למוחרת רצח רבין פגשתי את דב גולדשטיין בקפה "אפרופו" בחולון. גולדשטיין כתב עם רבין את "פנקס שירות" – האוטוביוגרפיה המונומנטלית והווכחנית שלו מ־1979, שהציתה שריפה גדולה במפלגת העבודה.

ברבות השנים קראתי את שני הכרכים חמש פעמים לפחות, ואני מתרשם עדיין מהירידה לפרטים, מגילוי הלב, מהגישה הדידקטית ומהזחילה, המייגעת לעיתים, על פני כל מטר בקריירה הצבאית והפוליטית של רבין. רבין דיבר וגולדשטיין הקליט. פיענוח הקלטות הניב מיליון וחצי מילים שהן בערך אלפיים עמודים. מהן חצב גולדשטיין 550 עמודי ספר בשני כרכים.

הקריירה של רבין נעה בניתורים קדימה, הצדה ואחורה. לא תמיד היה לו קל עם בן גוריון. עם יגאל אלון היו לו תקלות. בין משה דיין ובינו התקיימה טינה הדדית במסווה של עסקים כרגיל. עזר ויצמן חיכה לו בפינה. גולדה מאיר שימנה את דרכו. ושמעון פרס.

גולדשטיין ישב בשולחן פינתי, גדול ודובי. משקפי קרן גדולות עם עדשות סגולות לא הצליחו להסתיר את עיניו הדומעות. לחייו היו אדומות ולחות וקולו, שתמיד היה צרוד ועבה, היה מרוסק ומעושן, מן לחישה ניחרת. ליד כף ידו ניצבה כוס ויסקי עם קרח, שלא הייתה הראשונה.

העיתונאי דב גולדשטיין מראיין את עזר ויצמן ב־1980 (צילום: IPPA, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית)

לא חשבתי הרבה כאשר שאלה אותי מלצרית מה אשתה. חשבתי שוויסקי הוא מה שעיתונאים שותים ברגעים היסטוריים. היינו ערים יותר מיממה. בלילה הורדנו לדפוס את הגיליון העצוב של יום ראשון. מייד אחריו השלכנו את מוסף "סופשבוע" לפח.

היו לנו 24 שעות להרים חדש. הצעתי לראיין את גולדשטיין. תחושת הבטן שלי הייתה שמי שגבה מרבין את סיפור חייו עד נפילתו ב־1977 ונשאר איתו בקשר, ינבע אותו בוקר כמבוע. לא טעיתי. את הריאיון רחב היריעה שהתפרסם ביום שישי אני משוכנע שאף אחד לא קרא. אנשים לא קראו עיתונים באותו שבוע; הם בהו בהם ובחיים בכלל.

למוחרת רצח רבין היה גולדשטיין פרום כרבים מאיתנו. התרשמתי שהוא רוצה לקחת חלק בעיצוב מה שנקראה לימים "מורשת רבין", ושבעיני עצמו היה לו רישיון לפתוח את לבו

דב גולדשטיין מת ב־2007, בן 76. הוא כתב את הביוגרפיות של ויצמן, רפול, שמואל תמיר וטדי קולק מפיהם. היה עליו להיות קורקטי, ממודר ומקצוען כדי לזכות באמונם של כמה מהחשדנים הגדולים בפוליטיקה הישראלית. וגם שומר סוד נטול אגו.

למוחרת רצח רבין היה גולדשטיין פרום כרבים מאיתנו. התרשמתי שהוא רוצה לקחת חלק בעיצוב מה שנקראה לימים "מורשת רבין", ושבעיני עצמו היה לו רישיון לפתוח את לבו.

מדינת ישראל מודיעה בתדהמה: איתן הבר מודיע על מותו של יצחק רבין, מחוץ לבית החולים איכילוב בתל אביב, 4 בנובמבר 1995 (צילום: AP Photo/Eyal Warshavsky, File)

***

רבים תמהו על כך שדווקא רבין בחר בנתיב נקמה וחיסול חשבונות פוליטי ואישי בפומבי, אבל רבין היה שלם עם הספר שגולדשטיין כתב מפיו. לא התחרט, לא התנצל ולא חזר מאמירות שנדפסו בו. כאשר זעק פרס כנשוך נחש בהתמודדות האחרונה ביניהם בגני התערוכה, "אני כתבתי עליך ספרים?" חייך רבין את חיוכו המבויש ונע באי נוחות גדולה.

הייתי שם וזה היה רגע לפנתיאון המתמלא במשוריינים חלודים של הפוליטיקה הישראלית. החיים זימנו לרבין לימונים והוא לא הכין מהם לימונדה. הם החמיצו את פיו, מיררו את חייו והכתיבו לו התנהלות נרגנת שהפכה לסימן ההיכר שלו. לכן הוא נראה חלק מהזמן כמי שהחיים הם טרחה רבה מדי עבורו ומטרד גדול.

