בכל פעם נדמה שנשבר שיא השפל. ובכל פעם מחדש אנחנו נדהמים לגלות שאנחנו עדיין מופתעים. מופתעים מכך שנשבר שיא נוסף. הגענו לתחתיתו של הבור? כנראה שלא. כנראה שהתחתית עדיין עמוקה.

במובנים רבים ועמוקים, הכריז נתניהו מלחמה על הדמוקרטיה. הנקודה היא שכעת הוא עלול להצית גם אלימות פיזית של ממש.  

משטר דמוקרטי מושתת על ביצור זכויות האדם והאזרח וכן על דיאלוג נוקב אבל מכובד בין יריבים פוליטיים. ממשל נתניהו הפך את ארגוני זכויות האדם לאויבי האומה, את השמאל והמרכז למסוכנים, את אזרחי המדינה הערבית לבוגדים, את האקדמיה (הליברל-דמוקרטית בדרך כלל) לאליטה שנואה, את התקשורת החופשית לאויבת.

משטר דמוקרטי מושתת על תקשורת חופשית. בלא לחצים אגרסיביים על בעלי כלי תקשורת. בלא מו"מ נסתר עם מו"ל חזק, ללא לחץ עצום על עיתונאים לפעול שלא על פי צו מצפונם המקצועי אלא על פי לחצי מקורבי רה"מ

משטר דמוקרטי מושתת על תקשורת חופשית. כזו שהמשטר אינו אוהב אבל נוהג בה בהגינות. בלא לחצים אגרסיביים על בעלי כלי תקשורת. בלא משא ומתן נסתר עם מוציא לאור חזק שמצוי על קו התפר שבין הפרת אמונים לשוחד. בלא הענקת סכום עתק על חשבוננו לבעל הון אחר תמורת הטיית סיקור בוטה, כלומר ללא שוחד עצום ממדים לכאורה. ללא לחץ עצום על עיתונאים לפעול שלא על פי צו מצפונם המקצועי אלא על פי לחצי מקורבי נתניהו. ללא חיסול רשות השידור תוך ניסיון להמיט חורבן על תאגיד השידור הציבורי, ללא קריאה להחרמת ערוץ 12 וללא הסתה אישית נגד עיתונאים חוקרים מהז'אנר האמיץ של רביב דרוקר.

משטר דמוקרטי מושתת על תחושה חופשית של אזרחים כי מותר להם להפגין למען הבטחת מיצוי המאבק בשחיתות בצמרת. מבלי שראש הממשלה ישקר בצורה מודעת ובוטה כי המפגינים בראשות מני נפתלי מקבלים מימון בדיוני, שלא קיבלו מעולם, מקרן נפלאה למען זכויות אדם, שאותה הפך נתניהו בעשור שיטתי של הסתה לאויבת האומה (הקרן החדשה לישראל) ומבלי שהוא יחזור על השקר הזה שוב ושוב.

משטר דמוקרטי מושתת על כך שהויכוח הנוקב אינו עלול להפוך להר געש של אלימות. מבלי שהאזרחים מהמיעוט האתני המוחלש מופלים שיטתית ומשמשים שק חבטות לאלימותו המילולית והמשסה של ראש הממשלה

משטר דמוקרטי מושתת על כך שהויכוח הנוקב אינו עלול להפוך להר געש של אלימות. שהגזענות שמזכירה את חוקי נירנברג אינה מקבלת לגיטימציה ממנהיג המדינה. מבלי שהאזרחים מהמיעוט האתני המוחלש מופלים שיטתית ומשמשים שק חבטות לאלימותו המילולית והמשסה של ראש הממשלה. ומבלי שהמנהיג נוקט בכל דרך כדי להפחיד יריבים פוליטיים ולעשות דה לגיטימציה לכל ביקורת.

משטר דמוקרטי מושתת על מערכות אכיפת חוק חזקות, עצמאיות ובעלות לגיטימיות ציבורית (שכפופות תמיד גם לביקורת מחמירה למניעת הפרת זכויות האדם והאזרח).

