אנחנו שטופי שנאה. היא שופכת דלק ומציתה בתים בכפר ג'ית, לוטשת שיניים בכל סיבוב ברשתות החברתיות, רושפת במבטיהם של הפולשים לשדה תימן והצרים על בית ליד, גרונה ניחר וורידיה מחשבים להתפקע על דוכן הנואמים בכנסת ובפאנלים שבהם מתווכחים על אונס אנאלי של עציר. מחר בטח ינהלו דיון בעד ונגד הצתת בתים בגדה.

אנחנו שטופי שנאה. קודם כל לערבים יימח שמם וזכרם זרע עמלק נאצים ממשיכי דרכו של היטלר טפו על הנשמה השחורה שלהם. אבל גם לבוגדים מבפנים, המויסרים, הנגועים באנטישמיות עצמית וכן – גם לביבי ולביביזם ולביביסטים ולילדז ולשופרות ולמושחתים ולמשתמטים מגיוס ולכל חדלי האישים שמחריבים עכשיו את המפעל הציוני ולאלה שסוגרים את הבאסטה ועוברים לפורטוגל.

יש מספיק שנאה לכולם, ונשאר עודף.

השבוע, כמו בכל ט' באב, נשטפנו לרגע גם בלהג העונתי על שנאת חינם וסכנותיה. קמצא ובר קמצא קפצו לביקור השנתי. הוזכרה שריפת אסמים. נדלקו נורות אדומות. ומה עם אלטלנה? ורצח ארלוזורוב? גם בגטו היו יודנראט! סליחה, אני מבקש – בואו ננסה לנהל לפחות היום דיון תרבותי על מה שמחבר בינינו ולא על מה שמפריד, אוקיי?

ומה עם אלטלנה? ורצח ארלוזורוב? גם בגטו היו יודנראט! סליחה, אני מבקש – בואו ננסה לנהל לפחות היום דיון תרבותי על מה שמחבר בינינו ולא על מה שמפריד, אוקיי?

הדיונים האלה מעולם לא נשמעו אמינים במיוחד, וגם לא מי יודע מה מעניינים, אם כי היו שנים שאפשר היה להשעות את אי האמון ולהתמסר לזמן קצר לאשליה המפייסת שלהם. השנה זו באמת הייתה משימה בלתי אפשרית.

אולי רק באוזניי שלי, כי אני זה ששטוף שנאה?

תפילות תשעה באב בכותל המערבי, 13 באוגוסט 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

הרב חגי לונדין בטוח שכן. "כמעט בכל בוקר אנו קמים לכותרת שנאה", הוא כתב לפני כמה חודשים במאמר ב"ערוץ 7" שנשא את הכותרת "איך מנצחים שנאה?" והוא המשיך ופירט:

"תמיד מצד אחד. אותם אנשים שכבר שנים פורקים את זעמם על ראשה של מדינת ישראל. התירוצים מתחלפים – הכלכלה, המתנחלים, ביבי, הרפורמה, שוב ביבי, החטופים – השנאה נותרת קבועה. הבוז, ההתפרעות וההתנשאות שמותרת רק לאדוני הארץ".

הופה! איזה כיף, הוא כותב עליי! וכבר הוא מציע "לא להתרגש יותר מדי מהאנשים הללו. בשביעי לאוקטובר הוכח שרוב הציבור היהודי במדינת ישראל אוהב את ארצו ומסורתו".

אני אמנם מקפיד לכתוב בהתנשאות אופיינית לאדוני הארץ "שבעה באוקטובר", כי ככה כותבים עברית. ולמרות שלא בורכתי לצערי בזיכרון טוב, אני כמעט בטוח שבשבעה באוקטובר קרו כמה דברים נוספים חוץ ממפגן נדיר של אהבת הארץ והמסורת.

מעניין יותר איך מציע הרב לונדין להתמודד עם השנאה שלי ושל כמותי, שאותה הוא מגדיר "שנאה פתולוגית". המלצתו היא: "ברמה האסטרטגית לטווח ארוך אנו נטביע את השנאה בדמוגרפיה של אהבה"

אבל נעזוב עקיצות קטנוניות. מעניין יותר איך מציע הרב לונדין להתמודד עם השנאה שלי ושל כמותי, שאותה הוא מגדיר "שנאה פתולוגית". המלצתו היא: "ברמה האסטרטגית לטווח ארוך אנו נטביע את השנאה בדמוגרפיה של אהבה".

