איננו יכולים לצפות מאחרים לציית לדרכינו. אולי – ואולי לא. אפשר לגרוס שיש רעיונות וזכויות אוניברסליים שהאנושות דורשת.

ההקדמה לחוקת ארה"ב טוענת שזה "מובן מאליו" ש"כל בני האדם נבראו שווים", וכי הם "ניתנים על ידי בוראם בזכויות מסוימות שאינן ניתנות להסרה" הכוללות "חיים, חירות והרדיפה אחר האושר". אין אזכור ספציפי של אמריקאים שם. זו אחת הטענות הגדולות של ההיסטוריה לקיומו של מוסר אוניברסלי.

רעיון זה ניתן למצוא גם בהצהרה האוניברסלית של האו"ם בדבר זכויות האדם. זה מסתכם בהצהרה שכן, זכויות מסוימות מיועדות לכולם. הן בסיסיות.

האם באמת נוכל לגבש קונצנזוס? מציאותית, זה קשה.

זה נראה ברור שאסור היה לאפשר לגרמניה הנאצית להשמיד יהודים – וגם מספר גדול של הומואים, צוענים ואחרים – במחנות המוות. ובכל זאת, ההרג נפסק רק כאשר כוחות בעלות הברית הגיעו למחנות. אלמלא המתקפה היפנית על פרל הארבור, ארצות הברית אולי הייתה נותנת לזה להמשיך. עצוב אבל נכון.

לא כל התערבות דורשת מלחמה. יש הבדל בין לכפות על מדינות אחרות להפסיק התנהגות מתועבת לבין שכנוע על ידי מנוף זמין. אין סיבה עקרונית שלא. למדינות, כמו ליחידים, אין חובה להיות חברים של כולם.

זה נראה ברור שאסור היה לאפשר לגרמניה הנאצית להשמיד יהודים – וגם מספר גדול של הומואים, צוענים ואחרים – במחנות המוות. ובכל זאת, ההרג נפסק רק כאשר כוחות בעלות הברית הגיעו למחנות

לאחר שהחוק האוגנדי נכנס לתוקף, הנשיא ג'ו ביידן גינה אותו כחלק מ"מגמה מדאיגה של הפרות זכויות אדם ושחיתות באוגנדה". מזכיר המדינה, אנטוני בלינקן, הבטיח "לפתח מנגנונים לתמיכה בזכויותיהם של יחידי להט"ב באוגנדה ולהטיל אחריות על פקידים אוגנדים ואנשים אחרים האחראים לניצול לרעה של זכויות האדם שלהם, או שותפים לכך".

ראש זכויות האדם של האו"ם וולקר טורק אמר כי החוק "ידחוף אנשים אחד נגד השני, ישאיר אנשים מאחור ויערער את הפיתוח". מילים נכונות, אבל לא כדורבנות עבור מנהיגי אוגנדה. לא באמת.

למערב יש זכות לומר שאנחנו עכשיו במצב חדש. וכי במצב חדש זה, הנהגת המדינה היא פרסונה נון גרטה; חשבונותיהם יוקפאו במידת האפשר; תיירים כבר לא יתקבלו בברכה אלא כמבקשי מקלט; לא יהיה מסחר; לא יהיה מימון או סיוע.

חלק מזה ישפיע על האוכלוסייה הכללית של מדינת היעד, אבל זה יכול להיות נקודת מידע חשובה בעיצוב השקפתם על מנהיגיהם.

הבעיה עם זה היא חוסר עקביות. מדינות אחרות מדכאות הומוסקסואלים, ומדינות אחרות עושות דברים נוראים אחרים, ולא בכל המקרים אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להעניש אותם. סין היא מקרה מובהק – היא  מייצרת יותר מדי מוצרים שאנו צורכים מכדי שנוכל להיפרע ממנה בקלות.

זה יוצר אי נוחות, כמו שצביעות אמורה ליצור. זה מצער, אבל כאלה הם החיים. אפשר להתגבר על אי-נוחות.

הבעיה עם זה היא חוסר עקביות. מדינות אחרות מדכאות הומוסקסואלים, ומדינות אחרות עושות דברים נוראים אחרים, ולא בכל המקרים אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להעניש אותם

הייתי אומר אפילו שהמוסר היהודי מחייב זאת. כמובן אין לזה קשר לממשלת ישראל הנוכחית, שהיא אסופה של עמי ארצות חורשי זימה וביזה. אבל אחרים, ובוודאי ממשלות אחרות שכן מודרכות על-ידי שיקול מוסרי כלשהו, יכולים לומר בערך כך: רוצים להתנהג כמו ברברים? אז כדאי שתייצרו המון סמרטפונים ומכוניות, או שתהיו מעצמה גרעינית. אחרת נתייחס אליכם כמו לברברים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com