בהמולה הגדולה שהייתה חיינו בשבועיים האחרונים – נעמי שברה את הברך ומה שאובחן בתחילה כשבר נקי של עצם הטיביה הידרדר בדילוגי רנטגן וסי.טי לניתוח אורטופדי בהרדמה מלאה כדי לבנות את הברך מחדש בעזרת ברגים וחלקי חילוף מפלטינה – לקח לנו יותר זמן ממהירות התגובה הרגילה שלנו לזהות את מצוקתו של ויטו, צעיר בנינו בן ה-18.
ויטו תמיד הגיב בהתנהגות היסטרית ובמצוקה נפשית לשינויים בזרימת החיים בבית, במבט ראשון ניתן היה לייחס את סטיות התקן שלו לנזילות שהציפה את שגרת חייו. אבל אנחנו חיים עם חתולים כבר 40 שנה, וכאשר אספנו בסופו של יום את הסימפטומים שהפגין, הבנו שפעם נוספת וכל כך יותר מוקדם ממה שקיווינו וייחלנו, החתול שהיה חלק כה חשוב בחיינו במעברנו למיין, הראה את הסימנים המוכרים של אי ספיקת כליות.
אנחנו חיים עם חתולים כבר 40 שנה, וכאשר אספנו את הסימפטומים שהפגין, הבנו שפעם נוספת ויותר מוקדם ממה שקיווינו וייחלנו, החתול שהיה חלק כה חשוב בחיינו הראה את הסימנים המוכרים של אי ספיקת כליות
הוא לא רבץ כהרגלו בפינותיו המועדפות; ניתור של 20 ס"מ היה גדול מכפי כוחו; הוא הפסיק לאכול ושתה בצמא ממיכלי המים שעמדו לרשותו בפינות רבות של הבית; והוא לא הצליח להגיע לקופסת החול שלו, שממילא הפכה בשנים האחרונות כסקיצה אפשרית בלבד לעשיית צרכיו, ונתן שתן במקום שבו עמד ברגע שחש צורך.
מזמן הפסקנו להתרפק על תרחישים אופטימיים בכל שקשור לבריאותנו ואת אותו עקרון אנו מחילים על סביבתנו. כאשר הווטרינרית הסמוכה התקשרה שעה אחרי שוויטו נמסר לטיפולה המסור ועידכנה אותנו בשיח הממולמל של רופאים שאכפת להם, במצבו של החתול ובברירות הניצבות בפנינו, לא היה לנו ספק לאן מובילה הדרך.
אנחנו אנשי חתולים ורוב הזמן הקפדנו שהחתולים שחיו איתנו נכנסו לביתנו מהרחוב. שהם הגיחו לעולם בנסיבות שלא היו קשורות בנו או בעניין שלא היה לנו בחתולים גזעיים, בעלי ייחוס, תעודות ופרסים. יש דיון פילוסופי ופרקטי לא פתור בחיות מחמד הבאות לעולם ביוזמת מגדלים מקצועיים המייצרים שושלות מפוארות של חתולים וכלבים שייחוסם מגיע עד המלכה אליזבט וארמון וינדזור.
אלה נועדו לשעשע אותנו ולהנעים את זמננו באמצעות יופיים, טיפוחם ויכולתם המוכחת להנעים את זמננו וזה בעייתי. בעיקר משום שהעולם מלא להתפקע בחתולים רבים מדי המסתובבים ברחובות ללא בית והסובלים מהתנכלות שיטתית ואכזרית.
ויטו היה חלק מחיינו במשך כמעט שני עשורים. הוא היה נשמה אנושית שהתגלגלה לאריזת פרווה נדירה ביופיה ובהליכותיה, עם אינטליגנציה חד-פעמית
חתול שמחירו 1,500 דולר הוא פריבילגיה יקרה ומעט מעוותת, מכיוון הטעם הטוב ושיקול הדעת. מה שלא גרע חלילה מהאהבה הגדולה שהייתה בין ויטו ובינינו ומהתחושה שלנו שלא חתול אציל הסתובב בין רגלינו עם זנבו זקור בגאווה בעלבתית של מי שהוריו אוכלים מידו את כל שבחר להאכיל אותם, אלא נשמה אנושית שהתגלגלה לאריזת פרווה נדירה ביופיה ובהליכותיה.