נתניהו הפך את מבקר המדינה ממוסד ביקורתי חיוני וחזק למוסד מוחלש שבראשו אומר הן שיטתי שהצליח להחריב את המוסד הזה בתוך חודשים. נתניהו לחץ למינוי מזכירו האישי ישירות לתפקיד ראש התביעה הכללית בלא צינון מתוך תקווה שהלה יימנע מכתבי אישום (אך דומה שמנדלבליט החליט לאכזב אותו. אולי גם בעקבות לחץ ציבורי ודמוקרטי).

נתניהו מינה מפכ"ל ימני ודתי שגר בעבר בקריית ארבע כדי שישמש נאמנו האישי ונדהם לגלות שרוני אלשייך אינו מוכן לעגל למענו פינות. לכן הוא נהנה מהמצב הנורא שבו לא קיים מפכ"ל במשטרת ישראל לאורך קרוב לשנה. ונתניהו, נכנס אישית ובאמצעות חבר חנפים נרצעים בבכירי פרקליטות המדינה.

הכותרת המחרידה והכוזבת שהתנוססה מאחורי גבו בכנס החירום ההיסטרי ונוטף הרעל נגד אפשרות ממשלה בתמיכת המשותפת, קבעה שמדובר בממשלת מיעוט בתמיכת גורמים "תומכי טרור". ואתם יודעים מה עושים לתומכי טרור

זו רק רשימה חלקית. אבל בואו נתמקד במה שהתחולל בימים האחרונים. כי הפעם מדובר בסכנת נפשות.

הכותרת המחרידה והכוזבת שהתנוססה מאחורי גבו של הדמגוג המשסה בכנס החירום ההיסטרי ונוטף הרעל נגד אפשרות ממשלת המיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, קבעה שמדובר בממשלת מיעוט בתמיכת גורמים "תומכי טרור". ואתם הרי יודעים מה עושים למי שתומך בטרור.

אגב, מסר התמיכה בטרור הכוזב והנורא, חוזר מפי נתניהו בכל מערכת בחירות. אך הפעם הוא מגיע לשיאים חדשים.

ומתחת לכותרת – הנואם: מנהיג שמבקש להקרין דימוי חזק ולאומי שפיו נוטף ארס לאומני וגזעני וכל דבריו מבטאים התקרבנות והסתה. הוא קבע בשפלות שאין כדוגמתה כי הרשימה המשותפת מבקשת להשמיד את המדינה.

זוהי הסתה מובהקת, ישירה ומשוללת עכבות. כך נראו לצערנו מנהיגים לאומניים ופאשיסטיים באירופה של אז או באמריקה הלטינית לפני 40 ו-50 שנים. אתם הרי יודעים מה צריך לעשות למי שמבקשים להשמיד אותנו, נכון?

חלקים מנאומו של נתניהו כבר אינם מצויים במתחם הויכוח הפוליטי. הם חרגו משם למתחם ההסתה הישירה. הוא כבר אינו מחמם את הגחלים. במידה רבה, הוא מלבה אותם. מצית את האש. מבעיר את הלהבה

חלקים מנאומו של נתניהו כבר אינם מצויים במתחם הויכוח הפוליטי. הם חרגו משם למתחם ההסתה הישירה. הוא כבר אינו מחמם את הגחלים. במידה רבה, הוא מלבה אותם. מצית את האש. מבעיר את הלהבה.

אני באמת חושש שחלילה וחס עלול להירצח עיתונאי ביקורתי או פעיל פוליטי. אני באמת חושש שחלילה וחס, עלול להירצח חבר כנסת מהרשימה המשותפת. אני באמת חושש שחלילה וחס ייערך ניסיון התנקשות במנהיג ממפלגת כחול-לבן.

