ב־25 באוקטובר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן אמר משהו כה יוצא דופן על העימות הנוכחי בעזה – "לא תהיה חזרה לסטטוס קוו של 6 באוקטובר" – שאם הוא באמת היה חושב על כך לעומק, אולי הוא היה שוקל מחדש את דבריו.

זה היה משפט פשוט, אבל המשמעות שלו הייתה עוצרת נשימה. זו הייתה סתם עוד הערה רטורית או מחויבות נחושה לדורות? האם הנשיא הבין שלאחר שקשר את ארה"ב למטרות המלחמה של ישראל, כשהאבק ישקע, יצופה ממנו למלא תפקיד מוביל ביצירת מציאות חדשה הן בעזה והן ביחס לסכסוך?

או, אולי, הוא פשוט מאמין שהוא יוכל להשאיר את רוב העבודה אחרי העימות לקבוצת שחקנים אזוריים ובינלאומיים, שאיכשהו יישאו באחריות לשיקום עזה ולתהליך השלום, שאולי יבוא בעקבותיו? האם הוא באמת הבין עד הסוף שפירוש הביטוי "היום שאחרי" קרוב לוודאי יהיה השנה (או השנים) שאחרי?

לכל פריצת דרך בסכסוך הערבי–ישראלי קדמו אלימות, התקוממות ומלחמה. אכן, משבר קשה יכול לייצר הזדמנות, מפני שהוא שובר את הסטטוס קוו ומחדיר כאב המוביל לעיתים לבהילות. אבל הכאב הזה צריך להיות כרוך בסיכוי לרווח, שלרוב – אם כי לא תמיד – מיוצר על־ידי מתווך חיצוני.

שלטים עם הכיתוב "אמריקה מממנת רצח עם" ו"לשחרר את פלסטין", הוצבו באזור השיירה הנשיאותית בעת ביקור ג'ו ביידן במסצ'וסטס, 25 בנובמבר 2023 (צילום: Brendan SMIALOWSKI / AFP)

השאלה אם ממשל ביידן מוכן – או יכול – למלא את התפקיד הזה נותרת בינתיים פתוחה. אתגרים רציניים עומדים בפני כל תקווה לעתיד חיובי, כל שכן שינוי. מה שעומד בדרכו של המאמץ לשנות את הסטטוס קוו של 6 באוקטובר עדיין נמצא במידה רבה מעבר ליכולת השליטה של הנשיא.

ביידן יעמוד בפני שתי חברות שחוו טראומה קשה, שכל אחת מהן תיכנס בדרכה שלה לתקופה של חשבון נפש פוליטי ממושך. כששגריר ישראל באו"ם מייקל הרצוג אמר שישראל הייתה מדינה אחת ב־6 באוקטובר ומדינה אחרת ב־8 באוקטובר, הוא לא הגזים.

מתקפת חמאס הוסיפה על הפחד הקיים של הישראלים מפני רקטות את הפחד החדש מפני מעשי טבח של מחבלים, לא רק באזור הגבול עם עזה אלא גם לאורך הגבול עם לבנון ובגדה המערבית

מתקפת הטרור החמורה ביותר בתולדות המדינה; היום העקוב ביותר מדם שחוו היהודים מאז השואה; הכישלון המודיעיני הגדול ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים (ואולי גרוע ממנו בהרבה, בהתחשב במספר האזרחים שנרצחו); וחטיפה של יותר מ־200 בני ערובה – כל אלה הותירו את ישראל – מדינה שלאורך ההיסטוריה הורגלה להתמודד עם טרור ואלימות – המומה ומזועזעת.

מתקפת חמאס הוסיפה על הפחד הקיים של הישראלים מפני רקטות את הפחד החדש מפני מעשי טבח של מחבלים, לא רק באזור הגבול עם עזה אלא גם לאורך הגבול עם לבנון ובגדה המערבית. אירועי 7 באוקטובר גם מערערים את מהות החוזה בין השלטון לנתינים – מחויבותה של הממשלה להבטיח את בטיחותו וביטחונו של ציבור האזרחים שלה.

חייל חולף בתל אביב על פני תמונותיהם של חטופים המוחזקים ברצועת עזה, 22 בנובמבר 2023 (צילום: AHMAD GHARABLI / AFP)

משך זמן הכהונה הממוצע של ממשלות ישראל מאז עצמאותה היה כ־1.8 שנים. קואליציית החירום שהרכיב ראש הממשלה בנימין נתניהו אחרי המתקפה תוחלף כמעט בוודאות, אך קשה לומר אם על־ידי קואליציה שתיטה יותר ימינה או למרכז.

