לאחרונה פורסם שבפעולה משותפת של צה"ל ושב"כ חולצו ממנהרה בחאן יונס גופותיהם של חמישה ישראלים שנרצחו ב-7 באוקטובר: מיה גורן, אורן גולדין, רביד כץ, סמ"ר תומר אחימס וסמל קיריל ברודסקי.

הבוקר שוב התבשרנו על החזרת שש גופות חטופים שנהרגו בשבי במבצע צה"לי. גופותיהם של חיים פרי, יגב בוכשטב, אברהם מונדר, נדב פופלוול, יורם מצגר ואלכס דנציג.

ששת החטופים שגופותיהם חולצו מעזה, 20 באוגוסט 2024 (צילום: דובר צה"ל)

כבר חודשים שהממשלה והעומד בראשה עמלים לטשטש את ההבדל בין החטופים לבין החללים, ולקבע בתודעת הציבור את המושג "החטופים, החללים והחיים". זאת בכדי לנסות ולעמעם את הפער בין חזרתו של חטוף שעודנו בחיים ויש למהר ולהחזירו לישראל, לבין גופה שזמנה אינו דוחק ויכולה לחכות עד לסיום כהונת הממשלה, אם לא למעלה מזה.

הממשלה והעומד בראשה עמלים לטשטש את ההבדל בין החטופים לחללים, לקבע את המושג "החטופים, החללים והחיים", ולעמעם את הפער בין חטוף חי שיש למהר ולהחזירו, לבין גופה שזמנה אינו דוחק

המסורת, המוסר וההיגיון הטבעי מבחינים בין ערך האדם החי ובין גוף שהחיים אזלו ממנו (עם כל הרצון והחשיבות בשמירת כבוד המת). אבל הממשלה הזאת עוסקת בהתקפה מתמדת על האמת, על ההיגיון ועל הערכים הבסיסיים, מה שמוביל לטירוף מערכות כללי.

על אף הקושי הרגשי לומר זאת, על אף תחושת החובה והאשמה כלפי משפחות הנרצחים, על אף ובגלל סימני שאלה רבים שמתווספים וגבולות שמיטשטשים, חשוב מאוד בעיניי לשמור על ההבחנה בין חטוף ובין חלל, בין משימה צבאית לגיטימית ובין משימה צבאית לא לגיטימית. לא לגיטימי לסכן את חייהם של חיילים במבצע לחילוץ גופות.

כשתינוק נולד, המחויבות הראשונה והחמורה ביותר של הוריו היא לשמור עליו בחיים. לאהוב, ללמד ולטפח, כמובן, אבל ראשית כל להבטיח את קיומו הפיזי. זה כל כך בסיסי, עד שאנחנו לא נותנים על כך את הדעת.

ולא רק ההורים כמובן. המשפחה, החברה, המדינה, כולן מחויבות כלפי הילדים, כלפי הילדים שבגרו. יש לנו מחויבות עמוקה לשמור על חיי הצעירים, וציפייה לראות בהפיכתם של הניצנים המתפקעים מפוטנציאל לפרחים במלוא תפארתם.

במסורת היהודית ובהלכה יש עיסוק נרחב בקדושת החיים, בתפיסה על פיה מימוש היהדות אפשרי רק על ידי אדם חי: "וחי בהם", תפיסה הבאה לידי ביטוי בשאלות של פיקוח נפש, איסור על התאבדות וקיצור חיים ועוד.

חרף הקושי הרגשי, ותחושת החובה והאשמה כלפי משפחות הנרצחים, חשוב מאוד בעיניי לשמור על ההבחנה בין חטוף לחלל, בין משימה צבאית לגיטימית ללא לגיטימית. לא לגיטימי לסכן חיי חיילים במבצע לחילוץ גופות

בתור אמא לחייל קרבי בשירות חובה, אני יכולה להעיד על הצמרמורת שעוברת בגוום של ההורים כשילדיהם מבטאים את המילים המפורשות בשבועת האמונים שנשבעים חיילי הצבא בסוף מסלול הטירונות: "ואף להקריב את חיי". אלו מילים העומדות בסתירה זועקת לחוויית ההורות השומרת והמגוננת.

נדמה שברגע אחד, הנער.ה שעד לא מזמן חונך להיזהר מנהיגה מסוכנת, חומרים מסוכנים, יחסים מסוכנים ומה לא, ברגע אחד אנחנו הופכים את היוצרות ומתירים לו, או מעודדים אותו, לסכן את חייו עבורנו ועבור המדינה והחברה בה הוא חי.

מה שמוביל ומאפשר את קפיצת הדרך התודעתית הזאת היא האמונה שלנו שההגנה על מדינת ישראל היא צורך קיומי שבלעדיו לא נוכל לחיות כאן, ושללא צבא וחיילים שיחרפו את נפשם למען הכלל, המדינה הזאת תחדל מלהתקיים. וכך, על אף שמילות השבועה האלה מנוגדות לרגש ההורי ומהוות הפרה של יחסי הורה ילד, הורים בישראל מוחים דמעה אך לא מונעים מילדיהם להישבע.

בטקס ההשבעה רק החיילים נשבעים. לא נערך בינם ובין הצבא חוזה הדדי. אבל מובן מאליו ומשתמע מהדברים שאל מול התחייבות החייל ושקולה אליה – עומדת המחויבות של הצבא כלפי החייל.ת. והמחויבות היא שהצבא יגביל את עצמו לפקודות והוראות מסכנות חיים רק כאשר תכליתן היא הגנה על המולדת. לדעתי החזרת גופות של נרצחים ממנהרות עזה לא עומדת בקריטריון הזה.

בשיחה שקיימה ליאת אצילי מקיבוץ ניר עוז עם שני ליטמן היא הדגישה שמבחינתה אין סיבה לסכן חיים בכדי להשיב לישראל את גופתו של בעלה אביב:

"אי אפשר להחזיר אותו לחיים וזה לא הגיוני שאנשים ישלמו בחיים שלהם כדי להחזיר גופה".

אי אפשר לדעת כמה דעתה של אצילי ייחודית לה או שהיא מייצגת חלק ניכר מהמשפחות.

מול התחייבות החייל/ת להקריב את חייו עומדת מחויבות הצבא כלפיו – שהצבא יגביל עצמו לפקודות מסכנות חיים רק כשתכליתן הגנה על המולדת. לדעתי החזרת גופות נרצחים מהמנהרות לא עומדת בקריטריון

אני לא יכולה אפילו לדמיין את הכאב והמצוקה של אלה שגופות יקיריהם מוטלות בשק במנהרה בעזה. אני יודעת עד כמה היעדר גופה וקבר שאפשר לפקוד אותו יכולים להוסיף לכאב של המשפחות. יש רבים שמרגישים שעד אשר לא תהיה בידיהם לפחות גופה – הם יתקשו להכיר באובדן ולהתחיל בתהליך האבל. אבל עם כל הכאב והצער אין בכך הצדקה לסיכון חיי חיילים.

אורנה פילץ היא רבה רפורמית, מטפלת בביבליותרפיה במרכז לבריאות הנפש שלוותה וחברת עמותת קול רבני לזכויות אדם.