האמת, הטוב והיפה – האידיאות הראשוניות של אפלטון – נחשבות כמבטאות את מותר האדם. בחינוך הן מתממשות בחינוך האינטלקטואלי המכוון לאמת, בחינוך המוסרי המכוון לטוב, ובחינוך האמנותי המכוון ליפה.

מהו הביטוי של אלה בישראל כיום? צאו וראו: בתחום האמת, התרבות נעשית אנטי-אינטלקטואלית, שקרית, דתית-משיחית, נוקשה ומעוותת; בתחום המוסר, החברה נהיית יותר ויותר כוחנית, רעילה, מדכאת, אגואיסטית, נצלנית, מפלה ומושחתת; ובאשר ליפה, יותר ויותר מתרבים הגילויים של כיעור, גסות, לכלוך וזוהמה.

מה הביטוי של האידאות האפלטוניות בישראל כיום? בתחום האמת, התרבות נעשית אנטי-אינטלקטואלית, שקרית, דתית-משיחית. בתחום המוסר, החברה נהיית יותר כוחנית ורעילה. באשר ליפה, מתרבים גילויי הכיעור

מהי מידת האחריות של החינוך למצב החברה? השאלה בעייתית ומעסיקה את ההגות החינוכית מראשיתה ואת הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה המודרניות. לכאורה, החינוך נועד להשביח את החברה; מכל מקום, זו שאיפתו המודעת והמוצהרת. אבל מול התפיסה הזאת ניצבת ההכרה בכך שהחינוך איננו מסוגל לדלג מעל לרף הערכים והנורמות של החברה, אין בכוחו לשנותם.

כך, לא אחת אנו עדים לנשות ולאנשי חינוך המתנאים בהישגים התרבותיים והמדעיים, באישי רוח ומדע, ביוצרים וביזמים בולטים בחברה וזוקפים אותם לזכותם: "כל אלה – תוצאת החינוך שהענקנו". אבל, אויה, מול תופעות הרסניות ובזויות הם נוטים להיתמם: "זו החברה אשמה; החינוך איננו כול-יכול ואין לצפות ממנו שישפיע על העיוותים בה".

גם אם נקבל את ההנחה בדבר החולשות המובנות בחינוך באשר ליכולתו להשפיע על ערכיה של החברה, הרי ברור שמידה מסוימת של השפעה חייבת להימצא בו, שאם לא כן מהי תכליתו? גם מי שגורסים, שיכולתו של החינוך מוגבלת על ידי נתוני התרבות של החברה, מניחים שהוא עשוי להכשיר את התלמידות והתלמידים ברמה המבטיחה שישכילו לשמור במידה מרבית על הערכים שקנו בבית הספר גם בתנאים של חברה שנתקלקלה.

מותר אפוא להקשות: האם החינוך בישראל – וכוונתי כאן במיוחד לתחומי החינוך ההומניסטי, הפוליטי והדמוקרטי – מילא את תפקידו כראוי בעשורים האחרונים? ועוד: האם אין לחינוך חלק – ואפילו חלק סביל בדרך של רפיסות ורפיון – בכלל הגורמים שאפשרו את הצמיחה וההתפשטות המבהילות של האידיאולוגיה הפשיסטית, של היוהרה והרהב ושל מופעי הכוחנות, הגזענות וההתבהמות החמורים המתגלים בחברה ובצה"ל?

האם אין לחינוך חלק בגורמים שאפשרו את הצמיחה וההתפשטות המבהילות של האידיאולוגיה הפשיסטית, של היוהרה והרהב ושל מופעי הכוחנות, הגזענות וההתבהמות החמורים המתגלים בחברה ובצה"ל?

למרבה הצער, בשיח הציבורי העוסק עתה ללא לאות בניתוח הגורמים לגילויים השליליים, המפחידים, בישראל, כמעט שאין אזכור למקומה של מערכת החינוך. לא הייתה עד כה שום קריאה לחקור אותה. הציבור מקֵל עימה ונראה שהוא מזכה אותה מכל אחריות.

צר לומר, גם בקרב מנהיגות ומנהיגי חינוך, אין הסתמנות של חשבון נפש נוקב. בצד ערגה לערכים העליונים, המופשטים, מרבית השיח במסגרות החינוך מגלה חולשה והתקרבנות. נמצא בו גם זעם ואשמה נגד ראש הממשלה, המשטר, גילויי הלאומנות והשחיתות וכו' – אשמה וזעם מוצדקים בהחלט, יש לומר – אבל בלא אומץ לביקורת עצמית נוקבת.

נראה שההתייחסות הזאת בקרב סגלי החינוך איננה אלא רציונליזציה המחפה על חשש מפני התמודדות ופולמוס סביב נושאים טעונים ועם שאלות קשות: מורא מפני התלמידים, ההורים, הפוליטיקאים והתקשורת הבוחשים בבית הספר. "למה לי להסתבך?" יאמרו.

אצל אחרים, הסתלקות מעירוב עצמי בתחום החינוך המאתגר הזה נובעת מהיעדר ביטחון מספיק בידע הנדרש ובעיקר ביכולות האינטלקטואליות ההכרחיות בו. בבסיס החינוך הפוליטי והמוסרי חייבים להימצא ידע רציני והמשגה מהתחומים מדע המדינה, משפט, היסטוריה, אתיקה ותקשורת. אין מנוס מכך.

עניין נוסף: בתי ספר רבים, הרואים את עצמם נאמנים לחינוך הומניסטי-ליברלי-דמוקרטי, מסתפקים בכך שמעשה החינוך בתחום הזה מוטל על המורות והמורים לאזרחות בלבד, במידת מה גם למחנכת ולמחנך הכיתה. כל האחרים פטורים כביכול מכך. ברם מושכל ראשון בחינוך המכוון לתפיסת עולם ולדרך חיים הוא, שכל המורות והמורים בכל מקצועות הלימוד, ועמם תרבות בית הספר בכללה, יהיו מכוונים לכך.

גם בקרב מנהיגי חינוך אין לא מסתמן חשבון נפש נוקב. בצד ערגה לערכים המופשטים, מרבית השיח במסגרות החינוך מגלה חולשה והתקרבנות, זעם ואשמה, אך בלא אומץ לביקורת עצמית נוקבת

עוד מעט קט שנת הלימודים תשפ"ה מסתיימת. עולה חשש מבוסס שנהיה עדים להחמצת המענה של הצורך הזועק לחקר הכשלים בתחום החינוך הערכי. זאת במגמה להבנותו כך שיבטיח כוח עמידות הומניסטית הכרחית בקרב התלמידות והתלמידים ובקרב הבוגרות והבוגרים.

ישעיהו תדמור הוא מחנך, פרופ' לחינוך. בעבר: מנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ראש מכללת לוינסקי לחינוך, יו"ר המועצה לרוח האדם בחינוך. פרסם 10 ספרים ומאמרים רבים. פעיל ומעורב למען חינוך נאור, הומניסטי, ליברלי ודמוקרטי, מכוון למדעים, למקצועות הרוח ולאמנויות.