אחרי מלחמת יום הכיפורים, ועדת חקירה ממלכתית מצאה כי בכירי הצבא והמודיעין היו אחראים לכישלון, ולא התייחסה לתפקידה של ראש הממשלה גולדה מאיר. ב־1974 היא התפטרה בעקבות לחץ ציבורי. אולם, רעידת האדמה האמיתית הגיעה רק כעבור שלוש שנים, כשמפלגת הליכוד של מנחם בגין עלתה לשלטון ועיצבה מחדש את הפוליטיקה הישראלית למשך עשרות השנים הבאות.

הציבור הישראלי – שעדיין הלום מאירועי 7 באוקטובר – חשדן, מודאג וממורמר – לא יהיה במצב רוח לפשרות מרחיקות לכת ביחס למדינה פלסטינית שתשכון בקרבתם

באחת האירוניות הגדולות של ההיסטוריה, הימין – לא השמאל, ששלט בזירה הפוליטית של ישראל מאז עצמאותה – הוא זה שהרוויח מאסטרטגיית המלחמה־ואז־שלום של נשיא מצרים דאז אנואר סאדאת.

אולם, הפעם נראה שהישראלים לא יאותגרו על־ידי מנהיג מצרי כריזמטי החותר באומץ לשינוי ולשלום. והציבור הישראלי – שעדיין הלום מאירועי 7 באוקטובר – חשדן, מודאג וממורמר – לא יהיה במצב רוח לפשרות מרחיקות לכת ביחס למדינה פלסטינית שתשכון בקרבה כה רבה לגבולותיו.

מנחם בגין ואנואר סאדאת בעת ביקור נשיא מצרים בישראל, 1979 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

עבור הפלסטינים, חשבון הנפש הפוליטי יהיה קשה הרבה יותר. המוות וההרס שישראל משיתה על עזה יותירו את הפלסטינים בעזה זועמים, מרוששים וחסרי מנהיגות. אם חמאס – או יורשים אסלאמיסטים כלשהם – ישרדו ויצליחו לעורר התקוממות נגד כוח הכובש הישראלי או הרב־לאומי בעזה, אזי התנועה הלאומית הפלסטינית תישאר מפולגת.

הפיצול הזה, בין חמאס – או יורשיו בעזה – לבין הרשות הפלסטינית שבראשות פת"ח בגדה המערבית, מדגיש את הפער בין הצדדים בנושא החזון הנוגע לגבולותיה ולאופייה של פלסטין.

הרשות הפלסטינית – שבראשה עומד מחמוד עבאס זו השנה ה־18 – תמשיך להיענש על חוסר יכולתה לעשות דבר חוץ מלצפות מהצד בעת שפלסטינים מתים באלפיהם בעזה – או להיכשל בהגנה על הפלסטינים בגדה המערבית

הרשות הפלסטינית – שבראשה עומד מחמוד עבאס זו השנה ה־18 – תמשיך להיענש על חוסר יכולתה לעשות דבר חוץ מלצפות מהצד בעת שפלסטינים מתים באלפיהם בעזה – או להיכשל בהגנה על הפלסטינים בגדה המערבית מפני חיילים ומתנחלים ישראלים.

ארגונים חמושים של צעירים פלסטינים כמו "גוב האריות" או "גדוד שכם" – חלקם עצמאיים, אחרים מושפעים מחמאס ומהג'יהאד האסלאמי הפלסטיני – ימשיכו במאבק נגד הכיבוש כל עוד תימשך הפלישה הישראלית לשטחים הפלסטיניים.

מצעד תמיכה בארגון "גוב האריות" בעזה, 10 בדצמבר 2022 (צילום: Atia Mohammed/Flash90)

אחרי שעבאס דחה את הבחירות ב־2021 יופעל עליו לחץ עצום לקיים אותן, הן לבית מחוקקים חדש והן לנשיאות. אבל מה בנוגע לעזה? האם יכולות להתקיים שם בחירות והאם חמאס יזכה שוב ברוב כפי שקרה ב־2006? הנהגה חדשה – ורפורמה בהתנהלות הסמכותנית והמושחתת של הרשות הפלסטינית – נדרשות כדי להחליף את עבאס המזדקן ואת הממסד של הפת"ח.

אבל מהיכן הן יבואו? שוב מדברים על כך שהמנהיג הפלסטיני הפופולרי ביותר, מרואן ברגותי – שמרצה כעת חמישה מאסרי עולם בכלא הישראלי – יבוא לעזר. סקר שנערך בקרב הפלסטינים בעזה זמן קצר לפני מתקפת 7 באוקטובר העלה כי אם היו מתקיימות בחירות, ברגותי היה מקבל 32% מהקולות, אסמאעיל הנייה – ראש הלשכה המדינית של חמאס – 24%, ועבאס 12%.

השאלה מי או מה יקבל על עצמו את האחריות למאמץ כזה נותרת פתוחה. אבל כל זה יתרחש בסביבה של אחרי עימות, שבה כוחות ישראליים אולי עדיין יהיו נוכחים בעזה עד להקמת מנגנון מעבר כלשהו

מנהיגים לא צריכים להיוולד להנהיג; פעמים רבות הם מגיחים בתגובה לנסיבות הקשות. נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הוא דוגמה למנהיג כזה. אבל אם לממשל ביידן יש תקווה כלשהי לתהליך מהימן שיסיים את הסכסוך הישראלי–פלסטיני – הוא יזדקק למנהיגים משני הצדדים.

מנהיגים שיוכיחו רצון ויכולת לקבל ולקיים החלטות קשות מאוד, אפילו היסטוריות. כרגע קשה לראות מנהיגים כאלה מגיחים במהרה אחרי המשבר.

מבנה ברפיח שנפגע בתקיפות ישראליות ברצועת עזה, 27 בנובמבר 2023 (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)

כל מאמץ אחרי המלחמה יצטרך לתת עדיפות לשיקום עזה ההרוסה ומוכת הטראומה. בנייה מחדש ותיקון של בתים ותשתיות; תמיכה בעקורים, שבסופו של דבר עלולים להוות כמחצית מתושבי עזה; ושיקום נפשי של האוכלוסייה מוכת הטראומה, בייחוד ילדים – כל אלה יהוו משימה אדירה.

השאלה מי או מה יקבל על עצמו את האחריות למאמץ כזה נותרת פתוחה. אבל כל זה יתרחש בסביבה של אחרי עימות, שבה כוחות ישראליים אולי עדיין יהיו נוכחים בעזה עד להקמת מנגנון מעבר כלשהו שיבטיח ביטחון וסדר. התבטאותו של נתניהו לאחרונה, שאמר כי ישראל תצטרך להישאר בעזה "לפרק זמן בלתי מוגדר", מצביעה על אפשרות של מצב מורכב עוד יותר.

כדי למנוע את תחיית חמאס, ישראל תדרוש השפעה בממשל הזמני של עזה, מה שיקשה עוד יותר על המאמצים לשיקום – או אולי אפילו על תחילתם, לבד מטיפול בצרכים המיידיים של האוכלוסייה

כדי למנוע את תחיית חמאס, ישראל תדרוש השפעה בממשל הזמני של עזה, מה שיקשה עוד יותר על המאמצים לשיקום – או אולי אפילו על תחילתם, לבד מטיפול בצרכים המיידיים של האוכלוסייה. ישראל תרצה כמעט בוודאות לפקח על חומרי הבנייה, שעלולים לשמש לבניית מנהרות ולייצור נשק; ואיראן תחפש הזדמנויות לספק כסף ומשאבים להתקוממות.

השאלה מי ישלוט בסופו של דבר בעזה מסבכת את המצב עוד יותר. מדינות מפתח ערביות כמו קטאר, מצרים וערב הסעודית יכולות למלא תפקיד מכריע בתהליך הזה באמצעות תמיכה כלכלית ופוליטית, אם כי קשה לדמיין כוח שלום ערבי שיפטרל בעזה ויפעל לדיכוי התקוממות פלסטינית – או שיזכה ללגיטימציה – כל עוד נמשך הכיבוש הישראלי שם.

נשיא ארה"ב ג'ו ביידן נועד עם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בבית לחם, 15 ביולי 2022 (צילום: AP Photo/Majdi Mohammed)

הפתרון ההגיוני והישים ביותר הוא שלטון פלסטיני שיקבל לגיטימציה בבחירות. כפי שעלה מהפגישה שקיים לאחרונה שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן עם עבאס, ממשל ביידן חושב בבירור על הרשות הפלסטינית כגורם מרכזי בשלטון עתידי בעזה.

