"לא הייתה שום פקודת מבצע מקדימה לפני שיצאו למלחמה, מה עושים עם כל העצורים שיהיו בלבנון. אני יכול להגיד שבאיזשהו דיון מוקדם לפני המלחמה העליתי אצל ראש מטה פיקוד צפון (את השאלה): 'מה תעשו עם כל השבויים שיהיו בלבנון?' האלוף אמר שלא יהיו שבויים. אז היו עשרות-אלפים שהם לא במעמד שבויים, אלא במעמד של עצירים, אבל היה צריך לדאוג להם" (ציטוט של תא"ל במיל' גדי זהר מתוך הספר "קו לבן דק" מאת דותן נווה).

לפעמים הדברים הרבה יותר ציניים ומעוותים, כמו אותו מחשב י.ב.מ. שחרץ גורלות של חיילים אמריקאיים באי הדמיוני פיאנוזה במלחמת העולם השנייה, בספרו המופתי "מלכוד 22" של ג'וזף הלר. בהיררכיית המלכוד, מעל אותו מחשב, נמצא המנגנון שמנתב הכל כאילו היה "יד נעלמה" שמבטיחה את המשך המלחמה והרווחים ממנה.

את המדיניות הישראלית במזרח-התיכון אפשר להגדיר, לא אחת, כהיעדר מדיניות מכוון. טלאים על טלאים, לכאורה ללא תכנון מוקדם, של פתרונות ארעיים בטווח הקצר שמחמירים את המציאות בטווח הארוך ומבטיחים את מלכוד התקיעות והאיוולת.

את המדיניות הישראלית במזה"ת אפשר להגדיר, לא אחת, כהיעדר מדיניות מכוון. טלאים על טלאים, לכאורה ללא תכנון מוקדם, של פתרונות ארעיים בטווח הקצר שמחמירים את המציאות בטווח הארוך

בימים של עסקאות חטופים, כששאלת "המחיר" מנוסחת בכל פה, כדאי אולי לחזור לשורשים של אותה מדיניות עמימות שישראל נוהגת כלפי אזרחיה שלה בסוגיות אלה. בשטחים הנוהל קיים מזמן: ישראל עוצרת במעצר מנהלי אלפי אזרחים, מכל שכבות הגיל, גם קטינים. חלק גדול מהם, אינו מעורב בטרור, גם לא בעקיפין. למעשה, המעצר המנהלי הוא כלי האיום והטרור האזרחי החזק מכל של ישראל: אדם נכלא לתקופה של חצי שנה ללא צורך במשפט, ובתום התקופה – ניתן להאריך את המעצר המנהלי בחצי שנה נוספת.

כשישראל מציבה את שאלת המחיר הכבד שעליה לשלם במקרה של עסקאות חטופים, בדמות שחרורם של מאות "מחבלים", כדאי לזכור שהיא-היא היוצרת במכוון את המשוואה האכזרית: היא שעוצרת מאות ואלפים גם כקלף מיקוח, בדיוק כדי שתוכל אחר-כך למתוח משא-ומתנים במטרה לריב על עוד כמה עשרות עצירים לפה או לפה, וכדי שהציבור הישראלי ייקרע בכאב ממאות "מחבלים" המשתחררים תמורת חטוף יהודי אחד.

במילים אחרות, מי שבפועל מוחזק גם הוא כקלף-מיקוח בידי ישראל הם דווקא חטופים ישראלים. אלה אנחנו שמייצרים את המשוואה שחטוף אחד שלנו (שלא לומר גוויה) שווה מאות "שלהם". מעל 1,300 עצירים מנהליים הוחזקו בידי ישראל נכון לשישה באוקטובר 2023. בתוך חמישה חודשים יגדל מספרם פי שניים וחצי. כל הפרקטיקה הזאת נוסדה רשמית והתפתחה במלחמת לבנון הראשונה, עם הקמתו של מחנה הכליאה "אנצאר" בדרום-לבנון.

הציטוט בפסקת הפתיחה שייך, כאמור, לתת-אלוף (במיל.) גדי זהר ובדבריו הוא מתייחס למלחמת לבנון הראשונה. הוא כלול בספר עיון אודות אנצאר, "קו לבן דק" (הוצאת סגול), מאת דותן נווה, שראה אור לאחרונה ונולד מסרט דוקומנטרי תחת אותו שם (בבימויו של נווה).