אחריותו המוסרית של נתניהו לאלימות בחברה הישראלית היא ראשונה במעלה. יש לפעול בכל דרך חוקית ודמוקרטית כדי להביא לסיום שלטונו.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

בשבוע שעבר צפינו בערוץ "כאן 11" בסרטו של יאיר קדר "הפרק האחרון של א.ב יהושע". הסופר, בן 83, מזכיר בסרט את נכדתו גאיה. לדבריו, גאיה אומרת שבכל העיתונים סבא מדבר על כך שהוא הולך למות, אבל לדבריה היא רואה "שהוא מסתובב, מבלה לו יפה מאוד".

גאיה צודקת. גופו של סבה כבר בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה להתכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית, הולך ונפרד מהעולם. ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים.

גאיה צודקת. גופו של סבה בוגד בו קשות, האלמנות מכאיבה, אבל הוא חיוני ושופע חום וחיות. לא מנסה התכחש לידיעה שימיו אולי ספורים. מתכונן לפרידה הסופית מהעולם ומנסה, כנראה, למצות כל יום נוסף של חיים

ובדומה לו הזקן ב"שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. זה הזקן שחולק, כנראה, על תפיסתו של קוהלת. מערער על הקביעה "אין חדש תחת השמש":

"והנה אתה בא בימים וזקנת ושבת.
וימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים.
ותדע: כל יום אחרון תחת השמש,
ותדע: חדש כל יום תחת השמש".

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי.

כי איך אפשר להסתלק מהעולם ביום ככל הימים, יום שבו "פורסים את הלחם/ ואוספים את הפרי אל הטנא", כנאמר בשיר "ביום זה". מוני אמריליו הלחין את השיר, המוכר לציבור בעיקר בביצועיהם של יוסי בנאי ואורה זיטנר.
המשוררת תהתה:

"איכה תמותי נפשי ביום הזה
שהוא יפה ומלא, שהוא גדוש ופשוט
שהוא אור, שהוא יום ככל הימים?".

ואכן, אנשים רבים, חלקם משכילים ונאורים, מנסים להדוף כל מחשבה על סופיותם הצפויה.

ועוד על אותה סוגיה מורבידית שרודפת את כולנו. את המפוכחים המתמודדים איתה וגם את המכחישנים. לאה גולדברג ביטאה בשירתה גם את הקושי להכיר בסופיותם של חיינו, במעבר הצפוי אך בלתי נתפס אל לילה נצחי

היצירה היא מעין נעורים, כלשון הקלישאה. גם קלישאות מבטאות לעתים אמיתות עמוקות. "אני עברתי איזה מחסום כתיבה", מעיד א.ב יהושע על עצמו. "וחזרתי לכתוב. אני כל היום משייף. אמרתי: 'זה לא רע בכלל וקיבלתי אומץ להתחיל'". והבמאי, יאיר קדר, אמר בראיון אשר פורסם ב"הארץ" ש"היצירה מחזקת אותו (את יהושע). נותנת לו עוצמה פנימית…הוא תאב חיים וגם מתכונן להיפרד מהם".

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה. כתיבה מאפשרת לה שלא לעשות רק עוד מאותו דבר. בתה של בונדי, העיתונאית לשעבר טל בשן, פרסמה ביום השנה למות אימה (בגיל 94!) רשימה גנוזה של האם שכותרתה: "שיגרה היא סתם פיהוק, עד שמגיעים לזיקנה".

ואז, כדברי רות בונדי:

"השגרה היא משענת, ביטחון, ידידה בשעה שחורה… לא מאהבה אני נאחזת בה, אלא מתוך פחד משיבושים…הכמיהה לחידוש מתרכזת בכתיבה. רק לא לחזור על עצמי. לא לכתוב תמיד אותו דבר, במילים אחרות. עלי לחפש נושאים שלא כתבתי עליהם עדיין".