"על יסוד הדברים שיצחק סיפר לי על שמעון המצאתי את הביטוי חתרן בלתי נלאה", אמר גולדשטיין. "כשהראיתי לו את הפרק הזה, הוא לא ידע מה לעשות מרוב אושר"

"על יסוד הדברים שיצחק סיפר לי על שמעון המצאתי את הביטוי חתרן בלתי נלאה", אמר גולדשטיין. "כשהראיתי לו את הפרק הזה, הוא לא ידע מה לעשות מרוב אושר. הוא יצא מגדרו. הוא חיבק אותי ואמר: 'בדיוק לזה התכוונתי. זה פנטסטי'.

"יצחק הוא אחד מאותם אנשים שאת הסגולות התבוניות והשכליות שלהם אתה מגלה כעבור חמש דקות ואת התכונות האנושיות והרגשיות שלהם אתה מגלה אחרי חמש־עשרה שנה. רבדים, רבדים, באיטיות, כי הוא ביישן גדול ונחבא אל הכלים.

הרמטכ"ל צבי צור משוחח עם ראש המטה הכללי של ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האומות המאוחדות, אוד בול. ברקע: אלוף יצחק רבין, 6 ביוני, 1963 (צילום: פרידן משה, לע"מ)

"בתקופת כתיבת הספר, באותן שלוש פעמים בשבוע שבהן נפגשנו לשמונה שעות, לא נשמע מפיו ביטוי שגור יותר מאשר השאלה: 'דב, אני כל הזמן אומר 'אני, אני, אני', האם אני לא מגזים?' אמרתי לו: 'יצחק, אי־אפשר לכתוב אוטוביוגרפיה בגוף שלישי. אם זה כל כך מציק לך, בוא נהפוך את העניין ואני אכתוב עליך ספר'. ידעתי שהוא לא יקבל את זה.

"הלכתי אמש לספרייה בביתי מפני שנורא בא לי לבכות ולא היה לי קשה לממש את הרצון הזה. פתחתי את העותק הראשון שיצא ממכונת הדפוס. עמדתי ליד המכונה יחד עם רבין ושמרתי את העותק הראשון. יש בו שתי הקדשות: 'לדב היקר, שותפי הנאמן ליצירה מצוינת זו, בחברות עמוקה, יצחק רבין'. ובאותו עמוד כתבתי לאשתי ביד רועדת כמו עכשיו: 'לאיכותית שלי, שבלעדיה כל זה לא היה אפשרי'.

מדי פעם עצר גולדשטיין כדי למחות את אפו עם מפיות נייר שגבהו לצדו. יותר מכל, כך התרשמתי, היה חשוב לו להבהיר את עומק הקשר בין לאה ויצחק רבין, שהיה מבוסס על נאמנות חסרת פשרות

מדי פעם עצר גולדשטיין כדי למחות את אפו עם מפיות נייר שגבהו לצדו. יותר מכל, כך התרשמתי, היה חשוב לו להבהיר את עומק הקשר בין לאה ויצחק רבין, שהיה מבוסס על נאמנות חסרת פשרות של הרעיה לבעלה.

"נסענו לשדה דב. מטוס קטן של חיל האוויר מטיס אותנו לרמת דוד, שם מחכה מכונית ומביאה אותנו לעין גב, למפגש עם יעקב חזן ממפ"ם, אחרי שהתפרסם הסיפור על חשבון הדולרים, ויצחק חושש ממה שיאמר עליו.

יעקב חזן (צילום: HARNIK NATI, לע"מ)

"חזן אומר דברים נוחים יותר מאשר ציפינו אבל לא חמים. טסנו חזרה. רותי ואני על מושב אחד, לאה ויצחק במושב השני. המטוס נוהם. שתים־עשרה בלילה. הטייס פותח את הרדיו לשמוע חדשות. 'היועץ המשפטי אהרון ברק החליט לא להסתפק בכופר אלא לתבוע את אשתו של ראש הממשלה למשפט'.

"תדהמה. יצחק מתכווץ. אני רואה אותו נעשה יותר קטן, מתכנס. לאה הגיבה כפי שבחיים לא ראיתי אותה. היא קמה כאילו היא הולכת לכיוון פתח המטוס. לא ידענו לאן היא הולכת ומה היא מתכוונת לעשות אבל שומעים אותה אומרת: 'אני מתאבדת. אני לא אוכל לעמוד בזה בגלל יצחק'.

