הגיע הזמן לדבר על הקריאות החלולות לאחדות. החברה הישראלית נתונה בקרע שאינו ניתן לאיחוי, קרע בלתי אחי, אם תרצו. אם משמעות הקריאה לאחדות היא מחיקת ערכי הצד החילוני, הליברלי, המשרת, הנאור, אז אני מוותרת על האחדות הזו.

למעשה, זו לא אחדות כלל, זו מחיקה, זו אחדות חד צדדית, כזו שמבקשת מחלק אחד בציבור לשלם מיסים, לשרת בצבא, לשאת בנטל, תוך כדי ויתור לא מתפשר על ערכיו, ע"ע נישואים דתיים בלבד, הטלת עוצר קבוע מדי שבוע על תחבורה ציבורית, חוקי דת קיצוניים של כשרות במרחב הציבורי ושאר מרעין בישין.

למעשה, זו לא אחדות כלל, זו מחיקה, זו אחדות חד צדדית, כזו שמבקשת מחלק אחד בציבור לשלם מיסים, לשרת בצבא, לשאת בנטל, תוך כדי ויתור לא מתפשר על ערכיו

כאשר הבקשה לאחדות מגיע מהצד החילוני היא מתבטלת כלאחר יד, כקריאה לא רצינית. וכך, הופכות הקריאות לאחדות למפלטם של הנבלים האמיתיים, אלה שמדברים אחדות אך מבצעים מחיקה תרבותית וערכית של בני עמם ומבטלים את ערכיהם של אחיהם.

וכשאין אחדות מתגלים הקרעים, השסעים וההתפרקות הפנימית. מתגלה שקר האחדות. מתגלה הקריאה הריקה להסתיר את עוולות הצד המשיחי, הגזעני, הקיצוני, תחת שמיכת האחדות.

אבל מה שניסינו למכור לעצמו במשך שנים מתפוצץ לנו בפנים בקול גדול. מה שניסינו להסתיר, לכסת"ח פנימה, הופך לסיפור פומבי-בינלאומי בואכה בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

כת המיעוט – ותודה לאל שזה עדיין מיעוט – הקיצונית, שהשתלטה על מוקדי הכוח הישראלים תוך כדי הסרת מנגנוני האיזונים והבלמים (זוכרים על מה הייתה המחאה האחרונה?) מתגלה במלוא כיעורה, שחיתותה, טיפשותה וקלונה.

מי שמנסים לרמוס את ישראל הדמוקרטית, השוויונית, החוקית, חפצת החיים, מתפלאים שקלונם נחשף ברבים. מה ה"פיתרון" שלהם? קריאה ריקה לאחדות. תוך כדי ביזוי הצד השני ורמיסת זכויותיו, קולו וערכיו.

וכשאין אחדות מתגלים הקרעים, השסעים וההתפרקות הפנימית. מתגלה שקר האחדות. מתגלה הקריאה הריקה להסתיר את עוולות הצד המשיחי, הגזעני, הקיצוני, תחת שמיכת האחדות

אם יש משהו שלמדנו בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנה החולפת, זה שאסור לנו לקנות דבר מכת המשיחיים המושחתים, שחטפה את מסדרונות השלטון. ובטח לא לספק להם הגנה כאשר הם מבקשים מאתנו להתאחד סביב המשיחיות, השחיתות והריקבון שלהם.

יש כאן לפחות שני צדדים שפשוט לא מדברים את אותה השפה, וגם אם לא ניתן לשרטט בדיוק את קווי הגבול בין שני הצדדים הללו, ניתן לאפיין אותם.

יש את הצד שמוכן להקריב את הכל, ובעיקר חיים של אנשים אחרים על מנת לשמר את שלטון האימים שלו, יהא המחיר אשר יהא, צד שלא רואה דבר מלבד עצמו. צד שבז לפחדים של הצד השני וכאשר אלו התממשו ביתר שאת, מסרב לקחת אחריות כלשהי על מחדליו וכשליו ונאחז בקרנות המזבח תוך כדי מחיר אנושי בלתי נסבל של חיילים ואזרחים.

ויש צד חפץ חיים, שמחפש קודם כל חיים, שקט, ביטחון, שלווה, אחווה אמיתית ושלום, בינינו ואפילו בין שכנינו, לא מתוך ויתור והכנעה אלא מתוך דיאלוג והכרת האחר. זה הצד שמאמין בישראל דמוקרטית, חופשית, שוויונית, עם מערכת משפט חסונה ועצמאית.

והקרע הזה נראה כמו קרע עמוק ועצוב שאי אפשר לאחות כי אין בו פשרות. כאשר צד אחד מוכן להקריב חיי אדם מבלי להניד עפעף, לא מוכן לקחת גרגר אחריות על מעשיו האיומים, בין אם מדובר בפשעים שהובילו לאסון מירון ובין אם מדובר בפשעים שהובילו לאסון ב-7 באוקטובר, אז אין טעם לדבר על אחדות או איחוי קרעים.

אל תבקשו מאתנו להתפלל לשלום החטופים והחיילים, פשוט תעשו את כל מה שצריך לעשות על מנת להחזיר אותם בחיים. הרי אילו היה מדובר בילדיהם של בני הכת המושחתת-משיחית, הם היו כבר מזמן בבתיהם.

הקרע נראה עמוק ועצוב, כזה שאי אפשר לאחות, כי אין בו פשרות. כשצד אחד מוכן להקריב חיי אדם מבלי להניד עפעף, ומסרב לקחת גרגר אחריות על מעשיו, ואילו הצד השני חפץ חיים

בישראל האידיאלית של רוב הישראלים, חיי אדם הם קדושים. זה אפילו ציווי שנשאב מהמקורות שלנו, אלה שהכת המשיחית כנראה כבר מזמן לא שואבת את השראתה מהם.

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".

זוכרים?

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".