וכמובן אינטליגנציה חד-פעמית שלא תחצה את חיינו יותר. סיפרתי בעבר כיצד נכנס ויטו לחיינו. מה היה הקשר שלו לזוג מתוקשר שבביתם ראינו חתול מאותו זן והתאהבנו. וכיצד חילצנו גור קטן מידיו של זקן שהתקשה לטפל בו אחרי שרכש אותו בממון רב ממגדלי חתולים רבי מוניטין מגבעתיים, וכיצד הרגלי ההיגיינה שלו נדפקו משום שהזקן לא הצליח להעמיד לרשותו את התנאים האלמנטריים. אם הדברים נשמעים כהתנצלות, כנראה שזה מה שהם. אבל לא כיצד בא החתול שלנו לעולם זה מה שחשוב, אלא החלק שהיה מחיינו במשך כמעט שני עשורים.
אלה שבועות קשים שטרם נגמרו לצערי, ואחרי שהווטרינרית גמרה למסור לנעמי את הפרוגנוזה שלה, לא היה לנו ספק מה התפקיד שהוטל עלינו. לצערי לא לי מתכוונים כאשר אומרים שזה יגמר בבכי. אינני בוכה מספיק, לעולם לא ברגע הנכון כדי לשכנע את הסובבים אותי באנושיותי, ואפילו על הורי וחברי הקרובים ביותר שהלכו לעולמם והשאירו אותי די לבד בעולם, לא בכיתי בזמן אמת אלא בשיהוי של עשר שנים ויותר.
לפעמים הדעת מוסחת על ידי תעוקות גדולות – למרות שאינני מאלה הגורסים שחתול הוא רק חתול, כלומר חיה – וזה היה המצב בשבוע שעבר. אבל גם בכיסא הגלגלים שלה הייתה נעמי נחרצת, וכך גם אני, שלא נתקע בוויטו אינפוזיה לעירוי נוזלים או התקן זמני מתחת לעורו, כדי להאריך את חייו באופן מלאכותי לחודש על מנת שנוכל להיפרד ממנו בתנאים הנוחים לנו.
גם בכיסא הגלגלים שלה הייתה נעמי נחרצת, וכך גם אני, שלא נתקע בוויטו אינפוזיה לעירוי נוזלים או התקן זמני מתחת לעורו, כדי להאריך את חייו באופן מלאכותי
הווטרינרית דיברה אתי בחדר הטיפולים ומהרצאתה המלומדת ליקטתי את המידע הרלוונטי. מתישהו גיליתי שאני צריך להישען על שולחן הנירוסטה מכיוון שרגלי לא היו יציבות מספיק, ומכיוון שאמריקאים מסוימים אוהבים חיות יותר מאנשים, לא עשתה הווטרינרית את החלטתי הנחושה לקלה יותר.
היא לא נתנה לי להרגיש חלילה כרוצח חיות סדרתי, אבל אני מנחש שהיא נתקלת באנשים שמעדיפים חתול גוסס שניתן לחלץ ממנו חודש או חודשיים נוספים שבמהלכם תקועה בו מחט המערה נוזלים והוא משתין על עצמו. באתי מצוייד בדעה נחרצת ואחידה של משפחת מיברג כולה, משום שטרחתי לעדכן את ילדי שאינם גרים בבית, ובסוף שמעתי את עצמי שואל האם היא חושבת שאני לא בסדר או אייכמן של החתולים, אם אני דבק בהחלטה המשפחתית שלא להאריך את יסוריו.
בחירתי לשרבב את אייכמן לדיון, במיין מכל המקומות, הייתה שגויה בעליל, בעיקר משום שהווטרינרית לא ידעה על מי אני מדבר. היא הופתעה במקצת מסירובי לקבל את אפרו של ויטו בקנקן ברונזה כדי לשים על כרכוב האח, או טביעה של כף רגלו בחימר במסגרת דקורטיבית נאה, אבל דבקתי בעמדתי. כאשר אחד מילדינו הציע בטלפון שנמצא מיידית גור חתולים חדש כדי לשוב לחיים בעזרתו, נדה נעמי בראשה בשלילה מוחלטת. לא הפעם ולא כל כך מהר.
כאשר גמרו המובילים לארוז את ביתנו ברמת השרון והמכולה התמלאה, עשו עצמם בני הבית כמי שאינם רואים את ויטו, חתול ה-Ragdoll הצעיר שלנו. הדילמה לא הייתה מיידית, משום שנעמי ועמנואל המריאו למיין אבל אבנר ואני נשארנו בדירה שכורה ברמה"ש כדי לאפשר לאבנר לסיים את בחינות הבגרות, כך שוויטו נשאר איתנו.
כאשר הגיע תורנו להתקפל, נותרתי לבדי עם ההחלטה. אינני יכול להעיד על משפחות אחרות, אבל אני מניח שרבים וטובים שאינם ראויים לסקילה, היו מוצאים לוויטו בית חם ואוהב, או אפילו, חלילה, מרדימים אותו. מכיוון שאת עשרות החתולים וצאצאיהם שחלפו בביתנו במהלך חיינו בישראל אני הבאתי, הבנתי שכולם שוב זזים הצידה ומניחים לי להחליט.
כאשר עברנו למיין, לא התלבטתי לרגע. טרם באה לעולם אפשרות שאפרד מהחתול הנפלא הזה שלגופו השעיר והשמן התגלגלה נפש נדירה במסירותה, אהבתה ונאמנותה
אין דרך קלה ובטוחה יותר מאשר לקחת את החתול אתך בטיסה לאמריקה, אבל היה עלי לעצור באירופה בענייני עבודה וזה לא היה פרקטי לטלטל אתי את ויטו בעקבות יחידת "כידון" של המוסד לפריז, מינכן, וושינגטון ולילהאמר. לא התלבטתי לרגע. טרם באה לעולם אפשרות שאפרד מהחתול הנפלא הזה שלגופו השעיר והשמן התגלגלה נפש נדירה במסירותה, אהבתה ונאמנותה.
הרבה יותר מינורית ועמוקה בקרבתה לבני המשפחה, מאותם גולדן רטריברים התוקעים את רגליהם באשכיך, בוטשים בחיבה, מלקקים אותך בלשון רטובה ומתגלגלים אתך על השטיח עד שנתפס לך הגב. ויטו יושב מטר ממך, אומד אותך בעיניו הכחולות מהן ניבעת תבונת הדורות, מניח לך לגשת אליו וללטף את ראשו, וצוהל פנימה כאשר אתה מרים אותו ומערסל אותו בידיך על גבו והוא מרפה את שריריו ופותח את רגליו כנפקנית הזולה ביותר. או שהוא ניגש אליך ומחכך בברכה את ראשו ברגלך ומסביר לך בהיגיון חתולי מה הוא רוצה.
באותם ימים פעלה בישראל קבוצת וטרינרים המתוייקת אצלי כחבורה הנפלאה ביותר של אוהבי אדם וחיה שפגשתי, שהעניקה מענה לאנשים במצבי. הם הכינו לוויטו את הניירת שרשויות הבריאות האמריקאיות דורשות שיילוו חתול ומזוודתו, חיסוניו והרזומה שלו.
הם לקחו אותו לווטרינר המחוזי בלוד שבדק את החתול וחתם על הטפסים. הם טיפלו בו עד מועד הטיסה והעלו אותו על טיסה לציריך שם חיכו לו דיילים מוסמכים שהעלו אותו על טיסה למונטריאול.