ושוב אני חוזרת אל חכמת זקנים נוסח לאה גולדברג. אל פסוק השיר "ותדע: חדש כל יום תחת השמש". ציטטתי את השיר בקבוצת הפייסבוק "לא סופרים – מועדון הקריאה של הארץ". אחד הטוקבקיסטים המגיבים – ערן קרלינסקי – הוסיף הערה אופטימית. לדבריו, האמירה הזאת רלוונטית לכל גיל.

על כוחה של כתיבה בישורת האחרונה של החיים כתבה בהיותה בת 85 גם רות בונדי המופלאה, שהייתה עיתונאית מחוננת, סופרת ומתרגמת. היא כתבה שהכמיהה לחידוש בגילה המופלג מתרכזת בכתיבה

די להיזכר בתמונה החותמת את הסרט המיתולוגי "חלף עם הרוח". הגיבורה, סקרלט אוהרה (בגילומה של ויוויאן לי) כבר יודעת שכל עולמה חרב. ואז היא משמיעה את האמירה הנודעת, האלמותית: "ככלות הכול, מחר יפציע יום חדש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה.

בעיראק נערכו בחירות כלליות, שהביאו לניצחון הכוחות הפוליטיים המתנגדים לאיראן. לפני שיוצאים במחולות וריקודים חייבים להוסיף כמה קריאות אזהרה והבהרה

עיראק היא לא מדינה דמוקרטית, ולתוצאות בחירות כאלה או אחרות אין ממש בקביעת המדיניות של המדינה, אם בכלל יש מדינה, ואם יש לה מדיניות.

כבר הבחירות הקודמות גרמו להקמת ממשלתו של מוסטפה אל-כאזימי שהייתה מסוייגת מאיראן. הוא דיבר כמו עיראקי עצמאי לכאורה, אבל חדירת איראן כל כך עמוקה במנגנון המדינה, במשטרה ובצבא, עד כי כאזימי אמר מה שבא לו, ואיראן המשיכה לעשות מה בראש שלה.

קודם כל, האם בכלל היו בחירות? מנהלת הבחירות הרשמית אמרה שכן, וגם פרסמה את הנתון של 41% השתתפות בהצבעה. אבל גורמים בתוך עיראק טוענים כי אחוז ההצבעה האמיתי היה רק בסביבות 15% – כלומר כשלון של המהלך כולו. אפילו המשקיפים האירופים, שהיו שמחים להודיע כי הבחירות התנהלו כסדרן, הטילו ספק במספרים הרשמיים וקבעו כי שיעור ההצבעה היה נמוך.

מדוע נמנעו העיראקים מלבוא לקלפיות? מי שעקב אחרי מערכת הבחירות יודע. כשאנו אומרים מערכת בחירות אנו מייד חושבים על ויכוחים, סיסמאות וכו'. בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים.

המאבק בעיראק הוא לא בין מפלגות פוליטיות, אלא בין מיליציות. על הבכורה מתמודדות שתי מיליציות – המיליציה של מוקתדא סדר שזכתה בבחירות, מול החשד א-שעבי – "ההתגייסות העממית" הפרו איראנית. אלה שתי מיליציות שיעיות וההבדל ביניהן הוא שסדר מעדיף את האופי הערבי של עיראק על צביונה השיעי, והחשד א-שעבי מעדיף את הצביון השיעי והוא חלק ממשמרות המהפכה האיראניות.

בעיראק מערכת הבחירות התבטאה בחיסול מועמדים, סוג של פריימריס שלא ידוע במערב. השלב האחרון של הבחירות הוציא לרחובות עיראקים מתוסכלים שקראו לעצור את הרג המועמדים

החשד א-שעבי כבר הודיע כי לא יכיר בתוצאות הבחירות, ויילחם בהם.

כלומר: מי שהלך לקלפיות בכל זאת, רצה לומר כי הוא רוצה להתנתק מאיראן. אבל זה לא מספיק. ההתנתקות מאיראן – אם היא אפשרית – תוכל להתממש רק במלחמת אזרחים פנים שיעית.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.