בן 49. נשוי לכוראוגרפית ענבל אושמן. אב לארבעה. מתגורר ברחובות. עיקר הצלחתו מספרי הילדים שכתב, אך הוא גם סופר למבוגרים, גם מתרגם, גם מחזאי וגם מגיש הסכת שהוא עצמו יצר. הוא מדלג בין הכובעים בלי סדר קבוע, ומשאיר חלון פתוח לדמיון, שיבוא. הוא עדיין ילד שמשחק, כך הוא מעיד על עצמו. אבל הילד הזה, עומד על דעתו.

מחצית מסכום הזכייה בפרס דבורה עומר שבו זכה השנה, הוא תרם לארגוני שלום. בראשית המלחמה פתח את ערוציו לילדי העוטף ולכל מי שרצו להתנחם בצילו של סיפור. הוא חושב שייקח דורות לרפא את החורבן שבו אנחנו חיים, מוחה על מדרג המצוקות ורואה בממשלה ובעומד בראשה אחראים לתהום שאליה הגענו, מכל בחינה.

מה שלומך?
"שלומי רב ממדי. אנחנו חיים רוב הזמן בעולמות רגשיים מקבילים. קשה לעקוב אחרי זרם האירועים המזוויעים. ובתוך זה, יש אתגר בשמירת החיבור הרגשי לחיים הפרטיים: ילדים, זוגיות, יצירה.

"מצב הרוח שלי פלואידי. אני נכנס לבועות של יגון ושל קושי ואז עובר לבועה של אולי שמחה מהילדים שלנו, שמהולה גם בדאגה מפני ההווה והעתיד. וכמו כולם, גם אני מתמודד עם אתגר הפרופורציות"

"אם אענה לך בדימוי, אני מרגיש כמו דמות בסרט של אמיר קוסטוריצה שמתקתקת על מכונת כתיבה בזמן שפצצות נופלות לידה. כלומר, היצמדות לכתיבה וליצירה למרות – ואולי גם בגלל – החורבן שמסביב.

"מצב הרוח שלי פלואידי. אני נכנס לבועות של יגון ושל קושי ואז עובר לבועה של אולי שמחה מהילדים שלנו, שמהולה גם בדאגה מפני ההווה והעתיד. וכמו כולם, גם אני מתמודד עם אתגר הפרופורציות".

מה זה אתגר הפרופורציות?
"כשקורה אסון גדול, אתה מבין שכל מיני צרות קטנות הן לא כל כך נוראיות. אתה הרי לא חטוף בעזה. מצד שני, אני חושש שאנחנו מאבדים אחיזה עם הממשות הרגשית היום־יומית של החיים, שלכל אדם יש זכות לחוות ולהרגיש.

"אנחנו חיים עם מדרג של מכאובים ומתעלמים ממגוון גדול של מצוקות. ברגע שאנחנו נדרשים להתגייס כל הזמן כדי להתמודד עם אסונות גדולים, אנחנו עוסקים בסלקציה שלא באמת מעלימה את המצוקות האחרות. הן שם, לא מטופלות.

"אנחנו חיים עם מדרג של מכאובים ומתעלמים ממגוון גדול של מצוקות. ברגע שאנחנו נדרשים להתגייס כל הזמן כדי להתמודד עם אסונות גדולים, אנחנו עוסקים בסלקציה שלא באמת מעלימה את המצוקות האחרות"

"העובדה היא שהמצב באמת מורבידי. המחלה כל כך מורכבת ומפושטת ויש לה כל כך הרבה גרורות וזה מצריך חשיבה והתבוננות מעודנות יותר. לכל אחד יש אישיות וחיים פרטיים והדבר הזה נוגע לסיפור האישי של כל אחד. וכמובן שיש גם שותפות גורל ומכנים משותפים".

לאחרונה זכית בפרס דבורה עומר לספרות ילדים לשנת 2024, והחלטת לתרום מחצית מסכום הזכייה לארגוני שלום.
"נכון. בחרתי לתרום לפורום המשפחות השכולות הישראלי–פלסטיני ולמיזם של מעוז ינון שנקרא 'הגיע הזמן'  – ארגון מטרייה שמארגן אירועים של עשרות ארגוני שלום. הוריו של מעוז נרצחו בנתיב העשרה בשבעה באוקטובר.