"יצחק קם, תפס אותה בשתי הכתפיים, חיבק אותה, הצמיד אותה אליו ואמר: 'אנחנו ניאבק בזה יחד ואנחנו נצליח בזה ביחד. אין את ואני, יש רק שנינו יחד'"

"יצחק קם, תפס אותה בשתי הכתפיים, חיבק אותה, הצמיד אותה אליו ואמר: 'אנחנו ניאבק בזה יחד ואנחנו נצליח בזה ביחד. אין את ואני, יש רק שנינו יחד'. חשוב להבין את הרקע להתמוטטות של יצחק בתקופת ההמתנה לששת הימים.

"בין בן גוריון ויצחק יש סכסוך עוד מימי הפלמ"ח. יצחק השתתף בכנס פירוק הפלמ"ח שבן גוריון אסר עליו להשתתף בו. אבל הוא מעריץ את בן גוריון והולך לפגישה איתו בתחושה שסוף־סוף הוא ישאב עידוד ממישהו. מישהו שיחזק את ידיו. לאסונו קורה לו בדיוק ההפך.

דוד בן גוריון בשדה בוקר (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

"בן גוריון אומר לו את הדברים הכי חמורים בעולם. הוא אומר לו: 'אתה תביא את מדינת ישראל לשואה יותר גדולה מהשואה באירופה'. זה שובר אותו. בן גוריון אומר לו: 'תתחפרו, אל תירו ירייה'. אז הוא נשבר. הוא מרגיש שאסור לו לשאת בנטל הזה. לכן הוא מזמין אליו את עזר ויצמן, ראש אג"ם, והוא משוכנע מעבר לכל ספק שמילה לא תצא מפיו. שעזר לא ישתמש בזה כנשק פוליטי.

"אחר כך מגיע ד"ר גילאון, נותן לו זריקת הרגעה, יצחק ישן 12 שעות ומתעורר מאושש. כשנגמרת מלחמת ששת הימים וממנים את רבין לכהן כשגריר בארצות הברית, עזר נפרד ממנו בשדה התעופה ואומר לו: 'אם אתה רוקם בלבך תוכניות לקריירה פוליטית כאשר תחזור מהתפקיד בוושינגטון, אל תשכח שאני פה בשביל לספר את הסיפור'.

"ניסים משעל הממזר, עיתונאי טוב, ידע ארבעה חודשים לפני שהספר יצא לאור שטמון בו חומר נפץ. משעל מפציר בי במשך חודשיים שאתן לו לפרסם צימוקים מהספר"

"ניסים משעל הממזר, עיתונאי טוב, ידע ארבעה חודשים לפני שהספר יצא לאור שטמון בו חומר נפץ. משעל מפציר בי במשך חודשיים שאתן לו לפרסם צימוקים מהספר. עשרה ימים לפני שהספר יצא התייעצתי עם יצחק. גם דן מרגלית רצה. למרגלית יצחק לא רצה לתת מפני שחשב שהוא איש של פרס. למשעל, הוא אמר לי, 'תן'.

"נתתי לו. בין היתר את 'החתרן הבלתי נלאה'. יצחק היה אז ח"כ במקום 20. אף אחד לא התייחס אליו ברצינות. במעריב היו שואלים אותי כמה פעמים עוד תראיין את רבין עד שיתברר לך שהוא החור בבייגלה? רבין נסע לשבוע כאורחו של הרוצח צ'אושסקו. הוא התארח אצלו. לפני שחזר פרסם נסים ב'מבט' את הסקופ על החתרן הבלתי נלאה.

ראש הממשלה יצחק רבין בעת הפסקה בדיון על הסכם הביניים עם מצרים, במליאת הכנסת בירושלים, 1975 (צילום: משה מילר, לע"מ)

"הארץ רוגשת. מרכז מפלגת העבודה מתכנס. חברים שואלים את פרס מה יש לו להגיד. פרס אומר: 'סליחה, מי זה יצחק רבין?' לאה ויצחק חוזרים מרומניה. צריך היה להיות שם כדי להבין את הבדידות. שתיים וחצי בבוקר. גשם זלעפות. ראשונה יורדת לאה. אני מסתכל מסביב, אין נפש חיה. לא שר, לא אדם, לא קצין. רק מיכה גולדמן.

"לאה מחזיקה עיתון על הראש. במכונית בדרך החלטנו, יצחק ואני, להתגונן מפני מה שצפוי לנו. הוא היה איש בודד. הוא היה חייב לעשות את החשבון עם מי שהוא חשב שגרם לבדידות הזאת. בניסיון להשיב לעצמו את מעמדו וכבודו שאבדו לו, השקיע יצחק השקעה גדולה בדימוי השלילי שהיה לפרס בעיני הבריות. הוא יצר אותו, עודד אותו, טיפח ופרנס אותו.

"בניסיון להשיב לעצמו את מעמדו וכבודו שאבדו לו, השקיע יצחק השקעה גדולה בדימוי השלילי שהיה לפרס בעיני הבריות. הוא יצר אותו, עודד אותו, טיפח ופרנס אותו"

"כמו שלשמעון היה דימוי שלילי יותר מהמהות האמיתית שלו, לרבין היה דימוי חיובי יותר מהמהות האמיתית שלו. הפער ביניהם לא היה בעיניי אף פעם שאחד כולו שחור ואחד כולו לבן. אחד כולו צדיק ואחד כולו רשע. אחד כולו פוליטיקאי חותר וחתרן בעל אמביציות אישיות והשני חף מכל יומרה אישית. לא קיבלתי את זה".

***

"מי שאמר שלאה אשמה במפלתו של רבין ב־77' צריך להשלים את האמירה על־ידי כך שהוא מודה שהיא אשמה גם בקריירה שלו. היא הייתה המארחת, היא קשרה קצוות, היא סללה דברים. בשנת 87' זימן זלמן שובל מסיבה לרגל צאתו לאור של ספר של משה דיין.

שמעון פרס מקבל את פני לאה רבין בבית ראש הממשלה בירושלים, 1985 (צילום: Herman Chanania, לע"מ)

"לאה ויצחק עמדו מבודדים. ניגשתי ואמרתי ליצחק: 'יצחק, אתה עוד תהיה ראש ממשלת ישראל. כאשר תתמלא הסאה משלטון הליכוד, שאינו מספק שום פתרון לשום בעיה, אתה תיבחר לראש ממשלה'. יצחק אמר: 'לעולם לא. אין סיכוי כזה'. לאהל'ה אמרה: 'דובל'ה צודק, אתה תיבחר'.

"תמיד שתינו. כל השנתיים וחצי של כתיבת הספר. לפעמים שתינו שתי כוסיות ויסקי ולפעמים, כשהשיחה נתארכה כדי שבע או שמונה שעות, הלכנו לאכול יחד צוהריים ושתינו כוסית ויסקי שלישית. ערכתי פעם ריאיון עם יצחק שמיר בביתו בתל אביב. רעייתו שולמית אמרה לי: 'יצחק טלפן וביקש לומר לך שהוא מאחר ב־20 דקות'.

"'אתה יודע מה הייתה שעת האושר הגדולה ביותר שלי בחיים?' ניסיתי: 'הפלמ"ח, ירושלים, ששת הימים?' 'לא', הוא אמר. 'אתמול בא אליי הנכד, התיישב לי על הברכיים ואמר לי: סבא, אם לא סבתא ואתה, אז היינו ילדים אומללים'"

"ואז שולמית אומרת לי: 'הוא שותה הרבה רבין, מה?' אמרתי: 'לא, הוא שותה מתון, הוא שותה כמוני. זה לא מפריע לשיקול הדעת, לערנות ולחדות שלו. למה את שואלת? מפני שיצחק השני, בעלך, מעולם לא טעם כוסית אלא בנסיבות שאין בהן מפלט?'

"'תסלח לי', אמרה גברת שמיר, 'אתה פשוט טועה. לפני שהוא נבחר לראש ממשלה הוא שתה בכמות שחשבתי אותה למופרזת. מרגע שנבחר לראש ממשלה הוא הפסיק לגמרי כדי שלא ישתבש שיקול הדעת'.

גולדה מאיר ויצחק רבין מרימים כוסית, 1977 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

"אכלנו צוהריים באולימפיה. פתאום יצחק אמר לי: 'אני רוצה לספר לך סיפור שבחיים לא האמנתי שאספר למישהו. אתה יודע שיש לי שעות מעטות של אושר אמיתי. חתנו נפצע והיו קשיים במשפחה.

"אתה יודע מה הייתה שעת האושר הגדולה ביותר שלי בחיים עד עכשיו?' ניסיתי: 'הפלמ"ח, ירושלים, ששת הימים, השגרירות, ראשות הממשלה?' 'לא', הוא אמר. 'אתמול בא אליי הנכד, התיישב לי על הברכיים ואמר לי: סבא, אני רוצה להגיד לך משהו. אם לא סבתא ואתה, אז היינו ילדים אומללים. בגלל סבתא ואתה, אנחנו ילדים קצת יותר מאושרים'.

"היו דמעות בעיניו והיו דמעות בעיניי. כשנפרדנו, הלכתי איתו לדלת של אולימפיה ובפעם הראשונה בחיים – וגם האחרונה – הוא חיבק אותי בשתי זרועותיו, הדביק לי נשיקה גדולה על הלחי – והלך"

"היו דמעות בעיניו והיו דמעות בעיניי. כשנפרדנו, הלכתי איתו לדלת של אולימפיה ובפעם הראשונה בחיים – וגם האחרונה – הוא חיבק אותי בשתי זרועותיו, הדביק לי נשיקה גדולה על הלחי – והלך".

ראש הממשלה יצחק רבין בבריכה של מלון קיסריה עם נכדו יונתן, 1976 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2017.