בגיל שבע עשרה, אמה של נערה שהכרתי באותם ימים סיפרה לי שהיא קוראת בכף-היד. היא אחזה בכף-ידי, ובטרם הספקתי למשוך אותה חזרה בבהלה, עיינה בכף היד הזו בריכוז רב.
"אוהו!" היא אמרה בקול אחרי עיון קצר בכף ידי הפשוטה, ואחרי שתי דקות נוספות אמרה: "או-הו-הו!" בקול רם כל כך, עד שנשימתי נעצרה, ואז היא אמרה: "אתה רואה את שילובי הקווים הללו כאן?", והצביעה על סימנים כלשהם בכף היד. "זה אומר שיהיו לך חיים מעניינים. מאוד מעניינים! ואתה רואה את הקו הזה פה? הוא אומר שגם יהיו לך חיים ארוכים, ואפילו ארוכים מאוד!".
הייתי צעיר באותם ימים, כאמור, ועל כן לא ידעתי עדיין שהאיחול: "שיהיו לך חיים מעניינים!" הוא קללה סינית עתיקה. משום כך גם לא הבנתי שהתחזית: "יהיו לך חיים מעניינים וארוכים", משמעותה קללה מתמשכת שאין לה סוף.
הייתי צעיר באותם ימים, אז לא ידעתי עדיין שהאיחול: "שיהיו לך חיים מעניינים" הוא קללה סינית עתיקה. משום כך גם לא הבנתי שהתחזית: "יהיו לך חיים מעניינים וארוכים", משמעותה קללה מתמשכת
אז דווקא שמחתי לשמוע אותה אומרת זאת.
אילו רק ידעתי.
היום אני כבר מבין שכל מה שאני מבקש לעצמי הם חיים משעממים, ורצוי אפילו משעממים מאוד, ואם לא – אז לפחות שלא יהיו ארוכים כל כך, אבל זה כבר כתוב בכף היד שלי ובגורל ואין מה לעשות בעניין.
מעת לעת נהגתי לבדוק שמא במקרה התמזל מזלי, ואולי התקצר קצת הקו ההוא בכף היד שלי המצביע על חיים ארוכים מאוד, אבל נדמה שאחרי התקף-הלב המאסיבי שעברתי ועם כל התרופות שאני לוקח כיום, הקו אפילו התארך במקצת.
על כן התחלתי להתעניין בקהילות של אנשים שחיים מאה שנה ויותר, והגעתי אל סדרה בנשיונל ג'יאוגרפיק שסיפרה על האזורים הכחולים בעולם.
מסתבר, אם כן, שיש על פני כדור הארץ אזורים שנקראים "אזורים כחולים", ובאזורים הללו חיים אנשים עד גיל מופלג, הרבה מעל הממוצע במקומות אחרים בעולם.
על האזורים הללו כתבתי טור ממש לפני טבח השבעה באוקטובר ופרוץ המלחמה, כשאז עדיין אנשים חיו בישראל חיים רגילים יחסית, כמו בכל העולם. שבוע אחר כך הסתבר לכולנו שהשאלה בישראל אינה "איך להגיע לגיל מאה", אלא איך לעבור חי את היום, והאופטימיים ביננו אפילו בדקו איך אפשר והאם אפשר בכלל לחיות עד השבוע הבא.
אז ירדתי מעניין הטור הזה.
והיות שבינתיים אני בחיים, ועל רקע הטענות באזור מגוריי על קולות חפירה מטול-כרם – שהבתים הקיצוניים שלה נמצאים שלוש מאות מטר מביתי – הטור הזה חזר לתודעתי והשלמתי אותו.
היות שבינתיים אני בחיים, ועל רקע הטענות באזור מגוריי על קולות חפירה מטול-כרם – שהבתים הקיצוניים שלה נמצאים 300 מטר מביתי – הטור על האזורים בעולם שבהם חיים עד גיל מופלג – חזר לתודעתי
* * *
הקהילה הראשונה בה נתקלתי באזורים הכחולים הייתה של יפנים. מסתבר שביפן מתגוררים הכי הרבה אנשים שגילם עולה על מאה שנים. קראתי את כל התיאוריות המסבירות את התופעה, החל מהמשמעת העצמית הנוקשה, דרך החוזק הקהילתי היפני ועוצמת המסורת השבטית, וכלה בעובדה שהם אוכלים דגים חיים בכמויות עצומות עד שלכל יפני כבר יש בבטן אקווריום קטן, ולבסוף הסתברה לי הסיבה האמיתית לאריכות החיים היפנית וזו היא:
הביטוח הלאומי היפני והפריזר הביתי.
רוצה לומר – חלק גדול מהיפנים שעברו את גיל מאה חיו שבעים שנה על פני האדמה עד שמתו בשיבה טובה, ואת שאר שלושים השנים שעד גיל מאה חיו בפריזר הביתי שבני המשפחה החזיקו אותם בו. הסיבה לכך הייתה שבני המשפחה רצו להמשיך ליהנות מקצבת הביטוח הלאומי של הקשיש בן משפחתם, ועל כן שיכנו אותו אחר כבוד בפריזר עם מותו והמשיכו לדווח עליו כעל חי ולפדות את ההמחאה החודשית של הביטוח הלאומי בשמחה ובששון.
על כן רשמתי לי בפנקס ההערות הקטן שלי: "אחד התנאים לתוחלת חיים ארוכה היא קצבת ביטוח לאומי נאה ותא הקפאה מרווח במצב סביר".
קראתי את זה שוב והייתי שבע-רצון מהמסקנה.
* * *
הקהילה הבאה בה חיים קשישים מופלגים, כך על פי הסדרה בנשיונל ג'יאוגרפיק, נמצאת בכפר קטן ביוון.
מסתבר על פי הסדרה שתושבי הכפר הקטן הזה, שפגעי הציוויליזציה ובמיוחד תרבות המערב הנלוזה הגיעו אליהם באיחור רב, ניזונים בעיקר מדגנים מלאים, כי אין להם אמצעים טכנולוגיים לזקק את הקמח והסוכר ושאר מרעין-בישין המזינים את האדם המערבי הממוצע בזבל מזוקק.
חלק גדול מהיפנים שעברו את גיל 100 חיו 70 שנה, ואת שאר 30 השנים חיו בפריזר הביתי שבני המשפחה החזיקו אותם בו, מסתבר שבני המשפחה רצו להמשיך ליהנות מקצבת הביטוח הלאומי של הנפטרים
הקשישים היווניים הללו מבססים את תפריטם על קטניות, ירקות ופירות והרבה שמן זית, מה שקוראים "הדיאטה הים תיכונית", כמעט בלי בשר ובעיקר בלי גבינה צהובה.
והנה מסתבר, שהטכנולוגיה הגיעה באיחור רב לכפר הזה, ועל כן גם לא היה רישום כלשהו של תאריכי הלידה, וכי גיל המרואיינים, ובעיקר המרואיינות, היה פתוח להשערות וניחוש, ולחישובים מתמטיים מסובכים מאוד.
וכך, למשל, שיחזור גילה של אחת הקשישות נבע מכך שסיפרה כי רק כשהגיעה לגיל עשר, לפי מיטב זיכרונה, הגיעה לכפר המכונית הראשונה. אבל כשהלכתי ובדקתי בעצמי וערכתי חישוב מתמטי משלי, הגעתי למסקנה שהמכונית הראשונה הגיעה לכפר שלה בשנות השישים, מה שאומר שהמרואיינת כנראה בת שישים בערך, ורק נראית בת מאה – אולי בגלל הדיאטה הים תיכונית. לך דע.
על כן רשמתי בפנקס ההערות שלי: "אחד הגורמים להגיע לגיל מאה הוא זיכרון לקוי של האנשים".
ושוב הייתי שבע רצון מהניתוח המדויק של הנתונים.
* * *
משם עברה המצלמה לכפר קטן בסרדיניה שבו, כך מסתבר, גרים הרבה מאוד קשישים – למעשה קשישות, אם להיצמד לעובדות, כי נראה שהקשישים של הכפר העדיפו למות מאשר להמשיך לחיות איתן.
קשישה סיפרה, שכשהייתה בת 10 הגיעה לכפר המכונית הראשונה. לפי חישוביי, זה היה בשנות ה-60, ולכן היא כנראה בת 60 בערך ורק נראית בת 100 – אולי בגלל הדיאטה הים-תיכונית, לך דע
בכפר הזה, הסביר הכתב, התושבים ניזונים בעיקר מבשר כבש, קצת בשר חזיר, והרבה גבינות קשות ושמנות, ואת ארוחות השחיתות הללו מקנחים התושבים בכוס – למעשה בקבוק – של יין אדום, ואני תהיתי מה קרה לתפריט הים-תיכוני של הקטע הקודם, שבו כזכור לכם לא היו גבינות קשות, ולא בשר, והיה שמן זית במקום יין, אבל מה אני מבין באריכות חיים.
בירקות ופירות, אגב, הקשישים הללו שבסרדיניה כמעט לא נוגעים.
על כן לא היה ברור לי מה המכנה המשותף בין המקרים, עד שהתראיינו שלוש קשישות מהכפר שסיפרו על אורח חייהן. כך התברר לי שכל שלוש הזקנות של הכפר חולקות ביניהן שן אחת, מה שכנראה מקשה על אכילת בשר כבש וגבינות צהובות קשות. אבל מי אני שאתפלא על מה שהטבע יודע לעשות? ואני רשמתי בפנקס הקטן שלי: "בשביל להגיע לגיל מאה צריך להיות בלי שיניים".
* * *
ובעוד אני יושב לסכם לעצמי את הנתונים ולהבין מה הם הגורמים לאריכות חיים, ואיך ניתן להסביר זאת בתזונה ושלווה, בעוד אני ניזון מזבל מעובד כל חיי ומצוי בסטרס ולחץ כל הזמן, והנה התגלה לי עוד אזור כחול של קשישים מופלגים שלא נס ליחם.
זה קרה כשהקשבתי למוזיקה בספוטיפיי בעת הכתיבה, ושם חבורה של קשישים בני שמונים התרוצצו על הבמה, ושרו בקול, והיכו בגיטרות ובתופים עד שיצא עשן, והמנהיג שלהם מקפץ על הבמה כמו בן עשרים, וקוראים לו מיק ג'אגר ולחבר'ה שנמצאים איתו על הבמה קוראים הרולינג סטונס.
ובעודי מסכם לעצמי את הנתונים ואת גורמי אריכות חיים, ואיך ניתן להסבירם בתזונה ושלווה, כשאני ניזון מזבל מעובד ומצוי בסטרס תמידי, התגלה לי עוד אזור כחול של קשישים מופלגים שלא נס ליחם
ואז הייתה לי הארה והתגלה לי הסוד של האזור הכחול מכולם, אזור כחול שיש בו שלושה כללים בלבד, שלושה כללים איך להישאר צעיר לעד. שניים מתוך השלושה אני מקיים עד היום, כי אחד מהשלושה הללו לא תלוי בי בלבד, ואלו הם שלושת התנאים להישאר צעיר באזור הכחול שלי:
סקס, סמים ורוקנרול.
"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו