אבשלום סטרוד לא היה במיטבו אותו יום. השוטים שנעו מימין לשמאל קפצו; בלשכה של אריה גוראל הורגשה אי יציבות אצל האוחז במצלמה על כתפו. סטרוד גמר את הצילומים, שלח את החומר לפיתוח בירושלים, ונסע עם לאצי, נהג מונית טברייני, לביתו בדגניה א'. בדרך מחיפה לדגניה חש סטרוד רע. היו לו צמרמורות. הוא ביקש מלאצי לעצור וירד להקיא.

סטרוד לא נהג להשקיע בבריאותו הגופנית. הוא הרחיק את המסרים ששלח לו גופו. בצעירותו אובחן אצלו אולקוס. ככל שהתקרבו לדגניה, כך חש סטרוד רע יותר, ולאצי, שסטרוד נראה לו חיוור וירוד במיוחד, פנה על דעת עצמו לבית החולים "פוריה".

סטרוד רצה הביתה: אחות המשק כבר תגיד לו מה לעשות. לאצי אמר, "אני לא שואל אותך". סטרוד התקבל בחדר המיון ב"פוריה", משם הועבר לטיפול נמרץ. שעתיים לאחר מכן מת.

הרופא שטיפל בו אמר, כפי שרופאים אומרים לפעמים, כי לבו של סטרוד היה חלש כמו סמרטוט, וכי אי אפשר היה להציל אותו. סטרוד היה בן 61. אף אחר אינו יודע, גם לא בני משפחתו, כמה זמן הסתיר מהם את שסתום הלב הפגום. מום כזה יכול להיות מולד או נרכש.

"מתקן משחקים – מקום לא ידוע" (צילום: אבשלום סטרוד, ארכיון בית יגאל אלון)

בשלושת החודשים האחרונים שקדמו למותו עבר סטרוד סדרת בדיקות. הפרוגנוזה הייתה קודרת במיוחד. לבו עבד בתפוקה של 20 אחוז בלבד. זהו מצב שבו רוב האנשים אינם יכולים לקום ממיטתם. אחרי מבחן המאמץ על האופניים, אמר לו רופאו כי אם היה יודע על מצבו הרע של הלב, היה אוסר עליו לעבור את הבחינה. המאמץ היה יכול להרוג אותו.

הפקודה הרפואית הייתה: לחדול מעבודה פיזית. סטרוד לא הקשיב. מישהו אחר במקומו היה נכנס לסידור העבודה בקיבוץ, הולך למפעל הקיבוצי הקרוב ומסובב ברגים שש שעות ביום. בנו תמיר היה מרכז המשק. הוא חרד לאביו ושידל אותו להפסיק להתרוצץ ברחבי הצפון. סטרוד נשאר בשלו.

בשלושת החודשים האחרונים שקדמו למותו עבר סטרוד סדרת בדיקות. הפרוגנוזה הייתה קודרת במיוחד. לבו עבד בתפוקה של 20 אחוז בלבד. זהו מצב שבו רוב האנשים אינם יכולים לקום ממיטתם

הוא ניאות להפסיק לעשן. את מצלמת הפי.סי הכבדה לא הוריד מהכתף. הוא היה מתנגד מושבע ועקרוני לחצובה: ויכוח נפוץ בין צלמים מאסכולות שונות. סטרוד רצה את המצלמה על הכתף, להרגיש אותה, שתהיה המשך ישיר של גופו. בשעת ויכוח עם בנו ארז על משקלה של הפי.סי, הלכו ושקלו אותה. 12 ק"ג משקלה, כך גילו.

אפילו תושבת כתף מקצועית לא הייתה לו. הוא הכין לעצמו תושבת במסגרייה בקיבוץ. כאשר היה מצלם כתבות ל"יומן", הפורום החדשותי היותר מכובד, היה עמוס כרמלי מכריח אותו להניח את המצלמה על החצובה בזמן ראיונות.

עמוס כרמלי (צילום: סער יעקב, לע"מ)

***

מערכת הצפון של הטלוויזיה הישראלית אינה שייכת לטלוויזיה ולישראל. דירה ישנה ברחוב פבזנר בהדר הכרמל. עמוס כרמלי אחראי למצב הרוח הנינוח והנעים. מוטי עדן וכרמלי מחלקים ביניהם את הצפון. עדן מוקפץ לכסות אירועים מנהריה, כרמלי מחיפה. שלושה צוותי צילום, תחום כיסוי מובהק של החדשות בערבית, רחוקים מתככי המסדרונות והפוליטיקה של רוממה.

עדן וכרמלי מרגישים כמי שמייצגים את הצפון בטלוויזיה, ולא להפך. מכיוון שרוב הזמן נפתחת הרעה מהצפון, הפיגועים והאירועים הביטחוניים הם נחלתם. חיים גורי אמר למוטי עדן בעת אזכרה ליגאל אלון בגנוסר, שכתבי הצפון הם הציונים האחרונים ועדן ביקש ממנו שלא יפיץ את השמועה, שלא יתנכלו להם.

אבשלום סטרוד היה חלק בלתי נפרד ממערך הטלוויזיה בצפון. בינו לבין כרמלי ועדן הייתה התאמה נדירה: אנשים רגישים הנקשרים לנושא אותו הם מכסים

אבשלום סטרוד היה חלק בלתי נפרד ממערך הטלוויזיה בצפון. בינו לבין כרמלי ועדן הייתה התאמה נדירה: אנשים רגישים הנקשרים לנושא אותו הם מכסים. למרות שעדן עובד עם צלם קבוע, את האירועים היותר קשים יצא לו לכסות עם סטרוד, כמו הפשיטה של צה"ל למיירון בדרום לבנון.

עדן וסטרוד היו מורגלים בהפגזות מהאוויר ובאש שטוחת מסלול, אבל חגיגה כזו של פגזים לא הייתה להם אף פעם. נכנסו לשטח עם נגמ"ש רפואה, ירדו ממנו כאשר היה צריך לפנות פצועים, ונשארו חשופים בשטח. הצנחנים התחפרו. אחרי פיצוץ הכפר החלה האש התלולה להיות מדויקת יותר, וסטרוד עמד זקוף, מצלמה על הכתף, וצילם.

רופא טיפל בפצוע קשה: סטרוד התקרב, ירד על ברך, צילם את הידיים המטפלות, את העיניים. אחר כך רדף אחרי אלונקה אל תוך המסוק. עדן וכרמלי אומרים שלא היה צריך להגיד לו מה לצלם. תמיד חיפש את האנושי והחדשותי, לא ידע להפריד ביניהם. "צלם עם נשמה", הם אומרים, "רואה ומרגיש, לא מרפה, נקשר, מפנה פצועים". כאשר נפל פגז במרחק שמונה מטרים מהם, החליט עדן כי מספיק; הם חיפשו דרך להתקפל.

סטרוד היה הצלם של כרמלי בראיון המפורסם עם סמדר הרן מנהריה. הרן הייתה צריכה לשכנע את כרמלי לראיין אותה, כדי שתסביר באילו נסיבות מתה בתה. כרמלי סירב, עד שהתרצה. הוא עלה לדירה כדי להניא את הרן מלהתראיין; סטרוד חיכה במכונית. הרן לחצה; כרמלי הסכים בתנאי שגם השכנה ובעלה יופיעו בכתבה.

עדן וכרמלי אומרים שלא היה צריך להגיד לו מה לצלם. תמיד חיפש את האנושי והחדשותי, לא ידע להפריד ביניהם. "צלם עם נשמה", הם אומרים, "רואה ומרגיש, לא מרפה"

סטרוד עלה לדירה, שם מצלמה על הכתף. השכנים והרן דיברו, כרמלי לא שאל שאלות, רק הצביע עבור סטרוד על הדובר הבא. סטרוד נדהם מעוצמת הסיפור והתקרב אל העיניים של הרן. הוא נשאר על העיניים כשתי דקות מתוך 12 הדקות שצילמו.

בחדר העריכה ראה כרמלי את העיניים. "השתגעת?", הוא שאל את סטרוד. "עמוס", אמר סטרוד, "חיכיתי לדמעות". כאשר צילם את משפחתו של הילד שנהרג ברולטת כביש, היו לו דמעות בעיניים. כרמלי המליץ עליו שיעבוד כצלם־כתב. סטרוד סירב. בעת השתלטות המחבלים על המכוורת בקיבוץ עמיר, צילם סטרוד מרחוק. הוא קלט חייל צה"ל יוצא ואוחז באוויר ראש של מחבל. הכתבה שודרה. במערכת לא השגיחו כי מדובר בראש כרות.

מטוס קרב מדגם "פנטום" חמוש לתקיפת מטרות קרקע בפצצות ש"כ (שימוש כללי) בבסיס חיל האוויר בגולן, 6 באוקטובר 1973 (צילום: מיכאל אסטל, "במחנה")

הוא צילם את שריפת הגוויות בבית שאן, את הפריצה לבית הספר במעלות. הוא תפס בצילום נדיר טיל של פנטום פוגע במיג סורי; עקב אחרי הטיל, חזר למיג, חזר לטיל ותפס אותו פוגע במיג. עד היום מראים את הסרט הזה בחיל האוויר.

את האינתיפאדה לא אהב לצלם. היה לו קשר מצוין עם ערביי הגליל. הם קראו לו אבו־סלים והמצוקה שלהם הפריעה לו. למרות שגר בדגניה, מרחק שעה נסיעה מחיפה, היה מתייצב במערכת כל בוקר לפני כולם, מחכה למשימה. לא ויתר, לא התעצל, לא חזר הביתה עד שנגמר יום העבודה.

הוא צילם את שריפת הגוויות בבית שאן, את הפריצה לבית הספר במעלות. הוא תפס בצילום נדיר טיל של פנטום פוגע במיג סורי; עקב אחרי הטיל, חזר למיג, חזר לטיל ותפס אותו פוגע במיג

עד הבדיקות היה מעשן כבד. לפעמים היה נשאר לישון על מזרן במערכת, יהודי בן 60. היה מביא חלווה ודבש, מנסה להסתדר עם האש"ל הנמוך של הקיבוץ. המשכורת הלכה למשק. יום אחד גילה את החומוס של פרג', גם טעים, גם בזול, ומאז היה אוכל שם עם לאצי.

רוב הזמן עבד עם הטלוויזיה בערבית. הווי של הגליל: תחרות דבקות, קטיושות, סכסוכי עבודה, שייח' אמין, יום האדמה, ביקורי הנשיא, משחקי כדורגל בטמרה. אף אחד לא התנדב לצלם כדורגל בטמרה; מצלמים מגובה המגרש, אין יציע, לפעמים היו עפים בלוקים. סטרוד היה מתייצב כמו חייל.

ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, 1988 (צילום: מגי איילון, לע"מ)

בגליל הכיר את יצחק שמיר. הנשיא וראש הממשלה הגיעו לגליל לאירועים חברתיים. שמיר – איש לא מתיידד, לא יוצר קשר – נעתר לסטרוד שהעמיד אותו בזווית צילום נכונה, דאג שייצא טוב.

בעת השבעה קיבלה המשפחה בדגניה מברק תנחומים משמיר: "קבלו נא תנחומי על פטירתו בטרם עת של יקירכם וידידי אבשלום סטרוד ז"ל. דמותו הססגונית, מסירותו לעבודתו ותרומתו לטלוויזיה בישראל ייזכרו לעד. יצחק שמיר, ראש הממשלה".

ביקשתי לברר אצל יוסי אחימאיר, ראש לשכתו של שמיר, על טיב הקשר האישי בין שמיר וסטרוד. היה לא נעים. מתברר שרק בטעות הוחתם ראש הממשלה על מברקו של אחימאיר

יומיים לפני הקמת הממשלה, ביקשתי לברר אצל יוסי אחימאיר, ראש לשכתו של שמיר, על טיב הקשר האישי בין שמיר וסטרוד. היה לא נעים. אחימאיר הוא שהכיר והוקיר את סטרוד, עוד מימי "מעריב". אחימאיר שלח את המברק. רק בטעות הוחתם ראש הממשלה על מברקו של אחימאיר.

השבוע תוקנה הטעות במברק נוסף: "בגלל טעות המזכירה נחתם מברק התנחומים שלי אליכם על ידי ראש הממשלה. כשסיפרתי על כך למר שמיר, הוא ביקשני להעביר אליכם את תנחומיו. גם הוא זכר את דמותו של אבשלום, שליווה אותו במצלמתו בעת סיוריו בגליל. יהי זכרו ברוך, יוסי אחימאיר".

נשיא המדינה יצחק בן צבי עובד בלשכתו, בבית הנשיא בירושלים, 1 ביוני 1958 (צילום: פריץ כהן/לע"מ)

***

במשך כל השנים, מאז עבר לגור בעמק, נשא אתו סטרוד את הקופסה השחורה של אסון מעגן. מיעט לדבר על כך, בעיקר לא עם משפחתו. בחר לחיות בלב האזור שהזכיר לו את האסון כל יום.

ב-29 ביולי 1954 ביקש קיבוץ מעגן לציין את זכרו ואת פועלו של פרץ גולדשטיין, מצנחני מלחמת העולם השנייה שלא חזרו. אחרי דיונים והתלבטויות, הוחלט על עצרת במלאות עשר שנים לנפילת הצנחנים. נשיא המדינה, יצחק בן צבי, היה אמור לשאת דברים, אך לא היה יכול להגיע, ושלישו הצבאי אמור היה להקריא איגרת מטעמו.

בלבול מסוים בעובדות גרם למארגני הטקס במעגן לחשוב כי האיגרת שתושלך מהמטוס הקל תהיה איגרתו של הנשיא בן צבי. כך אושרה הצנחת המכתב מהאוויר

פעילי קלוב התעופה הקטן שפעל בשדה דב, חשבו על מחווה הולמת מטעמם, והחליטו להשליך איגרת ברכה מהאוויר. בלבול מסוים בעובדות גרם למארגני הטקס לחשוב כי האיגרת שתושלך מהמטוס הקל תהיה איגרתו של הנשיא. כך אושרה הצנחת המכתב מהאוויר.

אורי גלין, טייס, פלמ"חניק לשעבר, אלוף הארץ בזריקת דיסקוס שייצג את ישראל באולימפיאדת הלסינקי, הטיס את אחד משני הפייפרים. אבשלום סטרוד, מנהל החשבונות של הקלוב ועורך ספרים ובטאונים מטעמו, ללא רשיון טיס, ישב מאחורי גלין.

סטרוד, צלם חובב באותם ימים ותושב פתח תקווה, הצטרף אל גלין כדי לתעד את הטיסה עבור העיתון. בחמש אחר הצהריים המריא גלין כשמאחוריו סטרוד והטייס השני, גד גוטמן. 2,500 איש באו למעגן להתייחד עם זכרם של הנופלים באירופה. ביניהם יגאל אלון, טדי קולק, אהוד אבריאל ואחרים.

נתנאל לורך, מ"מ שליש הנשיא, היה בעיצומה של קריאת איגרת הנשיא, כאשר חלפו שני הפייפרים מעל העצרת. גלין הוציא את ידו וזרק את המצנח הקטן. האיגרת נתפסה בגלגלו השמאלי של המטוס. גלין נקט טכניקה אחרת: הוא פתח את הדלת ויצא אל הכנף. הוא ביקש מסטרוד להחזיק את הסטיק.

גלין סיפר בוועדת החקירה: "צעקתי לסטרוד שהמטוס לא נשמע לי. צעקתי, 'הוא לא עולה'. בבת אחת ראיתי שהקהל מתקרב אלי. לא יכולתי לעשות שום דבר ונפלתי על האנשים"

"סטרוד שאל איך", סיפר גלין בוועדת החקירה, "אמרתי לו, בדיוק כמו שזה. עומד, בלי להזיז". סטרוד אחז בסטיק, גלין שחרר את האיגרת, וכאשר עמד להשליך אותה פעם נוספת, ראה שהכנף הימנית נוטה בזווית של 90 מעלות מעלה, ושהמטוס החל להחליק לצד שמאל.

"צעקתי לסטרוד שהמטוס לא נשמע לי. צעקתי, 'הוא לא עולה'. בבת אחת ראיתי שהקהל מתקרב אלי. לא יכולתי לעשות שום דבר ונפלתי בבת אחת על האנשים".

קיבוץ דגניה והכנרת, 1950 (צילום: סימור קטקוף, לע"מ)

אבשלום סטרוד סיפר לוועדת החקירה: "הצמדתי את המצח לחלון לראות איך המצנח נופל, ואז קיבלתי מכה בראש ואיבדתי את ההכרה. כאשר התעוררתי ראיתי שאנחנו נמצאים על הקרקע. ברגע הראשון חשבתי שזה חלום, ויהיה לי חלום יפה לספר לחברים שלי. רק כאשר הוציאו אותי, ראיתי מה קרה".

16 איש נהרגו באסון. בין ההרוגים היו ארבעה מצנחני מלחמת העולם השנייה, מפקד משמר הכבוד של יחידת הצנחנים, ובנו וכלתו של אנצו סירני. ועדת החקירה שהוקמה קבעה כי "בארגון ובביצוע הצנחת האיגרת טיפלו אנשים רבים בפזיזות, בקלות ראש, בחוסר אחריות ובחריגה מתפקידם ומתחום ידיעתם".

ועדת החקירה שהוקמה קבעה כי "בארגון ובביצוע הצנחת האיגרת טיפלו אנשים רבים בפזיזות, בקלות ראש, בחוסר אחריות ובחריגה מתפקידם ומתחום ידיעתם"

גלין הואשם בגרימת נזק וברשלנות, אך משפטו הופסק אחרי שלא הוכחה אחריות פלילית. באוקטובר 1956 עלה גלין על אניה לאנגליה. הוא למד רפואה בארצות הברית, היה פרופסור ולימד בברקלי. 20 שנה מאוחר יותר, ב־1985, חזר לארץ.

העיתון "חרות", שייצג או את האופוזיציה, כתב: "השורש הפורח ראש ולענה, שהצמיח משטרנו הקלוקל, מצביע כבר על פרי הבאושים, בצורת טייס קל דעת, שמצא הזדמנות לעשות קונצים מעל ראש קהל רב". זו הייתה דוגמה קלסית להסתה ולהכתמת ציבור שלם, ואורי גלין, ישראלי יפה, בחר לעזוב את הארץ.

דוד בן גוריון בעין גב, 1963 (צילום: אבשלום, סטרוד REI-BTBG צלם, אלבום – ביקור באיזור הכנרת, 1963, סימול IL-BTBG-AL-006, בית בן-גוריון, בית בן-גוריון;BTBG-AL-006.)

אבשלום סטרוד, ישראלי יפה לא פחות, בחר בדרך הקשה, כפי שמספרת צביה אשתו. קרובי משפחתה בקבוצת כנרת, שגם בה היו הרוגים באסון, חיפשו מורה שכירה. צביה, מורה במקצועה, ואבשלום עברו לגור בכנרת ב־1955. ומן קצר לאחר מכן עברו לדגניה א', על השאלה למה עברו מכנרת לדגניה, עונה צביה סטרוד: "בגלל הא ובגלל דא", ואינה מפרטת.

תשובתה, גם אם אינה מספקת, מאפיינת את גישת המשפחה לאסון. סטרוד לא דיבר על האסון בבית. שלושת בניו שמעו על כך לראשונה בימיה המוקדמים של הטלוויזיה, כאשר החברים טסלר, יבין, אחימאיר וקירשנבאום, היו עוברים בדגניה ויושבים אצל סטרוד על הדשא. סטרוד לא היה פרטנר לשיחות אישיות. הוא נעל את אסון מעגן עמוק בפנים ולא מנע את הקרובים אליו מלעסוק בטיסה.

חבריו לעבודה תחקרו אותו. איתם היה מוכן לדבר על האסון. שיחה אחת עם כל חבר בלבד, ולא עוד. מוטי עדן שאל אותו על המקרה, וסטרוד דיבר אתו על כך יום שלם. עדן הבין שהמקרה קינן בו. הכאב שכב לו בתוך הבטן. אם גלין חש כמי שאות קין חיצוני דבק בו הודות ל"חרות", סטרוד נשא את הכווייה בתוכו, ליד האולקוס; אולי ליד שסתום הלב הפגום שהכריע אותו.

אסון מעגן קינן בו. הכאב שכב לו בתוך הבטן. אם גלין חש כמי שאות קין חיצוני דבק בו, סטרוד נשא את הכווייה בתוכו, ליד האולקוס; אולי ליד שסתום הלב הפגום שהכריע אותו

היה מי ששמע את סטרוד אומר, כי לפני מותו יספר את גרסתו לאסון מעגן. לפני שנה ביקש כתב טלוויזיה להחזיר לחברי קבוצת כנרת צילומים שלקח מהם לצורך הכנת כתבה. הוא ביקש להשתמש בשירותיו של סטרוד, שגר בשכנות. רצוי שסטרוד לא יבוא הנה, אמרו לו. וזו גרסה נוספת להא ולדא של צביה סטרוד.

בצפון טוענים שסטרוד היה אדם נהדר. בכי נכדיו בלוויה מצלצל באוזניים. אף אחד לא התנדב לומר עליו מלה רעה. אולי זה הצפון. אולי הציונים מהטלוויזיה. אף לא מילה רעה אחת. פעם צילם את יהודי מנוחין ואת דוד בן גוריון בקטע מאצ'ואיסטי של עמידות ראש בעין גב. הצילום היכה גלים. אפילו "פארי מאץ'" צלצלו והציעו הצעה. "תגיד מחיר", אמרו לסטרוד. ישבו לילה שלו סטרוד ואשתו, חשבו וחישבו, ומצאו כי לא חסר לו דבר. "פארי מאץ'" נתנו לו פלאש בתמורה.

פורסם לראשונה ב"חדשות", 1990