דמוגרפיה של אהבה! תודה, אחי, הנה סיסמה שאני יכול להזדהות איתה. אם כי ברור שהאהבה שלי היא לא האהבה שלו. כי הרב לונדין הוא מתלמידיו הראשונים של הרב צבי טאו בישיבת "הר המור". בוגר ספינת האהבה של הגזענות, העליונות היהודית, הבוז למודרניות ולתרבות המערב והשנאה התהומית לערבים, ללהט"בים ולכל הפרוגרס ההזויים.

ישיבת הר המור בשכונת הר חומה בירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ומה בנוגע לשנאה?

בניגוד לרב לונדין, שלא מתרגש יותר מדי מאנשים כמוני (פשוט כי הוא לא סופר אותנו), אני דווקא מוטרד מאנשים כמוהו, סוכני השנאה המחופשת לאהבה והיהירות המחופשת לענווה. וכאן אני נדרש להדרכתו הבוטחת של "עירן מהשנאה".

בניגוד לרב לונדין, שלא מתרגש יותר מדי מאנשים כמוני (פשוט כי הוא לא סופר אותנו), אני דווקא מוטרד מאנשים כמוהו, סוכני השנאה המחופשת לאהבה והיהירות המחופשת לענווה

פרופ' עירן הלפרין פרסם לפני כמה חודשים את ספרו "אזהרת שוליים – איך נתנו לשנאה ולקיצוניים לפרק אותנו, ואיך נבנה חזרה" (הוצאת כנרת זמורה דביר). בהקדמה לספר הוא מעיד על עצמו:

"אני חוקר שנאה ומדבר על שנאה לא מעט שנים. אני נמנה על קבוצה קטנה של חוקרים שהקדישו חלק ניכר מהקריירה שלהם לחקר השנאה, ואחד הראשונים בעולם שהקדיש עבודת דוקטורט שלמה לנושא.

"קורה כשאני מגיע לכנס אקדמי, שאנשים אומרים 'הנה עירן מהשנאה'. לשמע הכינוי הזה, שנתפס בעיניי כלא מחמיא, אני חושב בליבי שהיה הרבה יותר נעים להיות 'עירן מהתקווה', 'ההוא מהאמפתיה', אולי אפילו (כמו ששרה יהודית רביץ) 'זה שבא מאהבה'. אבל להיות ההוא מהשנאה? לא נראה לי הישג או כבוד גדול".

שנאה, מזכיר הלפרין, היא רגש עוצמתי שלא מאפשר דו-שיח. הוא לא פעם נובע מפחד – שלא פעם יש לו אחיזה במציאות. אבל בזמן שמי שמפחד רוצה שהפחד ייעלם והוא יחזור לחוש מוגן ובטוח, מי ששונא רוצה שמושא השנאה ייעלם. ייכחד. יושמד.

השנאה מציירת את מושא השנאה בדמיונו של השונא כדמון שחוסר המוסריות, הכוונות הרעות ולעתים ההתנהגות האלימה, הגזענית והלא מוסרית שלו, מושרשים באופיו, בתרבותו, אפילו בגנים שלו. ולכן – אין שום טעם לדבר על זה. כי אין על מה לדבר. פה נדרש חרבו דרבו כהלכתו.

השנאה הזו משעבדת משאבים, שואבת אנרגיה, ופועלת על החברה כמו מחלה אוטואימונית שמשתקת איבר אחרי איבר בגוף הלאומי – תיאור שמה שהכי נורא בו זה שגם איתמר בן גביר וגם עופר כסיף יזדהו איתו, כל אחד מסיבות אחרות.

הלפרין מזכיר ששנאה הייתה כאן תמיד. מ"שנאה אפורה כשק" של נתן אלתרמן, ועד השנאה המאופרת בכבדות של טלי גוטליב. התרפקות נוסטלגית מתקתקה על עבר מדומיין שבו "אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר" היא רק קטרקט על עינינו. אבל בעבר ההוא – פגום ככל שהיה – התקיימו מנגנונים חזקים שנועדו לרסן ולרכך את השנאה – בעיקר מנגנונים שקשורים למערכת החינוך, לתקשורת, ולהנהגה הפוליטית, המשפטית והציבורית.