כל הספרים בעברית של הסופר ינץ לוי (צילום: יח"צ)

"פרסים הם למעשה כספי ציבור ולכן, למען הציבור, תרמתי לארגונים האלה בעיקר נוכח ממשלת התרעלה המושחתת והמשחיתה שפועלת בצורה עקבית נגד זכויות אדם, נגד זכויות בכלל ונגד הדמוקרטיה – וגם מקדמת אטימות ואלימות ושוברת את יסוד הסולידאריות האנושית בחברה הישראלית. כל יום שהממשלה הזאת קיימת מעכב את תהליך הריפוי".

איך נראו הימים שלך בתחילת המלחמה?
"יומיים אחרי תחילת המלחמה הזמנתי ילדים, בעיקר מהעוטף, לכתוב לי מכתבים. כמה ימים אחר כך כבר עשיתי זומים עם אלפי משתתפים, ילדים ומבוגרים. היו ילדים ששלחו לי ציורים של בית וילדים שחלקו איתי סיפורים.

"יש מכתב שאני זוכר במיוחד שכתבה לי ילדה אחת, בת 12. היא התייחסה לספר שבו מסופר על נסיכה שאימא שלה מתה. הילדה מספרת כמה היא מזדהה עם הדמות כי גם המורה שלה וגם חברים שלה לכיתה נרצחו"

"יש מכתב שאני זוכר במיוחד שכתבה לי ילדה אחת, בת 12. היא התייחסה לספר 'הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות', שבו מסופר על נסיכה שכמו בהרבה מעשיות אימא שלה מתה. משם נפתח מסע שבו שואבים את כל הרגשות, מכל הסוגים, של כל תושבי הממלכה.

"הילדה מספרת כמה היא מזדהה עם הדמות של אביגיל כי גם המורה שלה וגם חברים שלה לכיתה נרצחו – וההלוך ושוב בין הסיפור למציאות מעניק עוד מבט. אנחנו הרי לא מכירים, אבל קראנו את אותו סיפור ויש לנו חוויה משותפת ומצע לתקשורת. זה מה שסיפורים עושים.

ענבל אושמן (צילום: לירון וייסמן)

"כשאני מקשיב לסיפור, אני מתוודע לחוויה רגשית של אדם אחר וגם מתבונן בחוויה הרגשית של עצמי. להתרחשות הזאת קוראים חמלה. חמלה באנגלית זה "קוֹם" (משותף) ו"פָּאשֶׁן" (כל דבר רגשי חזק). כלומר, האפשרות להימצא במצב רגשי חזק, שמח או עצוב, בשותפות.

"והיה עוד משהו שעשינו בתחילת המלחמה: ענבל ואני ועוד שותפים, הקמנו חמ"ל תקשורת חו"ל, שבו הפצנו את סיפורי קורבנות שבעה באוקטובר לרשתות תקשורת בארה"ב, אנגליה, גרמניה, צרפת ברזיל ועוד – שראיינו בעקבות כך ניצולים. עבדנו בזה בצורה אינטנסיבית.

"המחשבה שאנחנו יכולים להתעלם ממציאות של כאב או חורבן של הזולת, בין אם הוא יהודי חטוף, משפחה של חטופים, ובין אם הוא פלסטיני שחרב עליו עולמו בעזה – מסוכנת"

"ענבל גם הצטרפה להתארגנות שעבדה בחיפוש מידע אחרי נעדרי נובה והקיבוצים. אני זוכר שיחת טלפון שלה עם מישהי מבית החולים 'ברזילי' באשקלון. הן עברו שֵׁם אחר שֵׁם כדי לראות מי מאושפז בבתי החולים בישראל. בין 600 ל־700 שמות לא היו באשפוז. לאן הם נעלמו? אחר כך הבנו שהם נרצחו, וכל הזמן משפחות התקשרו לשאול אם יש לנו מידע. קצה חוט. זה היה קשוח מאוד".

איך כל זה השפיע עליך? על דעותיך?
"אחרי שבעה באוקטובר יש המון התעסקות בהתפקחות – מי התפקח, מאיזה סיוט התעוררת.

"באחד מספרי הסדרה 'הרפתקאות דוד אריה' יש קטע שבו הוא חולם חלום ומתעורר לתוך חלום אחר ואתה לא יודע אם זאת המציאות או לא, ואני חושב שהמחשבה שאנחנו יכולים להתעלם ממציאות של כאב או חורבן של הזולת, בין אם הוא יהודי חטוף, משפחה של חטופים, ובין אם הוא פלסטיני שחרב עליו עולמו בעזה – מסוכנת.

מתוך המופע "הרפתקאות ינץ לוי" (צילום: יח"צ)

"המחשבה שאנחנו יכולים להמשיך לנהוג במכונית של המציאות הנוכחית היא גם נאיבית וגם פחדנית. אחד הדברים הקשים לישראלים, הוא להפגין חולשה ולשהות בתוכה. כי להימצא בתוך חולשה ולהפגין אותה צריך אומץ".

והספרות נותנת אפשרות שהייה כזאת?
"פעם, ילד אמר לי משהו על 'המורה דרורה לא מפלצת', ספר שכתבתי על חוויות בית הספר שלי משנות ה־80. הוא אמר, הרגשתי שהספר הזה מבין אותי. ואיזו מתנה הוא נתן לי כי כשאנחנו פוגשים סיפור, באמת יש לפעמים תחושה כזאת. לא שאתה מבין את הסיפור, אלא שהוא מבין אותך.

"מנקודת מבט של ילד, האנושות מאוד מביכה. בני האדם לא רק הורגים אחד את השני, אלא גם מקדשים את זה. והם לא רק מקדשים את זה הם גם עושים אחר כך טקס, והטקס הוא מגש הכסף לנופלים הבאים"

"בסיפורי ילדים יש הרבה פעמים פנטזיה, כלומר אפשרות לכתוב בצורה עקיפה. ודווקא העקיפין מאפשר לגעת באופן ישיר ברגשות. סיפור ילדים יכול להכיל המון משמעויות ורבדים שאני ככותב יכול גם לא להיות מודע אליהן, כי הוא לאו דווקא מחויב למציאות ריאליסטית.

"בספר 'הרפתקאות דוד אריה בג'ונגל הסיבירי' מסופר על כפר בשם ציחקקוב, כפר שבו כולם בוכים ממה שאמורים לצחוק ממנו – ולהיפך. כשהם מקבלים מכה, הם צוחקים. ואני רוצה לספר לך משהו שלא כתוב בספר, שנכתב לפני 15 שנה.

הרפתקאות ינץ לוי–ז'ראר אלון, עיצוב דמות: דוד אריה יניב שמעוני (צילום: יח"צ)

"באחד הקטעים יש טקס זיכרון לעורב המחמד של ראש הכפר שהלך לאיבוד. כולם מפארים את העורב וצוחקים כי זה מאוד עצוב שהוא הלך לאיבוד, ורק הדוד אריה בוכה כי זה עצוב. ואז כולם רוצים לרדוף אחריו בגלל חילול הקודש. שהוא בוכה במקום לצחוק.

"כשסיפרתי את הסיפור הזה – וכל הסיפורים שלי מתחילים בסיפור שסיפרתי בעל פה לאחיינים שלי או לילדים שלי – הטקס המקורי היה לחללי המלחמות. נתתי לחבר טוב שלי לקרוא את הספר לפני הפרסום והוא אמר, מה אתה מכניס את ימי הזיכרון לספר? זה יותר מדי מציאות. בספרות ילדים יש היחָבֵא שמכיל דברים אחרים. אז טקס הפרידה מהעורב מכיל את ימי הזיכרון.

" ילד שצוחק בצפירה, למשל, כנראה לא יכול להכיל את המבוכה. כלומר, איך יכול להיות שהבאתם אותי לעולם שככה מתנהגים בו. הצחוק בצפירה, יש בו אמת אנושית"

"מנקודת מבט של ילד, האנושות מאוד מביכה. בני האדם לא רק הורגים אחד את השני, אלא גם מקדשים את זה. והם לא רק מקדשים את זה הם גם עושים אחר כך טקס, והטקס הוא מגש הכסף לנופלים הבאים.

"ילד מסתכל על זה ומרגיש נבוך, ולכן ילד שצוחק בצפירה, למשל, כנראה לא יכול להכיל את המבוכה. כלומר, איך יכול להיות שהבאתם אותי לעולם שככה מתנהגים בו. הצחוק בצפירה, יש בו אמת אנושית".

עטיפת ההסכת של הסופר ינץ לוי (צילום: יח"צ)

מה קרה לכתיבה שלך מאז שפרצה המלחמה?
"מאז שהתחילה המלחמה היה לי דחף לעשות הסכּת. פודקאסט על הדוד אריה ועל המורה דרורה ועל עוד דמויות שעליהן אני כותב ויש לי גם מופע כזה, הרפתקאות ינץ לוי. הסכּת זה מלשון להסכית. להקשיב. והרי הקשב שלנו נמצא תחת מתקפה. מחרחר מרוב מחנק. רציתי ליצור לילדים מרחב שבו יש הקשבה ואין ויזואליות וזה חשוב כי אפשר לדמיין ויש הומור.

"יש בהסכּת פינה שחוזרת בחלק מהפרקים שנקראת 'הפינה של מר טייקוּנוֹביץ", ממציא שואב הרגשות מספרי האחרון. ילדים יכולים להקליט שאלות על חרם, קנאה ועוד נושאים שמעסיקים אותם. הפינה נקראת 'בואו לא נדבר על זה', כי מר טייקונוביץ' הוא אנטי־קשב ואנטי־לחלוק רגשות ומתעלם מהרגשות שלו עצמו".

"יצירתיות היא חיבור לא צפוי בין דברים. כשיש כיסא ואני יושב עליו, זה מוכּר. אבל אם אעשה בו שימושים אחרים יקרה משהו חדש. יש כוחות בעולם שרוצים לחנוק את האיכויות האלה. ביבי וחבר מרעיו, למשל"

אז למה הפינה?
"כי ילד חי בעולם, ובאיזשהו שלב הוא מבין שהילדות שלו היא לא בראש סדר העדיפויות. אומנם מחייכים אליו ומחנכים אותו, אבל יש המון כוחות שמנסים לרמוס את הילדות שלו. כלומר, שיתבגר.

"כשאני אומר 'ילדוּת' אני מתכוון לאותו חלק שקיים באדם, לא משנה בן כמה הוא: יצירתיות, דמיון ומשחקיות. לא אצל כולם הוא חי. לפעמים הוא גדוע וקבור. אבל גם לגִּדֵּם הייתה יד פעם. המבוּגרוּת הקונבנציונלית עושה מדרג שבמסגרתו הדמיון נחות או משני למציאות.

הפגנה נגד הממשלה ובעד עסקת חטופים מול מטה משרד הביטחון בתל אביב, 5 בספטמבר 2024 (צילום: Jack GUEZ / AFP)

"אבל העובדה היא שאחוז גדול מהחיים שלנו מתקיים בדמיון. יצירתיות היא חיבור לא צפוי בין דברים. כשיש כיסא ואני יושב עליו, זה מוכּר. אבל אם אעשה בו שימושים אחרים יקרה משהו חדש. יש כוחות בעולם שרוצים לחנוק את האיכויות האלה. מר טייקוּנוֹביץ' למשל. ביבי וחבר מרעיו, למשל.

"אני חושב שכוחות חמאס שפלשו לישראל בשבעה באוקטובר רצו להרוג גם את זה – ואנחנו חייבים להבין שכחברה, כבני אדם, כהורים, אנחנו נאבקים בכוחות האופל האלה".

"הפער הוא לא רק עסקה או לא עסקה, בתי המשפט או הגבלת קדנציה. אלא עמדה שיש בה התעלמות מרגשות קשים. עמדה שרוצה לשעבד את האנושיות למטרות צבאיות־דתיות"

למשל?
"אי החזרת החטופים, למשל. הדבר הכי בסיסי של ילדוּת זו תחושת מוגנות. אם אתה משחק מחבואים, אתה מצפה שמישהו יחפש אותך וימצא אותך, ואם תיגש לאבא הוא לא יוריד לך סטירה. אנחנו עם שניגש לאבא מאוד מניפולטיבי שגם מוריד לנו סטירות וגם מתעלם מהמהות האנושית שלנו.

"זה משבר שלא צריך אותי כדי לנסח. זה משבר כל כך חריף שנובע מהפער הנפשי והרגשי שעליו אני מדבר. אנשים שרוצים לגדוע את הדמיון, היצירתיות והמשחקיות, לצנזר אותם, לשלוט בהם, לחייל אותם.

מפגינים מחוץ לקריה בתל אביב דורשים את שחרור החטופים בעזה, 14 בינואר 2025 (צילום: אריק מרמור/פלאש90)

"הפער הוא לא רק עסקה או לא עסקה, בתי המשפט או הגבלת קדנציה. אלא עמדה שיש בה התעלמות מרגשות קשים. עמדה שרוצה לשעבד את האנושיות למטרות צבאיות־דתיות. זה פשיזם. כלומר, אין אישי. אין מקום לרצון, לחרות, לדמיון ולחופש. זאת התנגשות פילוסופית, נפשית ורגשית שממנה נגזרות ההחלטות".

מה המקום של היצירה בחייך בימים אלה?
"יצירה אצלי היא דרך חיים. היא לא מתרחשת רק כשאני מפרסם ספר, סדרה או הסכּת. ברור שאחרי שבעה באוקטובר לקח לי קצת זמן לחזור, כי קשה לחזור מדבר כזה. אנחנו שׂקי מצוקה, זה מה שאנחנו. כולנו. אולי יש מישהו שלא, אבל לא פגשתי אותו.

"שבעה באוקטובר (שלא נגמר) הוא שיא שלילי. תהום. ומאחר שהיצירה שלי עוסקת ממילא במצוקות אנושיות, לפעמים בדרך הומוריסטית, אני יוצר כל הזמן כי זאת הדרך שלי להתמודד"

"שבעה באוקטובר (שלא נגמר) הוא שיא שלילי. תהום. ומאחר שהיצירה שלי עוסקת ממילא במצוקות אנושיות, לפעמים בדרך הומוריסטית, אני יוצר כל הזמן כי זאת הדרך שלי להתמודד. היצירה שלי לא מופרדת מהחיים, להפך. היא מופנית אל החיים.

"אני עובד הרבה מהבית, מזפזפ בין דברים. אני יושב, כותב, קם, מכין אוכל, מדבר עם הילדים, חוזר לכתוב. אין לי סדר יום ואני תמיד עובד על כמה דברים במקביל. אני כותב כמעט כל יום, למעט בימים שבהם אני נוסע למפגשי סופר או הצגה. זאת מחלקה שלמה בעשייה שלי, להימצא במרחב של סיפור עם קהל של ילדים והורים.

מתוך "מופע החלומות של ג'וקולינה בלרינה ורקדני הכדורגל" (צילום: אפרת מזור)

"בחודשים האחרונים, בעקבות פנייה מסוזן דלל, ענבל ואני יצרנו יחד קומדיית מחול (מודרני) שנקראת 'מופע המחול של ג'וקולינה בלרינה ורקדני הכדורגל'. הרבה זמן תכננו לעשות משהו יחד והיצירה לילדים, סביב מחול, הייתה בשבילנו אוויר לנשימה.

"מדובר בספין־אוֹף של דוד אריה שהופך לג'וק ואחת הבנות שלו, ג'וקילינה בלרינה, בעלת יכולות ריקוד פנומנליות, חולמת להיות רקדנית. אבל יש בעיה אחת: היא ג'וּק".

"כרגע אנחנו בתקופה אפלה שהאופטימיות הריאליסטית היא לראות איך אני מגן על הילדים שלי. זה יום־יומי. זה פחות עתידני ופחות עסוק במה יקרה בסוף הסיפור"

האם אתה אופטימי?
"התשובה היא: אני לא יודע".

אין משהו בעבודה עם ילדים שמשאיר אותך עם פעימה תמידית של אופטימיות?
"התשובה היא לא, ואגיד לך משהו: מהשאלה שלך משתמעת איזו הסתכלות על ילדוּת כעל מחוז גן עדן אידילי ומלא תום. אבל האמת היא שילדוּת היא משהו מאוד קונפליקטואלי. אתה כל הזמן במאבק. כל ילד רוצה להיות עצמאי, וגם פוחד.

"לכל ילד יש קונפליקט תמידי מול סמכות, מול מבוגרים, מול החברה שבה הוא חי. לא פשוט להיות ילד. תחשבי על המרחב הציבורי בישראל. ילד יוצא החוצה ורואה שלטים ועליהם פני חטופות מגואלות בדם, פני חטופים, מדבקות עם ציטוטים של נופלים ונופלות, והוא חי בסיפור שכרגע הזאב בלע את כיפה אדומה והצייד עוד לא הגיע ויכול להיות שהוא גם לא יגיע. ולהורים אין תשובות.

"כיפה אדומה", ציור מהמאה ה־19 מאת פלורי פרנסואה ריצ'רד (צילום: IanDagnall Computing / Alamy Stock Photo)

"הכתיבה שלי לילדים מחוברת לתסבוכת הזאת. היא לא נמצאת על הרצף בין אופטימיות לפסימיות. כרגע אנחנו בתקופה אפלה שהאופטימיות הריאליסטית היא לראות איך אני מגן על הילדים שלי. זה יום־יומי. זה פחות עתידני ופחות עסוק במה יקרה בסוף הסיפור אף שאני יודע שאת הפצעים שהמלחמה הזאת מסבה לנו ייקח שנים רבות לרפא. אולי אפילו דורות".

ולספרות, יש כוח ריפוי?
"אני חושב שליצירה לילדים יש כוח, אבל אני עצמי לא יוצר מהמקום הזה. אני יוצר ממקום פשוט, כמו ילד בארגז החול. מייחסים לפיקאסו את המשפט: 'צייר הוא ילד שלא הפסיק לצייר'. אז אני כמו ילד שלא הפסיק לשחק משחקי דמיון. והספרות שלי מיועדת גם למבוגרים־ילדים, כמוני, שלא הפסיקו לשחק".