המבצע להטסת ויטו עלה 5,000 דולר, כמחירה של טיסה במחלקת עסקים. זה לא זול, אבל לא הייתה דרך שבה הייתי מסוגל להיפרד מהחתול ומחלקו בחיי המשפחה. עשר שנים חלפו מאז ובדיעבד התברר שזו הייתה ההשקעה הטובה ביותר שעשינו בחיינו
שדה התעופה הקנדי הוא הקרוב ביותר לביתנו במיין שערוך לקלוט חיות מחמד. שם אספה אותו אישה מופלאה בעלת פנסיון לחתולים. הניחה לו להתאקלם עשרה ימים על פי החוק שנועד להתחשב ברווחת החתול ואחר העמיסה את ויטו במכוניתה ונהגה ממונטריאול למיין, מרחק של עשר שעות עם עצירת ביניים ללילה כדי לא להכביד עליו.
ביום שנקבע דפקה האישה על דלת ביתנו והגישה לנו את החתול. המבצע כולו עלה 5,000 דולר, כמחירה של טיסה במחלקת עסקים. זה לא זול, אבל לא הייתה דרך שבה הייתי מסוגל להיפרד מהחתול ומחלקו בחיי המשפחה. לא הייתי משאיר אותו ב"בית אוהב וחם" כשם שלא הייתי משאיר מי מילדי.
עשר שנים חלפו מאז ובדיעבד התבררו כמה דברים: שחמשת אלפי הדולר היו ההשקעה הטובה ביותר שעשינו בחיינו; שלעולם לא היינו מחלימים מהתהייה המנקרת מה עלה בגורלו של ויטו; ושהחיים בלעדיו לא היו דומים כלל לחיים אתו.
יבוא אוהב חיות מצפוני ויטען כי התלאות והעינויים שעברו על ויטו בדרכו למיין נועדו לשרת אך ורק את טובת בעליו. אין לי תשובה מדעית לטיעון הזה כשם שאינני יודע כמה כואב ללובסטר כאשר שולקים אותו. אבל אני בטוח שהזיכרון המסוים של התלאות הללו, נמוג בזיכרונו של ויטו והוא בטל בשישים בהשוואה לעשור שעבר עליו בחיק משפחתו.
לא רק משום שאני מקנא בו ובחייו כל יום מחדש. לא רק בגלל ההנאה שאנחנו מפיקים מחברתו ומהאהבה שהוא מחזיר לנו. אלא בגלל שאינני מסוגל ליישב את המחויבות שלקחתי על עצמי כאשר הבאתי אותו הביתה עם נטישתו חסרת הפשר מאחור. הרי אנחנו מייצגיה המובהקים של תרבות "לא משאירים פצועים בשטח". ומהבחינה הזאת בלבד עשינו הכל, כלומר נעמי, כדי לפצות אותו על אותם שבועיים שבהם היה נדמה לו שחייו לקחו תפנית אכזרית.
אינני מסוגל ליישב את המחויבות שלקחתי על עצמי כאשר הבאתי אותו הביתה עם נטישתו חסרת הפשר מאחור. הרי אנחנו מייצגיה של תרבות "לא משאירים פצועים בשטח", ומהבחינה הזאת עשינו הכל
אין מראה צובט לב יותר מאשר אחד מילדינו מגיע לביקור והדבר הראשון שהוא עושה זה להרים את ויטו, כמו שהוא אוהב, ומחזיק אותו בידיו כמו התינוק של הקוזינה. אין מראה מכמיר לב יותר מוויטו הישן שעות על רגליה של נעמי כאשר היא צופה בטלוויזיה ופוקח את עיניו לעתים רחוקות כדי לבדוק שעולמו עומד עדיין על כנו. אין רגע מאושר יותר ביום, לכולנו, כאשר דקותיים אחרי שאנחנו נכנסים למיטה בלילה מגיע ויטו ממקום רבצו האחרון, אוגר כוחות לקפיצה המאתגרת, בשל גילו ומשקלו.
הוא נכנס למיטה כמו קווין ספייסי לבמה באולד ויק, מטופף מעדנות מרגל ועד ראש, מיטיב ברגליו את הכרית המונחת בין הוריו ונשכב עליה ומסתובב מצד לצד בהפגנה שאי אפשר להתכחש לה של שביעות רצון עילאית טרם שהוא מניח את ראשו, עוצם את עיניו ומגרגר כמו ג'ון דיר קטן. אם הוא חתול אני קוגלגר.
כבר ארבעים שנה אנחנו ישנים לפחות עם חתול אחד במיטה, ולמרות העלבון הרטרואקטיבי לחתולים שכבר אינם איתנו, אין ספק כלל שוויטו הוא הילד הרביעי שלא היה לנו. הוא היחיד שלא יהיו לו טענות כלפינו, שלא יזכור אותנו כהורים שהסירו חגורה פעם בשבוע או נטשו אותו ברגעיו הקשים ביותר. ויטו אסיר תודה יום יום ואם אנחנו עוזבים את הבית לשבוע, אנחנו משאירים אותו בחברת אישה שמתחרה בנו על אהבתו.
כאשר אנחנו שבים הוא כה נפוח ומלא שהוא בקושי קם ממיטתו ומנסה להסתיר שיהוק של טונה. אינני מאושר כלל מחיים שחלק בלתי נפרד מתפריטם הוא פרוות חתול בכל מקום, כולל באוכל. הרגלי הטואלט שלו היו לקויים מהיום הראשון. הוא נמסר כגור לזקן שלא הצליח לטפל בו ולא הנחיל לו את חובת הקופסה, ומאז הוא הולך ומידרדר. זה לא כיף לקום כל בוקר אל ערימת גללים על השטיח, אבל בשנים האחרונות מגלה ויטו התחשבות רבה: פיפי הוא עושה רק בקופסה וגלליו קשים וקלים לניקוי למרות שמתישהו יהיה צריך להחליף את השטיחים.
הוא אוהב לעשות את צרכיו בחוץ, בטבע, אבל חלק ניכר מהשנה מכוסה האדמה בשלג עמוק שוויטו מתעב. אני מעדיף לחשוב על זה במונחים של גיל. אינני יודע כמה שנים מפרידות בינינו ובין Depend, טיטולים למבוגרים, ואני רואה את ויטו כמבוגר שלא ניתן לשים עליו טיטול.
התעקשתי שהבית יהיה מלא חתולים. אין לי סבלנות לאנשים שלא אוהבים חתולים ומפזרים אגדות אורבניות עליהם, כמו המיתוס שהחתול יקפוץ לעריסה ויחנוק את התינוק. החתולים שלנו שכבו מתחת לעריסה ושמרו עליה
ויטו קשור לנעמי וכרוך אחריה יותר ממני, מה שלא אומר שהוא לא אוהב אותי. יש לנו את הרגעים המיוחדים שלנו יחד, אבל הם אינם דומים לקשר העמוק בין החתול לאמו. אני תופש את ויטו במונחים יותר אינטלקטואלים. כאב וכבעל היה לי חשוב שביתנו לא יהיה שידור חוזר של בית הורי מבחינת היחס לחיות מחמד. לכן התעקשתי שהוא יהיה מלא חתולים. אין לי סבלנות לאנשים שלא אוהבים חתולים ומפזרים אגדות אורבניות עליהם, כמו המיתוס על החתול שיקפוץ לעריסה ויחנוק את התינוק.
החתולים שלנו שכבו מתחת לעריסה ושמרו עליה. הוא לא מנקה את עצמו כפי שניקה פעם, אבל זה מה שקורה לחתולים מזדקנים. הווטרינר שספר לו את הטבעות ברגל (סתם) טוען שהוא בן 15, מה שמסתדר לנו עם העובדות. חתול בגילו של ויטו מתחיל לכבות מנוע למרות שעל הנייר הוא יכול למשוך עוד כמה שנים. כל יום נוסף במחיצתו הוא יום במחיצת תבונה חתולית, תפישת עולם והמלצה מנוסחת לדרך חיים.
לאחרונה השגחתי שאני רובץ הרבה, שזה לא בריא כלל, אבל לפעמים אנחנו מחקים דברים בחיינו מבלי להיות מודעים. השיטות השונות שבהן הוא מעיר את אשתי שוות סיפור. כמו גם אצילות התנהלותו. חתול אוהב אותך לא פחות מכלב הוא רק אינו מתבזה כדי להפגין את אהבתו.
פורסם לראשונה ב"מעריב", 2014
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו