ד"ר זיוה ילין. בת 63. אומנית. מרצה לאומנות במכללת קיי ואוצרת שותפה בגלריה בארי. נשואה לחיים, אם לארבעה. גרה על ציר בארי, חצרים, תל אביב.

אנחנו נפגשות בגלריה אלפרד בתל אביב. ערב גשום. זה היום האחרון לתערוכה הזוגית "הֶדֶף" שלה ושל האומנית תמר הורביץ ליבנה מקיבוץ כברי.

מאז שבעה באוקטובר, שהלם נוראות בקיבוץ בארי, שם נולד וגדלה, זיוה ילין נודדת בין מקומות. חיה על מזוודה. הכול השתנה, מלבד התשוקה לאומנות שהיא התשוקה לחיות. הרקע האדום ("אָדֹם שֶׁל אַהֲבָה וְלֹא שֶׁל דָּם") שאפיין את ציוריה עד לאסון, התחלף בכחול כהה וסגול של לילה יפה ועצוב בקיבוץ כמעט ריק.

אנחנו מדברות על התלישות, ההתעקשות על היצירה, על המצב הביטחוני חסר התקדים, על גלריה בארי שאותה ניהלה במשך 30 שנה ופועלת עכשיו בתל אביב, ועל תערוכת היחיד החדשה שלה, "צִלְלֵי הַבְּרוֹשִׁים עַל הַכְּבִישׁ", שנפתחה לפני כשבוע במוזיאון רמת גן.

היא יודעת שדברי ימי בארי השתנו, אבל עבורה – זה הבית היחיד.

מה שלומך?
"אני לא יודעת איך עונים על שאלה כזאת. ברמה האישית אני בסדר.

שני ציורים של האומנית זיוה ילין מקיבוץ בארי מוצגים בתערוכה "צללי הברושים על הכביש" במוזיאון רמת גן לאומנות ישראלית, פברואר 2025 (צילום: ג'סיקה שטיינברג)

"הדבר שהכי קשה לי הוא להרגיש אי־ודאות וחוסר שליטה. אני כבר לא שם. חזרתי לסוג של שגרה ושגרה בשבילי היא הדבר החשוב בעולם. יש ימים שבהם אני מלמדת ובימים אחרים אני בסטודיו. כל זמן שיש לי שגרה אני בסדר, למרות שהמצב גרוע.

"אתמול (שבת) חזרו משבי חמאס אוהד בן עמי ואלי שרעבי מבארי, ואור לוי מגבעתיים. שמחתי בשובם, חיכיתי להם. נורא הטריד אותי מה שקורה איתם.

"לקראת שחרורם, התכנסו חברי בארי בשני מקומות – גם בבארי וגם באוהל הלבן בקיבוץ חצרים, שהוא מקום ההתכנסות של הקהילה שמפונה לשם. שמנו מסכים גדולים וצפינו יחד בשחרור. ההתרגשות הייתה עצומה וגם הכאב. הם לא דומים לעצמם. קשה היה לראות. הם עברו דברים איומים אבל הם אנשים חזקים ואני מאמינה שיש להם כוחות להחלים".

"ישבנו בממ"ד 11 וחצי שעות, חיים ואני, הבן שלי ובת זוגו ושני כלבים. לקח לי זמן להבין מה קורה גם בזמן השהייה בממ"ד, גם כשיצאנו ממנו בסביבות 17:30 בעזרת חיילים מיחידת העוקץ, וגם כשהגענו לבית אחותי בסלעית"

שבעה באוקטובר שלך.
"ישבנו בממ"ד 11 וחצי שעות, חיים ואני, הבן שלי ובת זוגו ושני כלבים. לקח לי זמן להבין מה קורה גם בזמן השהייה בממ"ד, גם כשיצאנו ממנו בסביבות 17:30 בעזרת חיילים מיחידת העוקץ, וגם כשהגענו בשעת ערב לבית אחותי בסלעית.

"אני זוכרת שכתבתי הודעה לסופי ברזון מקאי שותפתי ומי שהחליפה אותי בניהול גלריה בארי: 'איפה אתם? הוציאו אתכם?' היה דיסאינפורמציה. עוד לא ידעתי שהיו מאות מחבלים בבארי. רבים עוד היו בממ"ד. ניסיתי להבין מה קרה לחברים שלי. לא רק שלא ידענו מי מת, לא ידענו מי חי.

הרס בקיבוץ בארי, 19 בדצמבר 2023 (צילום: משה שי/פלאש90)

"ביום ראשון הגיעה הידיעה שחגי אבני איננו. איש קסם שהיה מעצב אירועים וגינות, אבא לחמישה ילדים והבן אדם הכי חי עלי אדמות. עבדתי מולו בגלריה ומאוד אהבתי אותו. חגי איננו? לא יכול להיות! בכיתי כל היום.

"הבנתי שמשהו מאוד קשה קרה בבארי והתחושה הכי חזקה, אני לא יודעת למה, הייתה בושה. בושה על הפלישה שהצליחה להם ועל מה שהם עשו בקיבוץ. בשלב מסוים ראיתי שסופי כתבה שהגלריה נשרפה.

"היה לי קשה לשמוע על בארי 'מבחוץ'. כלומר, לשמוע שאנשים זרים מדברים על הבית שבו נולדתי וגדלתי ומספרים על האנשים שלנו ולחשוב שמעכשיו הוא ייזכר בגלל הטבח. זה עורר בי המון התנגדות"

הקיבוץ המשגשג, שהיה מזוהה עם פריחת הכלניות בפברואר, הפך למלכודת.
"היה לי קשה לשמוע על בארי 'מבחוץ'. כלומר, לשמוע שאנשים זרים מדברים על הבית שבו נולדתי וגדלתי ומספרים על האנשים שלנו ולחשוב שמעכשיו הוא ייזכר בגלל הטבח. זה עורר בי המון התנגדות, ולא רק בי.

"לקח לי זמן להשלים עם האפשרות שדברי הימים של בארי השתנו. חמישה ימים אחרי האסון הבנתי שאני חייבת להיות עם חברי הקיבוץ ונסענו למלון בים המלח".

תושבי בארי צועדים בים המלח למען שחרור הישראלים שנחטפו על ידי מחבלי חמאס בעזה, 9 בנובמבר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

מה ראית כשנכנסת למלון?
"המולה נוראית – מלא אנשים, אקו תמידי, רעש. אין לך לאן להימלט מלבד לחדר. את מתחבקת עם כל מי שאת פוגשת, גם כאלה שלא היית איתם קודם בקשר. את שמחה לראות כל מי שחי.

"כשהגעתי למלון קיבלתי הודעה מעידית עמיחי, ראש הבית לאומנות ישראלית שהכירה אותי בזכות הגלריה והתכתבה איתי כשהיינו בממ"ד. היא שאלה איך אפשר לעזור. לא ידעתי מה לענות. אחר כך אמרתי לה שאולי נארגן חומרים לציור והיא מייד התלהבה וארגנה תרומות. ככה הגיעו למלון קני ציור, דיקטים, ניירות וצבעים.

"חשבתי שגם אנחנו יכולים לצייר את החטופים והמתים שלנו ופתחתי קבוצת ווטסאפ של אומני בארי. שאלתי לדעתם והיו כמה שגילו עניין. בכל בוקר היינו נפגשים ומציירים"

"כבשתי חלקה קטנה בתוך האולם שבו התקיימו גם המפגשים עם הפסיכולוגים והמטפלים, וגם רוכזו תרומות הבגדים. הנחתי שולחן עם כמה אובייקטים והזמנתי אנשים מהקיבוץ לבוא לצייר. למחרת קראתי שהגיעו אומנים לרחבת מוזיאון תל אביב וציירו פורטרטים של החטופים לפי תמונות.

"חשבתי שגם אנחנו יכולים לצייר את החטופים והמתים שלנו ופתחתי קבוצת ווטסאפ של אומני בארי. שאלתי לדעתם והיו כמה שגילו עניין. בכל בוקר היינו נפגשים ומציירים".

ד"ר זיוה ילין על רקע אחת מיצירותיה (צילום: תמר מור סלע)

נשמע שההתארגנות במלון, למרות ההלם והאובדן הבלתי נתפס, הייתה מהירה.
"נכון, ובעיניי זה לב העניין. כשהגעתי למלון כבר היה חמ"ל ומזכירות וועדות תרבות וחינוך וגיל שלישי. הסתובבתי בתחושת גאווה על הכוחות שיש לקהילה שלי.

"ואז פנתה אליי מאיה, אישה צעירה מבארי, שהציעה לי להצטרף לצוות קבורות. לא היה לי נעים לומר לה שלא מתאים לי. היא אמרה, אנחנו צריכים אותך, ולמאיה אני לא אומרת לא. וככה, במשך חודשיים, התאספנו כל ערב כדי להכין את הטקסים ואת ההלוויות.

"בארי הוא מקום מאוד מאורגן, עם טבלאות ונהלים עד אחרון הפרטים. עד לחיפוש השיר המתאים להשמיע בהלוויה ומי ינהל את הטקס. ההלוויות התקיימו בעיכוב משמעותי כי זיהוי הגופות לקח זמן והיו המון קבורות"

"היינו צריכים למצוא את מי לחבר למשפחה כדי שיראיין אותה ויכתוב הספד, לברר האם מישהו מבני המשפחה מסוגל לכתוב את ההספד בעצמו. אם לא הייתה משפחה, פנינו לחברים קרובים.

"בארי הוא מקום מאוד מאורגן, עם טבלאות ונהלים עד אחרון הפרטים. עד לחיפוש השיר המתאים להשמיע בהלוויה ומי ינהל את הטקס. ההלוויות התקיימו בעיכוב משמעותי כי זיהוי הגופות לקח זמן והיו המון קבורות.

"היה גם צוות שבעה וצוות חטופים שעובד עד היום. ככה עברו אוקטובר ונובמבר. בבקרים ציירתי פורטרטים ובערבים עבדתי עם צוות הקבורות".

"אני רוצה לקום לשגרה, ללמד, לחזור לעולם". ציור מתוך התערוכה החדשה של ד"ר זיוה ילין במוזיאון רמת גן (צילום: באדיבות ד"ר זיוה ילין)

והאומנות יצאה לפסק זמן באותם ימים?
"לא יכולתי לעשות את האומנות שלי במלון כי היא תופסת הרבה מקום ומלכלכת. חבריי למכללת קיי בבאר שבע, שם אני עומדת בראש ההתמחות לאומנות, חשבו שאולי יקל עליי אם יסדרו לי מחליפה ואמרתי, 'חס וחלילה'. אני רוצה לקום לשגרה, ללמד, לחזור לעולם. בשלושה בדצמבר 2023 חזרתי ללמד.

"בשבועיים הראשונים אחרי האסון לא הגעתי לבארי. חיים כן נסע, וביקשתי ממנו לצלם את הסטודיו. הכנתי את עצמי נפשית לכך שלא נשאר ממנו כלום, כי בשורה שמאחורי הסטודיו לא נשארו בתים, אבל הוא נשאר.

"באמצע ינואר עזבנו את המלון עם כמה עשרות חברים נוספים, מי לבארי ומי למקומות אחרים. הרגשתי שאני עוזבת ספינה טובעת, נוטשת את החברים שלי. אבל אחרי שכמעט נרדמתי יום אחד על ההגה, הבנתי שזה מסוכן"

"חיים אמר לי, 'זיוה, אנחנו חייבים להוציא את העבודות מהסטודיו. אם נופל פה טיל הלכו 30 שנות יצירה'. קיבלנו אישור להוציא את העבודות למרות שבארי היה שטח צבאי סגור. העברנו אותן למשרדים של אספן האומנות אלי ארלוק, שהוא גם חבר בקרן ידידי ספיר. הוא כל הזמן ביקש לעזור והציע שנאחסן אצלו את הציורים.

"כשחיים הגיע להעמיס את העבודות התברר שיש בהן חורים. החלונות של הסטודיו נופצו והיו הרבה עבודות ירויות.

"באמצע ינואר עזבנו את המלון עם כמה עשרות חברים נוספים, מי לבארי ומי למקומות אחרים. הרגשתי שאני עוזבת ספינה טובעת, נוטשת את החברים שלי. אבל אחרי שכמעט נרדמתי יום אחד על ההגה, הבנתי שזה מסוכן.

ציורים של האומנית זיוה ילין מקיבוץ בארי בתערוכה "צללי הברושים על הכביש" במוזיאון רמת גן, 30 בינואר 2025 (צילום: ג'סיקה שטיינברג)

"אורית ישי, חברה שהיא גם צלמת, נתנה לי קיר בסטודיו שלה והזמינה אותי לעבוד אצלה. במשך כמה חודשים הייתי מציירת גם בתל אביב וגם בבארי. לפני חודש קיבלתי בית ישן אחר בבארי, שמשמש לי סטודיו".

מה ציירת באותם ימים?
"בספטמבר–אוקטובר 2023 התחלתי ציור שהשארתי אצל גילי, הבת שלי, שגרה באוסטרליה. ציירתי את בארי בלילה בצבעים כחולים וסגולים. זה מצא חן בעיניי והחלטתי שכשאחזור לבארי, אתחיל סדרה של לילה כחול".

"לא רק שאני לא נביאה, אני חושבת שאני לוקה בעיוורון וכל הזמן שואלת את עצמי, איך לא ראינו? הרי הם ירו עלינו קסאמים, שרפו שדות, ברור שבסוף הם יבואו לרצוח אותנו"

עד אז, במשך שנים, ציירת על רקע אדום. זה היה סימן ההיכר הכי בולט שלך.
"נכון, אבל האדום כבר היה לי קשה מדי בעיקר בגלל הפרשנויות שאנשים נתנו לו, שהיו בלתי נסבלות. לא רק שאני לא נביאה, אני חושבת שאני לוקה בעיוורון וכל הזמן שואלת את עצמי, איך לא ראינו? הרי הם ירו עלינו קסאמים, שרפו שדות, ברור שבסוף הם יבואו לרצוח אותנו.

"אף אחד לא הבין שזה הולך לשם. אז להגיד על הציורים שלי שהם נבואיים? האדום שלי הוא אדום של אהבה. הגעתי אליו במקרה כי יום אחד נגמר לי הלבן אז השתמשתי באדום כרקע ועליו ציירתי את נופי העצים של בארי בזפת או בצבע אקרילי שחור, ויותר לא יכולתי לחזור ללבן כצבע בסיס. הייתי זקוקה לחוֹם. נולדתי בבארי, בצבעים האדומים הלוהטים ויש גם משהו ארוטי באדום, אבל זהו".

האומנית זיוה ילין מציגה את אחת מיצירותיה במוזיאון ישראל, נובמבר 2023 (צילום: באדיבות זוהר שמש)

לפני שבוע נפתחה תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה שלך במוזיאון רמת גן, באוצרות של שרי גולן. שם אפשר לראות את נופי בארי לאורך השנים. עבודות שרובן מצוירות על רקע אדום וחלקן על רקע כחול־סגול, מהשנה האחרונה.
"כבר 25 שנה אני מציירת את בארי. התערוכה החדשה שלי, "צללי הברושים על הכביש", היא תערוכה כמעט רטרוספקטיבית.

"התערוכה משלבת עבודות מהסדרה "דרכים" משנת 2010 ועבודה מסדרת "הברושים" מ־2014 ועוד ארבע עבודות מ־2018, שזו הסדרה האדומה עם רישומי הזפת ("פנורמות"), וחמש עבודות מתוך הסדרה "השעה היפה של שי".

"המשכתי לצייר את בארי שלי. את בארי שאני אוהבת ולא את בארי של הטבח. אני פריקית של העצים בקיבוץ ובכלל, אני מציירת עלה עלה, יורדת לפרטים הכי קטנים"

"שי זאת הבת שלי וככה היא קראה לשעה שבה היינו יורדות מחדר האוכל ורואות את העצים והבתים בדיוק בשעה שבה נדלקו פנסי הרחוב ואורות הבתים. בשמיים היה עדיין אור קלוש בגוון כחול כהה ושי הייתה אומרת, 'אמא, הנה השעה היפה'. הסדרה האחרונה היא סדרה של בארי בלילה שכולה בכחולים וסגולים שציירתי בשנה האחרונה".

למה דווקא השנה ציירת את לילות בארי?
"יש לי שתי תשובות. הראשונה, בגלל שהחלטתי עוד באוסטרליה שזה מה שאני רוצה לעשות, ואני בן אדם מתכנן. שלושה ימים אחרי שחזרנו פרצה המלחמה. שלושה חודשים לא יכולתי לצייר כי הייתי במלון ורק בינואר, כשחזרתי לבארי, חזרתי לצייר וזכרתי שמחכה לי סדרת הלילה. חוץ מזה, הכחול התחבר אל הבדידות והריקות של הלילה.

"הכחול התחבר אל הבדידות והריקות של הלילה". מתוך התערוכה החדשה של ד"ר זיוה ילין במוזיאון רמת גן (צילום: אסי חיים)

"התשובה השנייה קשורה לשהייה הלא רצופה בשום מקום. יומיים בשבוע אני בחצרים, יומיים בבארי ויומיים בתל אביב. אני חיה על מזוודה. כשאני מגיעה לבארי, זה תמיד בשעות אחר־הצהריים ורק בערב אני יוצאת החוצה, מסתובבת ומצלמת.

"באותן הליכות ערב אחרי החזרה, הייתה לי תחושה קריפית. המדרכות מיותמות, וברקע קולות מלחמה שמעצימים את הריק של הקיבוץ. אני תמיד מציירת את המקום כשהוא ריק כי אני לא מציירת אנשים, אבל נוכח הלילה והמלחמה – הוא התעצם.

"לאחרונה חזרתי לאדום ואני משלבת אותו עם הכחול, אבל האדום קיבל משמעות אחרת. יש לו יחסים נשכניים עם הכחול והסגול. אני עוד לא יודעת איך זה ייפתר"

"יש משהו יפה בלילה, בתאורה, בהשתקפות של האור על המדרכות, אני אוהבת את הנוף הזה, תמיד מחפשת את היופי ותמיד מוצאת. בסיבובי הלילה, הקפדתי לא לצלם את השכונות השרופות.

"המשכתי לצייר את בארי שלי. את בארי שאני אוהבת ולא את בארי של הטבח. אני פריקית של העצים בקיבוץ ובכלל, מטורפת על עצים. אני מציירת עלה עלה, יורדת לפרטים הכי קטנים. הציורים האלה מופיעים גם הם בתערוכה החדשה שלי.

"לאחרונה חזרתי לאדום". מתוך התערוכה החדשה של ד"ר זיוה ילין במוזיאון רמת גן (צילום: אסי חיים)

"לאחרונה חזרתי לאדום ואני משלבת אותו עם הכחול, אבל האדום קיבל משמעות אחרת. יש לו יחסים נשכניים עם הכחול והסגול. אני עוד לא יודעת איך זה ייפתר".

בחודש מאי 2024, פתחתן מחדש את גלריה בארי במשכן זמני בתל אביב. מדובר במעשה אופטימי.
"הרבה אנשים רצו לעזור לנו אחרי האסון. אחת מהן היא רויטל בן־אשר פרץ, יועצת האומנות של עיריית תל אביב. היא השיגה תורמים והזמינה את סופי ואותי לסיור במטרה למצוא חלל מתאים להקים בו את הגלריה. ככה הגענו לבית רומנו. התדר.

"בחודש מאי פתחנו את הגלריה בת"א והתחלנו לאצור שם. אני שמחה שהגלריה פעילה וחושבת שטוב שלא חיכינו שיבנו אותה מחדש בבארי. אבל זה שונה, כי הקהילה שלנו רחוקה"

"ברגע שנכנסנו לשם אמרנו – זה! החלל היה מוזנח ועיריית תל אביב השקיעה הרבה כסף בשיפוץ כולל. לאורך כל הדרך, הם פשוט אימצו אותנו, ולא רק אותנו אלא עוד מקומות בעוטף.

"בחודש מאי פתחנו את הגלריה בתל אביב והתחלנו לאצור שם. אני שמחה שהגלריה פעילה וחושבת שטוב שלא חיכינו שיבנו אותה מחדש בבארי. אבל זה שונה, כי הקהילה שלנו רחוקה. הקהילתיות והזמינות של האומנות היו חלק מהאג'נדה שלנו וחלק בלתי נפרד מחיי הגלריה וחיי הקיבוץ".

אחת מיצירותיה של האומנית זיוה ילין מוצגת במוזיאון ישראל, נובמבר 2023 (צילום: באדיבות זוהר שמש)

מתי היא הוקמה?
"גלריה בארי הוקמה ב־1986 על ידי אורית סבירסקי, אמא של מרב ואיתי ז"ל, שנחטף ונרצח בשבי חמאס. אחרי כמה שנים היא עברה לניהול של הראל יצחקי ואז לגבי צ'ריקובר, ומ־1994 עד 2024 הניהול היה שלי.

"מאז שבעה באוקטובר סופי מנהלת את הגלריה. היא עושה את זה מעולה ואני יכולה להתפנות קצת יותר לאומנות שלי".

איזה מקום יש לאומנות בימים אלה?
"אני לא יכולה לענות על שאלה כל כך גדולה, אבל כיוון שאני אומנית אני חושבת על אומנות, חולמת על אומנות, קמה בבוקר ועושה אומנות – אלה החיים שלי. זאת התשובה.

"לאומנות אין תפקיד שונה ממה שהיה לה קודם, אלא שעכשיו המשמעות היא לקום ולהמשיך בחיים. והחיים שלי זאת אומנות. ללכת לסטודיו, לצייר. להמשיך ללמד. האומנות מרככת את העצירה הכפויה של החיים"

"לאומנות אין תפקיד שונה ממה שהיה לה קודם, אלא שעכשיו המשמעות היא לקום ולהמשיך בחיים. והחיים שלי זאת אומנות. ללכת לסטודיו, לצייר. להמשיך ללמד. האומנות מרככת את העצירה הכפויה של החיים ואת העובדה שאת תלושה וכלואה באי יכולת לתפקד באופן רגיל.

"אספר לך משהו. בסוף ינואר, שיא הבלגן, כשרק התחלתי לעכל את מה שקרה ולהבין שבארי הוא לא הבית שהיה – חטפתי ורטיגו. במשך חמישה חודשים הסתובבתי והמשכתי לצייר ולהציג וללמד, והרגשתי נורא. שום טיפול לא עזר.

"זה יקרה שוב, זאת רק שאלה של זמן". הרס בקיבוץ בארי, 22 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"היה לי ברור שהגוף עושה את מה שהוא צריך לעשות כי הכול היה יותר מדי – הנסיעות, התלישות, אי־הוודאות, המוות. בכל פעם שהייתי נשכבת, הכול היה מסתובב. בסוף זה דעך, לאט, לאט".

יש משהו שאת מתגעגעת אליו?
"לחיים שהיו לנו. לתחושה שהבית שלי בטוח. אני יודעת שכמו שהם חדרו את הגדר בקלות בלתי נסבלת, זה יקרה שוב, זאת רק שאלה של זמן. שום מקום לא בטוח עכשיו, לא רק בארי. כל המדינה נמצאת ברגרסיה מבחינה ביטחונית. חזרנו ל־1948. מדינה מוקפת אויבים שצריכה להילחם על קיומה".