בלינקן אף קרא לרשות פלסטינית "אפקטיבית ומרועננת". אולם, התיאור הזה קל הרבה יותר לניסוח במילים מאשר למימוש. הלגיטימציה של עבאס ועמיתיו בפת"ח מעטה מאוד בגדה המערבית – ואפסית בעזה. אחרי היעדרות של 16 שנים, הרשות הפלסטינית לא יכולה להיכנס שוב לעזה על טנק מרכבה ישראלי ולצפות להתקבל בברכה על־ידי האוכלוסייה המקומית.

כדי להפוך תהליך כזה למהימן, יהיה צורך בפעולות מקדימות [מצד ישראל] לקראת כל צעד לבניית הרשות, בכלל זאת הגבלת הפעילות ההתנחלותית בגדה המערבית

חיזוק הרשות הפלסטינית – אם הדבר אפשרי – יחייב לקשור בין השיקום והמשילות בעזה לתהליך רציני ומהימן לפתרון הסכסוך הישראלי–פלסטיני. בקיצור, מתן לגיטימיות לרשות הפלסטינית – נוסף על קיומן של בחירות – יצטרכו להיכרך במאמץ אמיתי למשא ומתן על סיום הכיבוש הישראלי, ככל הנראה על בסיס פתרון שתי מדינות.

כדי להפוך תהליך כזה למהימן, יהיה צורך בפעולות מקדימות [מצד ישראל] לקראת כל צעד לבניית הרשות, בכלל זאת הגבלת – אם לא עצירת – הפעילות ההתנחלותית בגדה המערבית. כרגע – ודאי תחת הממשלה הנוכחית – צעדים כאלה נראים רחוקים מאוד.

עבודות של מתנחלים באזור מאחז חומש, 29 במאי 2023 (צילום: פלאש90)

השאלה הגדולה ביותר היא האם לביידן יש יכולת לקבל על עצמו – בייחוד לקראת הבחירות לנשיאות של 2024, שצפויות להיות צמודות – את המאמץ האדיר הזה, או שמא המשימה הזו תישאר לממשל ביידן השני, אם יהיה כזה?

כך או כך, אלא אם הממשל מתכוון לפעול ברצינות בשנה הקרובה להנחת היסודות – לכל הפחות – למציאות חדשה בעזה ובגדה המערבית, לא צפויה תזוזה של ממש. שלטון פירושו קבלת החלטות קשות, ולא שאין למדיניות החוץ האמריקאית אתגרים אחרים התובעים את זמנו של הנשיא.

עוד ועוד נושאים מתחרים על ראש סדר העדיפויות, וכל אחד מהם כרוך בפוליטיקה פנימית מורכבת. ביידן קשר את ארה"ב למלחמה באוקראינה, ומציאות המלחמה הארוכה מאוד גוזלת משאבים מהממשל

עוד ועוד נושאים מתחרים על ראש סדר העדיפויות, וכל אחד מהם כרוך בפוליטיקה פנימית מורכבת. ביידן קשר את ארה"ב למלחמה באוקראינה, ומציאות המלחמה הארוכה מאוד גוזלת משאבים מהממשל, שהחל כבר לשקוע על רקע הספקות הגוברים בצד הרפובליקאי בנוגע לתמיכה ארוכת טווח.

ביידן גם התחייב שארה"ב תגן על טאיוואן מפני סין, גם אם לא ברור איך תיראה הגנה כזאת בעת מלחמה. אם יש בוושינגטון תמימות דעים כלשהי בענייני מדיניות החוץ, הרי שהיא נוגעת לצורך בנקיטת מדיניות נוקשה כלפי סין ואיראן, בפרט כאשר מלחמת ישראל–חמאס מקרבת את ארה"ב לאפשרות של עימות עם טהרן.

אימון של צבא טאיוואן תחת האיום של פלישה של סין העממית, 12 לינואר 2023 (צילום: AP Photo/Daniel Ceng)

חתירה לשלום במזרח התיכון אינה מיועדת לרכי לב או למי שאינם מוכנים להשקיע את מרצם וזמנם. חלק גדול מהמאמץ אפשר להטיל על שר החוץ והשליח המיוחד. אבל גם אם ניתן יהיה לחסוך את זמנו של הבית הלבן, הנשיא עדיין יידרש להקדיש לנושא תשומת לב רבה.

נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר לא רק כינס ועידת פסגה נשיאותית אלא גם פתח במסע דילוגים ב־1979 כדי להשלים את הסכם השלום בין מצרים לישראל. נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון סייר באזור פעמים רבות וכינס לפחות ארבע ועידות פסגה במזרח התיכון כחלק ממאמצי השלום שלו.

איש גם לא יכול להתעלם מהפוליטיקה הפנימית שיכולה לרוקן את ההון הפוליטי של הנשיא – והפוליטיקה הפנימית הזאת בנושא הסכסוך הישראלי–פלסטיני טעונה מאוד

איש גם לא יכול להתעלם מהפוליטיקה הפנימית שיכולה לרוקן את ההון הפוליטי של הנשיא – והפוליטיקה הפנימית הזאת בנושא הסכסוך הישראלי–פלסטיני טעונה מאוד. כשהמפלגה הרפובליקאית תומכת בישראל ללא סייג והמפלגה הדמוקרטית מפולגת, עם אגף פרוגרסיבי שדוחף את ביידן לכפות אחריותיות על ישראל, ביידן יצטרך לנווט במסלול מסוכן.

דחיפה לשלום ישראלי–פלסטיני תמיד כרוכה בחיכוך עם ישראל, או גרוע מכך. האם הנשיא מוכן לזה? בקשירתה של ארה"ב לטראומה של ישראל מ־7 באוקטובר ולמערכה לחיסול חמאס – על כל המוות וההרס הנגרמים – ביידן שותף כעת לאחריות הישירה לגורל הסכסוך הישראלי–פלסטיני.

נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מבקר בחנויות מקומיות במסצ'וסטס, 25 בנובמבר 2023 (צילום: Brendan SMIALOWSKI / AFP)

ביידן התחייב בפומבי לשינוי יסודי בסטטוס קוו. לשם כך יידרשו בראש ובראשונה מנהיגים ישראלים ופלסטינים המחויבים למטרה הזאת. אבל אפילו עם מנהיגים כאלה, ביידן יצטרך לשאת באחריותו. וגם אם יעשה זאת, הסיכונים עצומים. אם העבר הוא בבחינת הקדמה, כפי שקרה פעמים כה רבות בנוגע למאמצי השלום של ארה"ב, סיכויי ההצלחה נמוכים.

התנערות או מדיניות הפגנתית גרידא אחרי הזוועות שראינו יערערו את אמינותו האישית של הנשיא – וכמוה של ארה"ב – באזור ובעולם; והוא עלול לשלם מחיר פוליטי, בייחוד במדינה כמו מישיגן, בקרב הערבים האמריקאים וכן בקרב הפרוגרסיבים והדמוקרטים הצעירים.

ביידן עשוי להיזכר כנשיא האמריקאי שניצח על השלב העקוב מדם ביותר בסכסוך הישראלי–פלסטיני, וככל הנראה, על מותה של הדרך היחידה המציעה תקווה לסיים אותו: פתרון שתי המדינות

ביידן עשוי להיזכר כנשיא האמריקאי שניצח על השלב העקוב מדם ביותר בסכסוך הישראלי–פלסטיני, וככל הנראה, על מותה של הדרך היחידה המציעה תקווה לסיים אותו: פתרון שתי המדינות המושמץ. הסיכון עצום, בייחוד עבור נשיא שאכפת לו מאוד מישראל, מהסבל הפלסטיני ומתפקידה המנהיגותי של ארה"ב בעולם.

עכשיו נותר לראות אם הבטחתו רבת העוצמה שלא לחזור לסטטוס קוו של 6 באוקטובר הייתה רק משפט שנזרק לאוויר, נקודה רטורית גרידא, או מחויבות רצינית ונחושה למציאת פתרון לסכסוך העז והמורכב שכל קודמיו לא יכלו לו.

נשיא ארה"ב ג'ו ביידן נואם לאחר שחרור חטופים מעזה, 26 בנובמבר 2023 (צילום: AP/Stephanie Scarbrough)

אהרון דיוויד מילר הוא עמית בכיר בקרן קרנגי לשלום בינלאומי, לשעבר אנליסט לענייני המזרח התיכון במשרד החוץ האמריקאי וחבר בצוות המשא ומתן של הממשל האמריקאי, ומחבר הספר "The End of Greatness: Why America Can't Have (and Doesn't Want) Another Great President".