שנאה הייתה כאן תמיד. מ"שנאה אפורה כשק" של אלתרמן, ועד השנאה המאופרת בכבדות של טלי גוטליב. התרפקות נוסטלגית מתקתקה על עבר מדומיין שבו "אנשים אמרו שלום, חבר היה חבר" היא רק קטרקט על עינינו

המחקרים שהלפרין מגולל בספרו מלמדים שהוויסות הזה כבר לא מתקיים היום. מנגנוני הוויסות ההיסטוריים התפרקו, או נחלשו דרמטית, עם ובלי קשר לכך שבמקביל עלה על הבמה העולמית מנגנון ההסתה וזריעת השנאה של האלגוריתמים ברשתות.

עכשיו דממה, הצל על הבמה.

עברו הימים שבהם הרב כהנא היה מוקצה מחמת מיאוס בציבוריות הישראלית. ממשיכי דרכו הגאים יושבים היום על ההגה, או ממש לידו.

ואז הגיע השבעה באוקטובר.

אם השנאה ששוטפת אותנו עכשיו מדירה שינה מעינינו, היא עוד עלולה להתברר כפרומו לגל השנאה שמחכה לנו מעבר לסיבוב.

איתמר בן-גביר נואם במטה עוצמה יהודית אחרי היוודע תוצאות המדגמים, 1 בנובמבר 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

פרופ' הלפרין הוא גם מייסד "מרכז אקורד" שפועל במסגרת האוניברסיטה העברית ועורך מחקרים תקופתיים על עמדות, תפיסות ותחושות בציבור ביחס לנושאים שונים. לפני שבועיים פורסם "מדד השותפות", מחקר מקיף שנערך בחודשים מרץ-אפריל השנה בין 1,582 בני נוער יהודים וערבים בכיתות י' עד י"ב.

המחקר העלה כי 51% מבני ובנות הנוער היהודים מעידים על עצמם שהם חשים "שנאה ברמה גבוהה" כלפי ערבים. 33% מבני הנוער הערבים העידו על עצמם שהם חשים שנאה ברמה כזאת כלפי יהודים

המחקר העלה כי 51% מבני ובנות הנוער היהודים מעידים על עצמם שהם חשים "שנאה ברמה גבוהה" כלפי ערבים. 33% מבני הנוער הערבים העידו על עצמם שהם חשים שנאה ברמה כזאת כלפי יהודים. עורכי המחקר התעכבו על הנתון הזה והדגישו:

"ממצא זה קשה ומדאיג במיוחד, שכן בעולמות המחקר נהוג לחשוב שאנשים נוטים להצניע חוויות של שנאה כשהם עונים על שאלונים וסקרים, מתוך חשש לחרוג מהנורמות החברתיות המקובלות (כלומר משיבים אינם רוצים להשיב 'אני שונא' משום שהדבר מאיר אותם באור שלילי ואף גזעני או לאומני). מסיבה זו, אחוז הנערים והנערות המדווחים על תחושת שנאה וכעס מדאיג במיוחד, שכן הוא יכול להצביע על שינוי שחל בנורמות הרגשיות.

"נראה כי כעת הנורמה החברתית התהפכה על פיה וכעת מקובל לומר 'אני שונא.ת ערבים'… הלגיטימיות והנורמטיביות לשנאה ולכעס שהדוח מצביע עליהן, צריכות להוות נורת אזהרה החייבת להיענות בטיפול אינטנסיבי ורחב היקף מצד מערכת החינוך בשנים הקרובות".

אתם שומעים ברקע צחוק מתגלגל? זה איתמר בן גביר, דוהר מהר הבית לעוד פאנל בטלוויזיה, ומאושר לקרוא על הלגיטימיות והנורמטיביות לשנאה וכעס. רק תעיפו את הנקודה הזאת של הקווירים והפרוגרס מהשונא.ת. שונאים ערבים, סבבה? עכשיו תתחפפו.

פעילי ארגון להב"ה בירושלים, דצמבר 2017 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

נורת אזהרה? תשכחו מזה. גם רמזור אדום לא יעצור את הדהרה הזו. אחרי שניחלץ בשלום מחגורת השנאה האיראנית ואחרי שנצליח לבלום את מתקפת השנאה האנטישמית בעולם, עוד מחכה לנו במורד הדרך המערכה על מערכת החינוך ועל שיקום החורבות שנותרו ממנגנוני ויסות השנאה.

אחרת נטבע בדמוגרפיה של אהבה מתוצרת הר המור.