בשטחים ישראל עוצרת במעצר מנהלי אלפי אזרחים, גם קטינים. חלקם הגדול אינו מעורב בטרור. מעל 1,300 עצירים מנהליים הוחזקו בידי ישראל נכון ל-6 באוקטובר 2023. בתוך 5 חודשים יגדל מספרם פי שניים וחצי

זהר היה אז מפקד היחידה להפעלת סוכנים מחוץ לגבולות ישראל בחיל המודיעין. האם באומרו ש"לא יהיו שבויים", התכוון ראש-מטה פיקוד צפון לכך שכל מי שייתפס בידי צה"ל יחוסל? הרי פרקטיקת חיסול שבויים מצריים בפקודת קציני צה"ל יושמה במלחמת יום-כיפור, תשע שנים מוקדם יותר. סביר שלא, אבל נניח לרגע לשאלה הזאת, כיוון שלא היא מהות האמור כאן.

המהות היא דרך החשיבה והפעולה של המנגנון: בשנות השמונים היה המושג אש"ף פסול לשימוש וארור כמעט כמו ה"הם" בגרמניה. החוק הישראלי אסר על קיום מפגשים עם אנשי אש"ף. אלה היו ימים שבהם שליטי המדינות והארגונים באזור עוד לא זיהו את הפוטנציאל העצום שגלום דווקא בשיתוף-פעולה ביניהם, כמו בין בנימין נתניהו ויחיא סנוואר. איזכור שמו של אש"ף, מפגש עם נציגיו – משמעם הכרה בקיומם של הפלסטינים כיישות עצמאית, ובהיותו של אש"ף מייצגם (בדומה לסוכנות היהודית טרם הקמת המדינה).

כך קרה, שישראל נמנעה מלהגדיר את לוחמי אש"ף כ"חיילים": חיילים יש בצבא וצבא יש במדינה ריבונית. לו היו מוגדרים אותם לוחמים כ"חיילים", הרי שהם במעמד שבויי מלחמה, שחלים עליו חוקי הדין הבינלאומי ואמנות בינלאומיות, דוגמת אמנת ז'נבה. כך בא לעולם מחנה המעצר "אנצאר".

"אין אש"ף מנהל את ענייניו על-פי דיני המלחמה ומנהגיה, בעיקר משום שרוב 'פעולות הלחימה' שביצע היו פעולות טרור נגד אזרחים", נכתב במסמך צבאי, שכותרתו "הבסיס המשפטי למעצרם של הכלואים במחנה אנצאר". לפיכך, נכתב בו, "בשל כל הטעמים המפורטים, אין אנשי אש"ף שנפלו בידי צה"ל זכאים למעמד שבויי מלחמה".

ראשוני השבויים פלסטינים הובאו תחילה לכליאה בשטחי ישראל, כמו למשל, בכלא מגידו. בספרו כותב נווה, כי הדבר קרה "כנראה מתוך חוסר ידע ובהירות בנוגע להוראות אמנת ז'נבה בנושאים אלו". מגידו התמלא במהירות בעצורים מלבנון, אלא שאז הגיעו הנחיות היועץ המשפטי לממשלה וגורמים משפטיים בצה"ל, שקבעו כי כליאתם בשטח ישראל אסורה וכי יש להחזירם מיידית ללבנון ולכלוא אותם שם. כדי לא להגדיר את העצורים כ"שבויים", הם כונו "מובאים".

ישראל נמנעה מהגדרת לוחמי אש"ף כ"חיילים": חיילים יש בצבא, במדינה ריבונית. לו הוגדרו כ"חיילים", היו במעמד שבויי מלחמה, שחלים עליו חוקי הדין הבינל' ואמנות בינל'. כך נולד מחנה המעצר "אנצאר"

בזמן מלחמת לבנון הראשונה היה יואל זינגר קצין צה"ל בתפקיד ראש אגף הדין-הבינלאומי בפרקליטות הצבאית. באחריותו הייתה כל הפעילות הצבאית שמחוץ לגבולותיה הרשמיים של ישראל (שטחים, לבנון וסיני, כל עוד היו בשליטת ישראל). לימים יהיה זינגר חבר בצוותי המשא-ומתן בהסכמי אוסלו ובהסכמים עם מדינות ערב אחרות.

"הגיעו לישראל אלפי עצורים בבת-אחת, זה מצב שישראל לא התמודדה איתו מעולם", מתאר זינגר, "לפי אמנת ז'נבה שישראל חתומה עליה, למדינה כובשת יש סמכות לעצור אנשים שמהווים סכנה לביטחון בשטח שנכבש על-ידה ונמצא בשליטתה. אז מה בעצם ההבדל הגדול בין עצור שהוא שבוי מלחמה לאזרח שנתפס?

"אסור להעמיד למשפט שבוי מלחמה על כך שלקח רובה וירה בחיילים של מדינה אחרת. זה טיבה של מלחמה. שבוי מלחמה ניתן להחזיק עד תום המלחמה, אבל לא ניתן להעמיד אותו לדין על פעולות הלחימה. לעומת זאת, מחבלים שנתפסים על שטח כבוש, על-פי אמנת ז'נבה, אינם חיילים במדים – הם טרוריסטים ואותם ניתן להעמיד לדין ולהכניס לבית-סוהר או למעצר מונע, וזה מה שנעשה באנצאר".

אנצאר הוקם בלא תכנון מוקדם. ישראל לא נערכה לאפשרות של מאות ואלפי עצורים ושבויים בטרם יצאה למלחמה. ואולם, כבר בימי המלחמה הראשונים נעצרו כעשרת-אלפים חשודים "בפעילות ובמעורבות בארגוני טרור".

תחילה, הם הוחזקו בבית-אריזה סמוך לצידון, בתנאים קשים מאוד. לפי עדויות קציני וחיילי צה"ל, לא ניתן היה לספק שם את מחסורם, לרבות במזון ומים, החום היה כבד, ומעל לכל – אנשי המודיעין הישראלים לא עמדו בקצב המובאים למקום. אלה הובאו באוטובוסים, כלי-רכב צבאיים, מכוניות פרטיות, במשאיות ומה לא, מכל הבא ליד.

"שבוי מלחמה לא ניתן להעמיד לדין על פעולות הלחימה. מחבלים שנתפסים על שטח כבוש, על-פי אמנת ז'נבה, אינם חיילים במדים – הם טרוריסטים, שניתן להעמיד לדין ולהכניס לבית סוהר או למעצר מונע, מה שנעשה באנצאר"

אנצאר נחנך בארבעה-עשר ביולי (יום השנה לציון נפילת הבסטיליה) 1982. בכל יום הגיעו מאות עצורים חדשים, כשבמקביל, נמשכה בניית המחנה. רישום העצורים עם קליטתם נעשה באופן ידני וכלל אספקת מזון, ספירה ושיבוץ במכלאה. כיוון שחלק מהעצורים היו בני-משפחה, לרוב אב ובן, נדרש גם "איחוד משפחות". מדובר היה במלאכה סבוכה ומועדת לטעויות, ודאי כאשר במהרה הגיע מספר העצורים לכ-16 אלף איש.

כאשר בכל מכלאה ישנם כחמש-מאות עצורים, גם הליכה לשירותים הופכת לאמצעי התעמרות. הנוהל קבע שבכל-פעם ייצא עציר אחד לשירותים והבא לצאת אחריו ימתין לשובו ורק אז ייצא. אבל מה קורה כאשר עשרות עצירים מבקשים בו זמנית ללכת לשירותים? זה: נסיבות בלתי-אפשריות מובילות אנשים לאבד צלם אנוש ולהפוך לדמויי-מפלצות.

"אי-אפשר להגיד להם ללכת אחד-אחד", מתאר עצור במחנה, "אי-אפשר לעשות סדר לזה. מי שזקוק לשירותים – יילך, הוא לא יחכה למי שהלך עד שיחזור. זה לא בית-ספר". כך קרה, שלפחות בחלק מהמקרים, הורה קצין צה"ל להכות במקל את הממתינים הרבים. בעקבות רצף מקרים כאלה, הועמד אותו קצין למשפט צבאי בצוותא עם שלושה מחייליו והארבעה הורשעו בהתעללות ובפגיעה בשבויים. הם נשלחו למאסר בכלא צבאי והורדו לדרגת טוראי.

אלא שמסמכי צה"ל ועדויות רופאים פלסטינים שהיו עצורים אף הם ו"סופחו" לצוות הרפואי, מעידים כיצד נכלאו לאנצאר גם פלסטינים הלוקים בשכלם או בנפשם, שלא היו קשורים כלל למלחמה.

דוקטור אחמד קרג'ה, מעצורי המחנה ורופא כללי שהיה חלק ממערך הטיפול בעמיתיו לשבי, מספר, כי "לא כל האנשים שהיו במחנה המעצר היו אנשי צבא". כשקרג'ה, המתגורר כיום בחלחול, צפונית לחברון, מדבר על "אנשי צבא", כוונתו ללוחמים פלסטינים (מחבלים, בלשון הישראלית).

כאשר בכל מכלאה ישנם כחמש-מאות עצורים, גם הליכה לשירותים הופכת לאמצעי התעמרות. הנוהל קבע שבכל-פעם ייצא עציר אחד לשירותים והבא לצאת אחריו ימתין לשובו ורק אז ייצא

"לפחות מחציתם היו אזרחים", הוא אומר, "הצבא הישראלי היה עוצר כל מי שהיה עובר בדרך. כך הם עצרו עיוור, אחד לקוי בשכלו, אחד חירש ועוד. אני ראיתי את האנשים האלה במו עיניי. כנראה שאלה היו הפקודות, שככה זה במלחמה".

במסמך צבאי מסווג שיצא מלשכת הרמטכ"ל, רפאל איתן, מיום 21 במרץ 1983, נכתב במילים אלה: "יש לשחרר את החולים והמשוגעים הנמצאים באנצאר בהתאם לקריטריונים של הוועדה (אמ"ן, שב"כ וקרפ"ר)… המקובלים על הרמטכ"ל. מחבלים זרים (חולים ומשוגעים) ישוחררו מחוץ ללבנון על-ידי הצלב האדום ובנהלים המקובלים. יש לשחרר כמה שיותר עצורים אשר לא מהווים סכנה ארגונית ולא שפכו דם. מי שמחיר שחרורו מהווה סכנה – לא ישוחרר".

במסמך צבאי אחר, מפברואר 1983, עליו חתום אלוף-משנה מאיר רוזנפלד, ראש-מחלקת שבויים בצה"ל (רוזנפלד ימונה מאוחר יותר למפקדו השני של אנצאר), הוא כותב: "נושא הרפואה הוא אחד הנושאים הכואבים. אין לנו תשובה כיום לנושא התחלואה והטיפול השוטף בנושא הרפואי. כידוע לך, החלו לשחרר רופאים וחובשים מבין ה'מובאים' (עצורים פלסטינים, ח"ש), דבר המקשה מאד על הטיפול הרפואי השוטף, אבל מחייב להיערך לכך… ולקבוע תקן של כמות רופאים שחייבים להיות במחנה על-מנת לתת תשובה הולמת כפי שמדינה נאורה צריכה לתת לחולים. […] אסור בהחלט שהיה אקט של מוות של חולה מובא כרוני שמת כתוצאה מהזנחה רפואית".

הנה, כי כן, אפשר ממש לראות כיצד התשתית לפרקטיקות הנהוגות בידי ישראל וצה"ל כיום בשטחים ובעזה, הונחה בימי אנצאר ומלחמת לבנון הראשונה: מעצרים גורפים "על עיוור", גירוש למדינה זרה, מעצר חולים ופגועי נפש, ועוד.

אש"ף היה באותם ימים לשלטון המעשי בדרום-לבנון ובמיוחד במחנות הפליטים. כל מערך החיים האזרחי בדרום-לבנון, נוהל בידיו: בתי-ספר, בתי-חולים, מרפאות, משטרה, מוסדות כלכלה וסיוע, מפלגות וארגונים. התוצאה הייתה, ש"כל פלסטיני במחנות הפליטים היה עובד אש"ף, חבר בארגון המסונף לאש"ף או אוהד אש"ף", כפי שתיאר אורי אבנרי בכתבה ב"העולם הזה", בדצמבר 1982.

אפשר לראות כיצד התשתית לפרקטיקות הנהוגות בידי ישראל וצה"ל כיום בשטחים ובעזה, הונחה בימי אנצאר ומלחמת לבנון ה-1: מעצרים גורפים "על עיוור", גירוש למדינה זרה, מעצר חולים ופגועי נפש ועוד

עשרות-אלפי עצורים עברו את אנצאר בכל שנות קיומו. איך ייתכן שכולם הוגדרו כחשודים במעורבות בפעילות טרור?

"חשוב לומר שבאותה תקופה נדרשו התושבים במחנות הפליטים לחתום שהם פעילים או חברים באש"ף, על-מנת לקבל סיוע זה או אחר מהארגון. רפואי, סיעודי, לימודים, חוגים לילדים, תנועות נוער ועוד", מעיד קצין ששירת באותם ימים במערך ההסברה של דובר-צה"ל, ומחדד, כי הדבר קרה "אף שלרובם לא היתה כלל נגיעה לפעילות טרור ממשית" (פרקטיקה דומה מיישם חמאס בעזה).

עובדות אלה היו ידועות היטב גם לבכירי צה"ל והשב"כ, כמו גם קובעי המדיניות בממשלה. מכאן שהגדרת חברות באש"ף או קשר עקיף לארגון, תקפה באופן גורף כמעט לכל הפלסטינים ומהווה עילה למעצרם.

כך תרמה ישראל במו ידיה ליצירת המשוואה חטוף ישראל אחד = עשרות ומאות משוחררים פלסטינים תמורתו. בכך היא גם קיבעה במודע ובמזיד בתודעה הישראלית את המשוואה שכל עצור – אז וכיום – הוא בהכרח טרוריסט או מעורב בטרור.

"בציבור הישראלי קיים הרושם שאלה הם 'מחבלים', שנשבו במהלך הקרבות להריסת 'תשתית המחבלים בדרום לבנון', כולם או לפחות רובם, עסקו בפיגועים בישראל והם טרוריסטים מסוכנים, שאסור לשחררם. ויש אומרים: צריכים לטפל בהם ביד קשה. לתמונה נוחה זו אין שום קשר עם המציאות", כתב אבנרי ב"העולם הזה", "עם כניסת צה"ל והשב"כ למחנות הפליטים ולערים המעורבות, נעצרה למעשה כל האוכלוסייה הגברית המבוגרת, מגיל ארבע-עשרה או שש-עשרה ומעלה. אבות, בנים ונכדים. ביקרתי השבוע במחנות הפליטים של צידון והתמונה היתה ברורה וחד-משמעית: אין בהם גברים".

תושבי מחנות הפליטים נדרשו אז לחתום שהם פעילים או חברים באש"ף, לשם קבלת סיוע מהארגון. רפואי, סיעודי, לימודי ועוד", מעיד קצין ששירת אז בדו"צ "אף שלרובם לא הייתה כלל נגיעה לפעילות טרור ממשית"

נכון לסוף יוני 2024, הוחזקו במעצר מנהלי בבתי-הכלא בישראל לפחות 3,377 פלסטינים, מתוכם 75 קטינים בני 18-16. בסוף ספטמבר 2023 – תשעה חודשים מוקדם יותר ושבעה ימים לפני שמחתה של תורה בשבעה באוקטובר – עמד מספרם על 1,326, מתוכם 23 קטינים (18-16). מדובר בעלייה של פי 2.5 במספר העצורים. יתרה מזאת, מספר העצירים המנהליים נכון לסוף ספטמבר 2023 היה הגבוה ביותר מאז מרץ 2003, בתקופת האינתיפאדה השנייה.

אלא שהמלחמה הביאה לעלייה חדה בצפיפות כלל הכלואים במדינת ישראל, עד כדי פגיעה בטיפול הרפואי הניתן להם. בתוך ארבעה חודשים קפץ מספר הכלואים מכ-16 אלף נכון לפרוץ המלחמה, ליותר מ-20,500. השב"ס קרס תחת עומס הכלואים (תקן הכליאה המקסימלי בישראל הוא 14.5 אלף בני-אדם) וכאן, מתגלה פן נוסף בציניות האכזרית בה נוקטת ישראל: בתחילת 2024 שוחררו כ-40 פלסטינים ממעצר מנהלי. לפי השב"כ, שחרורם נועד כדי להקל על הצפיפות בבתי-הסוהר.

עצם שחרורם בנסיבות אלה הינו הודאה בשימוש המוגזם שעושה ישראל בכלי המעצר המנהלי. ישראל, למעשה, מודה כי לא נשקפה כל סכנה ביטחונית מהם. מדוע, אם כן, לא שוחררו מוקדם יותר? מדוע נעצרו מלכתחילה? ומעל לכל – כמה כמותם מוחזקים במעצר מנהלי ולא משוחררים רק כיוון שרמת הצפיפות חמורה באופן נסבל מבחינת יכולות ההתמודדות של שב"ס? כמה כמותם הוחזקו משך כל השנים?

יש לכך היבט ישיר גם לעסקאות החטופים העכשוויות מול חמאס: הרחק מידיעת הציבור, שחררה ישראל כ-40 "אסירים" בלא כל תמורה מחמאס, ובנפרד מהמשא-ומתן על שחרור החטופים הישראלים בעזה.

לפי דוח ארגון בצלם, מאז פרצה המלחמה מתו בבתי הכלא של שב"ס 10 אסירים פלסטינים. על שניים מהם נמצאו סימני אלימות. בנוסף, לפי חשיפת "הארץ", לפחות 27 עצורים מעזה מתו כשהיו בחזקת צה"ל. אחד מהם מת לאחר התדרדרות מתמשכת במצבו הרפואי ולאחר שתי התרעות בעניינו ששלח לשב"ס ארגון "רופאים לזכויות אדם" בדבר הסכנה הנשקפת לחייו. על-אף כל אלה, לא פונה העציר לבית-חולים, אלא ארבעה חודשים אחרי הפנייה הראשונה, כשהוא במשקל כארבעים קילו, שם מת.

לפי דוח בצלם, מפרוץ המלחמה מתו בבתי הכלא 10 אסירים פלסטינים. על 2 מהם נמצאו סימני אלימות. בנוסף, לפחות 27 עצורים מעזה מתו בחזקת צה"ל, אחד לאחר התדרדרות ממושכת והתרעות, במשקל 40 קילו

עציר מנהלי אחר מת בכלא עופר בפברואר 2024 לאחר שלא קיבל טיפול רפואי למחלה כרונית ממנה סבל. הוא היה בן 21 מדהרייה ונעצר במאי 2022 בחשד להסתה ברשתות החברתיות. אולם, כשעמד להשתחרר מהכלא אחרי כמה חודשי מאסר, הוא הושם במעצר מינהלי ומעצרו הוארך חמש פעמים. הוא עבר לאורך חייו שורת ניתוחים ונדרש להקפיד על תזונה מיוחדת. עקב כך, את המזון לו הזדקק בכלא, קנה גם בקנטינה. בעקבות שבעה באוקטובר, נאסרה הקנייה בקנטינה ונעשו שינויים בתפריט המזון המוגש בחדרי-האוכל ובאיכותו.

במקרה אחר, מפברואר 2023, מת עצור בחזקת שב"ס – אדם סיעודי שהתנייד בכסא גלגלים והובא לישראל מעזה. אסירים העידו בפני עורך-דינו, כי סבל משיתוק ופצעי לחץ קשים. בימיו האחרונים, "נראה צהוב והשמיע קולות של גסיסה", אך לא זכה לטיפול.

נחזור לרגע להתחלה. זינגר מעיד שאין לו ספק ש"כמה מהאנשים" לא צריכים היו להיות באנצאר. יש לזכור, שבאותם ימים בדרום-לבנון, בדומה מאד למתרחש כיום בשטחים ובעזה, הטרוריסטים מבין העצורים היו מעורבבים בשגרת יומם קודם למעצר באוכלוסייה אזרחית, מה שהקשה על צה"ל להפריד ביניהם.

הפרספקטיבה חיונית כדי להבין עד כמה שיטתית עבודת המנגנון, עד כמה מדובר בכרוניקה וכיצד פרקטיקת הארכת תקופת המעצר המנהלי בחצי-שנה בכל פעם מחדש, טבועה עמוק ואיננה דבר חריג: בשנות התשעים, היו שיאני המעצרים המנהליים מי שישבו בכלא ישראלי מעל שנתיים ואף שנתיים וחצי. מתחילת 2015 ועד סוף יולי 2017 הוצאו 3,909 צווי מעצר מנהלי. מתוכם, 2,441 (62.4 אחוזים) היו צווי הארכה.

מתוך 3,909 צווים אלה, רק ארבעים-ושמונה צווים – 1.2 אחוזים – בוטלו בידי בית-משפט צבאי. עוד מלמדים נתוני צה"ל, כי חמש שנים מאוחר יותר, במהלך שנת 2022, ביטלו בתי המשפט הצבאיים רק אחוז אחד מהצווים המינהליים שהובאו בפניהם. מחקר שפורסם בשנת 2012 גילה שמתוך 322 מקרים בהם בחן בית המשפט העליון את חוקיותו של צו מעצר מנהלי בשנים 2000–2010, לא נמצא ולו מקרה אחד בודד בו ביטל בית המשפט את הצו.

הפרספקטיבה חיונית כדי להבין עד כמה שיטתית עבודת המנגנון, עד כמה מדובר בכרוניקה וכיצד פרקטיקת הארכת תקופת המעצר המנהלי בחצי-שנה בכל פעם מחדש, טבועה עמוק ואיננה דבר חריג

הנתונים האחרונים זועקים ומעידים כיצד שופטים מקבלים כמעט תמיד את דרישת התביעה להטיל חיסיון על חומר הראיות המוגש להם "בשל שיקולים של ביטחון המדינה". בכך הופכים השופטים את החריג הקבוע בצו המעצרים המנהליים לכלל גורף, השולל מהעצירים כל אפשרות להתגונן מול הטענות המועלות נגדם. החיסיון מונע מהעצירים המנהליים ופרקליטיהם לבחון את איכות המידע, את נכונותו ואת מידת הרלוונטיות שלו.

בחלק מהמקרים משתמשות הרשויות במעצר המנהלי כתחליף קל ונוח, מבחינתן, להליך הפלילי, ולא כדי למנוע סכנה עתידית. זאת בעיקר כאשר אין בידיהן הוכחות לאשמה או כאשר הן אינן רוצות לחשוף את הראיות הנמצאות לכאורה ברשותן.

דוח של ארגון בצלם מבהיר, כי "שימוש כזה במעצר מנהלי הוא אסור ומטשטש לחלוטין את ההבחנה בין הליך מנהלי שמטרתו מניעה והוא 'צופה פני עתיד' לבין הליך פלילי שמטרתו ענישה והוא 'צופה פני עבר'".

בנוסף, כמו בימי מלחמת לבנון הראשונה, ישראל מנצלת את המעצר המנהלי כדי לעצור פלסטינים רק בשל דעותיהם הפוליטיות ובשל פעילות פוליטית לא אלימה.

התחלנו בלבנון הראשונה, המשכנו לשמחתה של תורה בשבעה באוקטובר 2023 ועד היום – נגמור בבגין. בשנת 1951 נעצרו חברי המחתרת החרדית "ברית הקנאים" והוחזקו במעצר מנהלי. בתגובה קמה סערה ציבורית וחבר-הכנסת מהאופוזיציה, מנחם בגין, תקף את השימוש במעצרים מנהליים:

"ישנם חוקים רודניים, ישנם חוקים בלתי- מוסריים, ישנם חוקים נאציים (…). החוק שהשתמשת בו הוא נאצי, הוא רודני, הוא בלתי-מוסרי. וחוק בלתי-מוסרי הוא גם בלתי-חוקי. על-כן, המעצר הוא בלתי-חוקי והצו שלכם הוא שרירותי. לא הייתה לכם כל זכות לעשות זאת, כאשר קיימת כנסת, כאשר קיים בית-דין, כאשר יש בידיכם מערכת חקירה".

שופטים מקבלים כמעט תמיד את דרישת התביעה להטיל חיסיון על חומר הראיות "בשל שיקולים של ביטחון המדינה". בכך הם הופכים את החריג לכלל גורף, השולל מהעצירים כל אפשרות להתגונן מול הטענות

בשנת 1979 חוקקה הכנסת את חוק סמכויות שעת חירום, המאפשר שימוש במעצרים מנהליים רק בזמן מצב חירום לפי חוק-יסוד: הממשלה. אלא שמצב החירום לא בוטל מעולם, תוקפו של חוק זה לא פג מעולם והוא מאפשר את המעצרים המנהליים מאז ועד ימינו אנו. ראש-ממשלת ישראל אז היה מנחם בגין. הוא גם יהיה ראש-הממשלה במלחמת לבנון הראשונה וימי מחנה אנצאר. מלכוד של תקיעות ואיוולת.

חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט ממייסדי חבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר